הארכת מועד להגשת הצהרות הון ודוחות שנתיים; עתירה נגד מענק הפעימה השלישית; תביעה ייצוגית כנגד רשות המסים לגבי הליך הגילוי מרצון
הארכת מועד להגשת הצהרות הון ודוחות שנתיים לשנת 2018
בעקבות פנייתה בנושא של נשיאת לשכת רואי-חשבון, רו"ח איריס שטרק, למנהל רשות המסים, מר ערן יעקב, החליט האחרון להאריך בחודש נוסף את המועד להגשת הדוחות השנתיים לשנת-המס 2018 ולהגשת הצהרות הון.
למַעבר למכתבו של מר שלמה אוחיון (סמנכ"ל בכיר שירות לקוחות ברשות המסים) בעניין זה, לחצו כאן.
עתירה נגד מענק הפעימה השלישית
פורסמה החלטתו של בית-המשפט העליון בעתירה שהוגשה על-ידי רו"ח עופר מנירב (נשיא לשכת רואי-חשבון לשעבר) כנגד החלטת ממשלה מס' 5015 מיום 24.4.2020 ("החלטת הממשלה") (קישור להחלטת הממשלה), במסגרתה נקבע מתווה למתן סיוע לעסקים (הפעימה השלישית).
בגדרהּ של העתירה, טען רו"ח מנירב (ובצדק), כי מנגנון החישוב שנקבע במסגרת החלטת הממשלה לצורך בחינת עצם הזכאות של עסקים למענק והיקף שיעורו, יוצר אפליה מובְנית בין עסקים המדַווחים למע"מ ולמס הכנסה על הכנסותיהם לפי השיטה המצטברת, לבין אלו המדַווחים על הכנסותיהם לפי שיטת המזומנים, זאת בפרט כאשר מדובר בעסקים אשר מחזוֹר העסקאות שלהם בשנת-המס 2019 עלה על 300,000 ש"ח.
בית-המשפט העליון, מפי השופטים ד' מינץ, מ' מזוז וע' גרוסקופף, דחה את העתירה על הסף מחמת אי-מיצוי הליכים (קישור לפסק-הדין).
בית-המשפט העליון קיבל את עמדת המשיבים (ממשלת ישראל, משרד האוצר ורשות המסים) וקבע, כי העותר לא הותיר בידי המשיבים פרק זמן סביר כדי לבחון את הטענות המועלות בעתירה ולגבש להן מענה, ומשכך לא מוצו ההליכים.
בית-המשפט הוסיף וציין, כי העניין נמצא בעת הזו בבחינת הגורמים המוסמכים, אשר חזקה עליהם שישקלו את כל השיקולים הרלבנטיין לעניין, ועל-כן בעת הזו אין כל הצדקה כי בית-המשפט ידוּן בסוגיה האמורה.
תביעה ייצוגית כנגד רשות המסים לגבי הליך הגילוי מרצון
במבזק מס' 1801 מיום 22.7.2019 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בבקשה לאישור תובענה כייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 ("חוק תובענות ייצוגיות" או "החוק") כנגד רשות המסים.
עניינה של הבקשה בטענת המבקש, רו"ח אבנר נוקראי, לפיה המשיבה, רשות המסים – שבּה שימש המבקש כמנהל תחום חקירות ארצי (!) – גבתה מס שלא כדין ובחוסר סמכות במסגרת הליכי גילוי מרצון וזאת בגין הון שנצבר בשנות-מס שהתיישנו (שנות-מס שקָדמו ל-10 שנים בטרם מועד הדיווח).
המבקש, שהגדיר את עצמו במסגרת בקשת האישור כמי שמיַיצג נישומים באופן סדיר בהליכי גילוי מרצון בשורה ארוכה של הליכים, הצהיר כי פעל לאתֵר תובע שייַצג את קבוצת הנישומים ששילמו או נדרשו לשלם במסגרת הליך גילוי מרצון כספים בגין השנים שקָדמו לעשר השנים טרם הדיווח, אךא היות שמדובר בנישומים שבחרו ברובם המכריע במסלול הדיווח האנונימי, קיים, לטענתו, קישוי אינהרנטי למצוא תובע ייצוגי בנסיבות העניין.
המשיבה, רשות המסים, הדגישה, כי לא זאת בלבד שהמבקש אינו מקיים את תנאי הסף (שכּן לא קמה לו עילת תביעה אישית), הרי שאף לגופו של עניין דין בקשתו לאשר את התובענה כייצוגית להידחות, וזאת משלא מתקיימים התנאים הקבועים לשם כך בחוק תובענות ייצוגיות כמו גם מאחַר שהבקשה מנוגדת לתכליות העומדות בבסיס הגילוי מרצון ונעשית שלא בתום לב.
בית-המשפט, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את בקשת האישור (קישור לפסק-הדין).
