חשבוניות פיקטיביות

הרשעה בגין קיזוז מס תשומות בהתבסס על חשבוניות פיקטיביות

כנגד המבקשים – יואב קליימן זעירא ("המבקש") וחברת ארד יואב שירותים בע"מ, חברה פרטית בבעלותו ובניהולו ("המבקשת") – הוגש כתב אישום.
על-פי עוּבדות כתב האישום, בין השנים 2009–2012 ניכו המבקשים בדוחות התקופתיים של המבקשת 60 חשבוניות מס של קבלני-משנה בסך של כ-19.4 מיליון ש"ח, מבלי שעשו עמם עסקאות ("חשבוניות המס הפיקטיביות"). המבקש, בסיוע אדם נוסף, רכשו מקבלני-המשנה את חשבוניות המס הפיקטיביות. המבקשים רשמו את חשבוניות המס הפיקטיביות בספרי הנהלת החשבונות של המבקשת וניכו את מס התשומות הגלום בהן, בסך של כ-2.6 מיליון ש"ח, בדוחות התקופתיים שהגישו עבוּר המבקשת למנהל מע"מ. את התמורה בגין חשבוניות המס הפיקטיביות שילמו המבקשים בשיקים ובהעברות בנקאיות לקבלני-המשנה, שבתורם פרעו את התמורה למזומנים, אשר נמסרו בחזרה למבקש, לשם תשלום שכר עובדי המבקשת במזומן.
בְּשל כך, יוחסו למבקשים 60 עבירוֹת של ניכוי מס תשומות מבלי שיש להם לגביו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק מע"מ, במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, לפי סעיפים 117(ב)(5), 117(ב2)(2) ו-117(ב2)(3) לחוק, וכן עבירת הכנה, ניהול או הרשאה לאחֵר להכין או לנהל פנקסי חשבונות כוזבים ורשומות אחרות כוזבות, במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס לפי סעיף 117(ב)(6) לחוק; ועבירת שימוש במרמה או בתחבולה או הרשאה לאחֵר להשתמש בהן או עשיית מעשה אחר לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק.

בית-משפט השלום בירושלים זיכה את המבקשים מחמת הספק מביצוע העבירוֹת שיוחסו להם בכתב האישום.
בית-המשפט בָּחן את השְאֵלה האם חשבוניות המס פיקטיביות והפועלים הועסקו בפועל על ידי המבקשת, או שמא דוּבר בהתקשרויות אמיתיות והפועלים הועסקו על-ידי קבלני-המשנה. נקבע, כי ראיות התביעה מציגות בסיס רחב לכך שההתקשרויות עם קבלני-המשנה היו פיקטיביות, אולם ההגנה הציגה ראיות נוגדות שלא הופרכו על-ידי התביעה, והדבר הקים ספק סביר.
בית-משפט השלום בָּחן את עדויות קבלני-המשנה שניצבו לפניו, וקבע כי הן אמינות ותומכות בתזת התביעה, לפיה לא סופקה עבודה למבקשים ובפרט, עדויות שלושה קבלנים, ובהם הקבלן ר' ש', אשר התוודו כי לא ביצעו עבודה עבוּר המבקשת. אשר לעדותו של הקבלן ר' ש', קבע בית-המשפט, כי עמידתו של ר' ש' בפני הגשת כתב אישום נגדו ושינוי הגרסאות בחקירותיו גורעים ממשקל דבריו, אך לא מאיינים אותו; כי ר' ש' שמר על עיקר גרסתו בחקירותיו ובבית-המשפט, במסגרתה הפליל את עצמו ואת קרובי משפחתו; כי אילו ר' ש' ביצע עבודות אמת עבוּר המבקשים, אין סיבה שהוא יתכחש לכך; כי ישנה התאמה בין תיאוריו את מהלך פירעון השיקים לבין תיאור מהלך זה על-ידי עדי התביעה האחרים; כי פערים רבים בדבריו נבעו מניסיונו למעט מאחריותו; וכי בטענות בדבר אופן ניהול חקירתו של ר' ש', אין כדי להשליך על משקל גרסתו. לפיכך, נקבע כי "יש לקבל את גרסתו לפיה לא סופקה עבודה כאמור".
עוד נקבע כי עדויות שלושה ממי שעבדו עבוּר המבקשים, תומכות בגרסה המפלילה.
בית-המשפט עמד על כך שהעדים המפלילים תיארו באופן דומה את ההתנהלות העבריינית, ואת הרכיבים הייחודיים שבה. אולם, ועל אף שנקבע כי עדות המבקש לא תרמה לביסוס תזת ההגנה, נקבע כי חלק מראיות ההגנה מבססות ספק סביר באשמת המבקשים, ובהן עדויות שני עובדים, ארבעה לקוחות ועורך-הדין שייעץ לחברה.
לבסוף, קבע בית-המשפט, כי הספק המתעורר מעוגן בראיות ממשיות ומציג אפשרות ממשית של חפות, כך שלא ניתן לשלול את האפשרות כי קבלני-המשנה סיפקו עבודה כנגד חשבוניות המס שהנפיקו, וזיכה את המבקשים.

