תושבוּת לעניין ביטוח לאומי

ביום 23.6.2020 ניתן פסק-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בעניין גרוס.

עניינו של פסק-הדין בתביעה שהגישו בני-הזוג בנימין ומריסה גרוס כנגד המוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") בנוגע לניתוק תושבותם מישראל והפיכתם לתושבי ארה"ב.

להלן תמצית העוּבדות הרלבנטיות למחלוקת:
ביום 20.6.2013 עזבו התובעים ושני ילדיהם את ישראל לטובת לימודי מידענות רפואית של בנימין (אזרח אמריקאי מלידה) בהרוורד (בוסטון) שבארה"ב (ילדם השלישי של בני-הזוג נולד בארה"ב בשנת 2017).
בשאלון המל"ל אותו מילאו ביום 13.6.2013 לא ציינו התובעים כי הם מבקשים לנתק את תושבותם והצהירו שם, כי מטרת נסיעתם ללימודים. באותו המועד, אף עדכנו את הוראת הקבע למל"ל לתשלום דמי ביטוח לאומי/בריאות.
בחודש אוקטובר 2014 הֵחלה מריסה לעבוד בארגון בשם "שותפות האומנות היהודית".
דירתם של התובעים בתל-אביב, בה התגוררו טרם המַעבר, נותרה בבעלותם המשותפת עד היום ומושכרת לצד שלישי בחוזה שכירות המתחדש כל שנה.
התובעים התגוררו בארה"ב בדירות ששכרו.
התובעים השאירו את חשבון הבנק שלהם פעיל ממנו שולמו התשלומים למל"ל ואל חשבון זה התקבלו גם דמי השכירות.
במשך השנים הגיעו התובעים לביקורים קצרים בארץ.
בסיום לימודי בנימין, סביב מאי-יוני 2015, החליטו התובעים, כך לטענתם, להישאר בארצות הברית דרך קבע.
ביום 3.8.2015 הֵחל בנימין לעבוד בבית חולים בבוסטון בתחום התמחותו.
ביום 6.1.2016 מכרו התובעים תיק ניירות-ערך שהוחזק במסגרת חשבון הבנק שלהם והסכום שהתקבל הועבר מחשבון הבנק.
עד ליום 30.9.2017 שילמו התובעים דמי ביטוח למל"ל מידי חודש בסדרו.
ביום 3.10.2017 הֵחל בנימין לעבוד במקום עבודה חדש.
ביום 14.11.2017 פנו התובעים אל המל"ל בבקשה לשלול מהם את תושבותם רטרואקטיבית משנת 2015.
ביום 27.11.2017 אישר המל"ל את הבקשה הָחל מיום 1.10.2017 ודחה את בקשת התובעים לשלול את התושבוּת מינואר 2015 ועד 30.9.2017.
על החלטה זו השיגו התובעים ביום 20.12.2017.
בחודש דצמבר 2017 קיבלה מריסה אזרחות אמריקאית.
בחודש ספטמבר 2018 חזרו התובעים לישראל דרך קבע.

בית-הדין, מפי השופטת ס' אלקאסם, דחה את התביעה (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, סָקרה השופטת אלקאסם בקצרה את אופן קביעת התושבוּת לעניין ביטוח לאומי וציינה, כי יש להחיל את מבחן מרכז החיים כשמבחן זה נבדק לפי מירב הזיקות. מבחן זה מורכב מהיבט אובייקטיבי לפיו יש לבדוק היכן מצויות מירב הזיקות של האדם מבּחינה פיזית; והיבט סובייקטיבי הבוחן מה הייתה כוונתו של האדם והיכן הוא רואה את מרכז חייו.
נסיבות נוספות העשויות לעזור בבחינה כאמור, מהוות – הוסיפה השופטת וציינה, תוך שהיא מצטטת מעניין אביוב (דב"ע (ארצי) נו/286-0) – כוללות רכישת מקום מגורים בחוץ-לארץ על-ידי תושב ישראל, קבלת רישיון עבודה קבוע, עבודה במקום עבודה קבוע במשך פרק זמן משמעותי וניתוק של קשר כלכלי כלשהו עם ישראל.
עוד קבעה השופטת אלקאסם, כי בעניין עוויסאת (דב"ע (ארצי) 7-3/97) נקבע כי העובדה שאדם מחזיק בתעודת זהות ישראלית מַעבירה את הנטל להוכיח כי אותו אדם אינו תושב ישראל אל המל"ל, ועל-כן במקרה דנא ניתן לומר (לשיטתה), כי ההפך הוא הנכון, דהיינו שהתובעים מחזיקים בתעודת זהות ישראלית עליהם הנטל להוכיח כי אינם תושבי ישראל.