הערעור שהגישה המשיבה (מדינת ישראל) לבית-המשפט המחוזי בירושלים על הכרעת הדין התקבל חלקית ("פסק דינו הראשון של בית-המשפט המחוזי").
בית-המשפט המחוזי עמד על כך שהכרעת הדין מבוססת על ניתוח מעמיק של הראיות שהוצגו בפני בית-משפט השלום, וקבע כי לא מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות בקביעוֹת עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית.
עם זאת, בית-המשפט ציין, כי ראיות ההגנה התייחסו למרבית קבלני-המשנה, אך לא לקבלן ר' ש': "לא הובאו ראיות העומדות בסתירה לאמרותיו לפיהן לא היו עסקאות אמיתיות" בינו לבין המבקשת.
בית-המשפט התייחס לקביעוֹת בית-משפט השלום אשר לעדותו של ר' ש', לקבלת גרסתו ולתמיכת עדויות עובדי המבקשת בה. לפיכך, קבע בית-המשפט המחוזי, כי לא מתעורר ספק סביר ביחס לר' ש', וזאת בניגוד לקבלני-המשנה האחרים.
אשר לטענה לפיה מעדויות עדי ההגנה עולה תמונה בדבר קיומם של קבלני-משנה נוספים, קבע בית-המשפט, כי הדבר אינו מבסס ספק סביר בנוגע לראיות הקיימות לגבי ר' ש', "משהדברים אינם מתייחסים באופן ברור" אליו, ולכן לא היה מקום לזיכוי המבקשים מהחלק בכתב האישום המתייחס לר' ש'.
לבסוף, קיבל בית-המשפט המחוזי את הערעור חלקית, הרשיע את המבקשים בעבירוֹת שיוחסו להם בכתב האישום בכל הנוגע לחשבוניות המס הפיקטיביות והרישומים הכוזבים הנוגעים לר' ש', והחזיר את התיק לבית-משפט השלום לשם גזירת דינם של המבקשים.

בגזר דינו, קבע בית-משפט השלום, כי לא ניתן להימנע מהרשעת המבקש, משאינו עומד בקריטריונים שנקבעו לשם כך; כי העבירוֹת פגעו בשוויון הנשיאה בנטל המס; וכי מדיניות הענישה הנוהגת תומכת בהטלת עונש מאסר, הָחל מריצוי בדרך של עבודות שירות ועד לריצוי בפועל, לצד קנסות ומאסרים מותנים.
לפיכך, נקבע, כי מתחם העונש ההולם נע בין 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות ועד 18 חודשי מאסר בפועל, לצד קנס ומאסר מותנה עבור המבקש.
בגזירת עונשו של המבקש, עמד בית-המשפט על הצורך בהרתעה, ומנגד, התחשב בעשייתו הייחודית של המבקש, ובכללה תרומתו הביטחונית והחברתית; בתקופה שחלפה מאז ביצוע העבירות; בקריסת המבקשת שהיוותה את מקור פרנסת המבקש; בעינוי הדין; ובהסרת המחדל.
לפיכך, בית-המשפט הטיל על המבקש עונש של 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, מאסר מותנה וקנס בסך 11,000 ש"ח, ועל המבקשת הטיל קנס בסך 20,000 ש"ח.

הערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי על גזר הדין נדחה.
בית-המשפט המחוזי קבע, כי תרומתו של המבקש לביטחון המדינה ועשייתו הציבורית לא מַצדיקים את ביטול הרשעתו.
עוד עמד בית-המשפט על כך שבית-משפט השלום התחשב במכלול השיקולים לקוּלה, באופן שהוביל לגזירת עונשו של המבקש בתחתית מתחם העונש ההולם, כך שלא מתקיימת הצדקה להתערבות בעונש.

המבקש הגיש לבית-המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק דינו הראשון של בית-המשפט המחוזי ויחד עִמה הגיש בקשה לעיכוב ביצוע עבודות השירות.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ג' קרא, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).

השופט קרא ציין, כי הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים חריגים, משיקולי צדק או בְּשל חשש שנגרם למבקש עיוות דין מהותי; אך במקרה דנא, חרף ניסיונו של המבקש לשוות לבקשה אצטלה עקרונית, הרי שהיא ממוקדת בעניינו הפרטני ואינה מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות משפטית.
השופט קרא קבע, כי בדין התערב בית-המשפט המחוזי בטעות שנפלה בהכרעת דינו של בית-משפט השלום וקביעתו כי לא הוצגו ראיות הגנה המתייחסות לקבלן ר' ש' כך שלא התעורר ספר סביר; וכי הצגת ראיות הגנה המתייחסות לארבעת קבלני-המשנה האחרים ללא התייחסות לקבלן ר' ש', אף אם עולה מהן תמונה המעידה על קיומם של קבלני-משנה נוספים, לא יכולה לעורר "ספק ממשי שיש לו עוגן ואחיזה בחומר הראיות" ביחס לקבלן ר' ש'.
עוד קבע השופט, כי לא מצא ממש בטענת המבקש לפיה בית-המשפט המחוזי חרג מסמכותו כשבָּחן את סוגיית קיומו של הספק הסביר בניגוד לתזת המאשימה בכתב האישום והכרעת דינו של בית-משפט השלום. שכּן, בית-משפט השלום בָּחן את עניינו של כל קבלן וקבע התרשמותו מכּל אחד מהמעורבים באופן נפרד; וחרף הניסוח הכללי של כתב האישום, בנספח לכתב האישום פורטה רשימת החשבוניות המיוחסות לכל אחד מקבלני-המשנה.
לבסוף, קבע השופט קרא, כי בית-המשפט המחוזי לא התערב בקביעוֹת מהימנות של הערכאה הדיונית, ההיפך – קביעוֹת בית-משפט השלום ביחס לקבלן ר' ש' אומצו על-ידי בית-המשפט המחוזי, ולמעשה פסק דינו מתבסס על היעדרן של ראיות הגנה ביחס לקבלן זה.

ניכוי הוצאות בהתבסס על חשבוניות פיקטיביות

במבזק מיום 29.7.2018 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין בעניין חנבוט.

במהלך בחינת דיווחי המערער – עצמאי העוסק בעבודות טיח, ריצוף ועבודות בנייה – למשיב, פקיד-שומה אילת, התעורר החשד כי הראשון ניכה הוצאות שונות תוך שימוש בחשבוניות פיקטיביות.
בעקבות זאת, נעשתה בדיקה צולבת ביחס ביחס לספקים שונים וזו אימתה את החשד האמור.
כתוצאה מכך, נפתחה חקירה כנגד המערער, ספריו נפסלו והוצאו לו שומות לפי מיטב השפיטה. מכאן הערעור.

בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, מפי השופט ג' גדעון, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

על פסק-הדין הגיש המערער ערעור לבית-המשפט העליון וביום ב' (26.10.2020) פורסם פסק-הדין.

בית-המשפט העליון, מפי השופטים נ' סולברג, ג' קרא ו-א' שטיין, דחה את הערעור תוך שהוא מאמץ את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מכוח סמכותו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי ומחיֵיב את המערער בהוצאות המשיב בסך 15,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).