לגופו של עניין, קבעה השופטת אלקאסם, כי התובעים לא ניתקו את זיקתם ההדוקה לישראל, לא באופן אובייקטיבי ולא באופן סובייקטיבי.
כך, לדבריה, לגבי הפן האובייקטיבי התובעים חידשו בכל תקופת שהייתם בארה"ב את חוזה השכרת דירתם בתל-אביב והותירו למעשה את הפתח לחזרתם לדירה מבלי שיהיה חוזה שכירות ארוך טווח שיגביל אותם בתאריך החָזרה; חוזה השכרת הדירה בתל-אביב חוּדש ביום 21.6.2015 לשנה בלבד; בארה"ב הם התגוררו בדירות שכורות; התובעים דאגו להשאיר את הכיסוי הביטוחי לבנימין בתוקף, תוך שהם מקפידים לשלם את דמי הביטוח כסדרם מדי חודש בחודשו; במועד בו התקבלה, לשיטת התובעים, החלטתם הסופית להישאר בארה"ב, הם לא עשו מאום כדי לבטל את הוראת הקבע למל"ל ולא פנו לגורם כלשהו בעניין תושבותם; ובתקופה שלפני משלוח הבקשה לשלילת התושבוּת, בשלהי 2017, התובע חיפש עבודה בארה"ב ובמקביל לכך גם בישראל.
באשר לפן הסובייקטיבי, קבעה השופטת, כי התרשמה שהתובעים מעולם לא ויתרו על האפשרות לחזור לישראל ומכאן שיש להכיר בכך שמרכז חייהם של התובעים "היה גמיש ונע, ככל הנראה, וכוונתם נזילה בהתאם לנסיבות של התובע"; וכי הסיבה לבקשה לשלילת התושבוּת הייתה בעיקרה בְּשל המלצת רואה-החשבון של התובעים "ויותר בנוגע לשיקולי מיסוי ועלויות דמי ביטוח, ולא מתוך כוונה אמיתית לנתק את הזיקה לארץ".
עוד ציינה השופטת, כי בסופו של דבר, זמן קצר לאחַר בקשת התובעים לשלול את תושבתם הם חזרו ארצה, כך שניתן ללמוד שטיב מגוריהם בארה"ב היה זמני ללא כוונה אמיתית וכנה לנתק את זיקתם לארץ ולהעתיק את מרכז חייהם לארה"ב בקביעוּת.

לאור כל האמור, קבעה השופטת אלקאסם, כי התובעים שמרו על תושבותם בתקופה שבמחלוקת.

לבסוף, הוסיפה השופטת והעירה, כי "אין זה סביר כי תושב ישלם דמי ביטוח לנתבע משך שנים, ובסופה של התקופה, משלא חל כל אירוע ביטוחי, יבקש לשלול מעמדו וכתוצאה לקבל החזר על אותם דמי הביטוח ששילם. הדבר נוגד את יסוד שיטת הביטוח מעיקרה, בפרט כי מדובר בביטוח סוציאלי וערבות הדדית".

יש להניח (ולקוות), כי יוגש ערעור על פסק-הדין לבית-הדין הארצי לעבודה.