ראשית, קבע השופט בורנשטין, כי גישת המבקש לפיה תקופת ההתיישנות הפלילית (עשר שנים) היא בהכרח גם תקופת ההתיישנות האזרחית מעוררת קושי מושגי; וכי גישת המבקש מהווה ניסיון לבְנות "מגדל פורח באוויר" המבוסס על מצב היפוטתי של הגשת כתב אישום בנסיבות שהיה ניתן, לכאורה, להגיש כתב אישום, אך זה אינו מוגש בְּשל החסינוּת מפני העמדה לדין פלילי.
שנית, קבע השופט, תוך שהוא מתייחס לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין אהרונוב,* כי ההוראות בפקודת מס הכנסה אליהן הפנה המבקש ביחס להתיישנות מתייחסות למצב שבו הנישום הגיש דו"ח או שפקיד-השומה ערך שומה בהיעדר דו"ח, אך לא כך במקרה שבו הנישום לא הגיש דו"ח. שכּן, במקרה כזה אין כל מגבלה שבדין לדרוש מהנישום להגיש את הדו"ח או לערוך שומה בהיעדר דו"ח.
* נזכיר, כי עניינו של אותו פסק-דין במערער שכיהן בשנים הרלבנטיות לערעור בתפקיד יו"ר עמותת צעירי אגודת חב"ד ("העמותה"). במשך השנים, המערער לא מסר למשיב כל דיווח בדבר הכנסות שהיו לו מהעמותה או ממקורות אחרים. בְּשל חשד למעילות כספים בעמותה, נפתחה חקירה משולבת של פקיד שומה חקירות והמשטרה נגד העמותה, עובדיה ובעלי התפקידים בה, ולאחַר קבלת ממצאי החקירה, דרש המשיב (פקיד-שומה ירושלים) מהמערער כי יגיש דו"חות על הכנסותיו לשנים 1997–2008.
המערער לא נענה לדרישת המשיב, ולכן קבע המשיב את הכנסותיו לשנות-המס 1997–2001 לפי מיטב הַשפיטה, וזאת תוך שהוא מתבסס על ממצאי החקירה.
בדו"חות שהגיש המערער בשלב מאוחר יותר, לא נכללו הכנסות מכל מקור שהוא.
בהיעדר הסכמה בין הצדדים, קבע המשיב בצו שהגיע לידי המערער ביום 1.1.2014 את השומות לשנות-המס 1997–2001.
המערער העלה טענה מקדמית של התיישנות. בנוסף, ולגופו של עניין, טען המערער שלא קיבל שכר כלשהו מהעמותה או מכּל גורם אחר, בין בכסף ובין בשווה-כסף.
בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט ד' מינץ, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
ראשית, נדרש השופט מינץ לטענת ההתיישנות וקבע, כי פקודת מס הכנסה אינה מגבילה את סמכות פקיד-השומה לדרוֹש מכל אדם דו"ח, והוא אינו כבול באותו שלב להוראות סעיף 145(א)(2) לפקודה המאפשרת לו לקבוֹע לפי מיטב שפיטתו את סכום הכנסתו של הנישום רק תוך שלוש שנים מתום שנת-המס שבהּ נמסר הדו"ח.
עוד קבע השופט מינץ, כי בצדק טען ב"כ המשיב כי המגבלות החלות על המשיב בעניין זה הן המגבלות החלות על כל רשות מינהלית לפי כללי המשפט המינהלי, כאשר סבירות מעשי המשיב תיבחן בכל מקרה לגופו לפי נסיבותיו; וכי סבירות מעשי המשיב במשלוח דרישה לאדם להגיש דו"חות תימדד לא רק בתקופה שחָלפה מהמועד אודותיו נדרש הגשת הדו"ח ועד משלוח הדרישה וניתן להעלות על הדעת נסיבות אחרות רלבנטיות לעניין בחינת סבירות הדרישה, כגון: הסיבה שבעטיה נשלחת הדרישה, סכום המס שבמחלוקת, קיומו של חשד להעלמת מיסים ועוד.
לגופו של עניין, קבע השופט מינץ, כי הגם שהדרישה למערער נשלחה כ-13 שנים לאחַר תום שנת-המס הראשונה בה נדרש להגיש דו"ח (שנת 1997), הרי שבמכלול הנסיבות, מועד משלוח הדרישה עומד במתחם הסבירות.
השופט מינץ הוסיף וקבע, כי אין מקום להיקש (שנטען על-ידי המערער) בין המקרה דנא לבין דיני ההתיישנות האזרחיים החָלים לפי חוק ההתיישנות. שכּן, הגם שדינים אלה אכן קובעים תקופת התיישנות של 7 שנים, תחילת תקופה זו צריכה להימנות רק עם היוודע תוצאות החקירה הפלילית ולא בסמוך להפקת ההכנסות על-ידי המערער מלפני 13 שנה, וזאת כמתחייב מהוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות.
לאור מסקנתו, כי המשיב היה רשאי לשלוֹח למערער דרישה להגשת דו"חות במועד ששלח וכי דרישה זו עָמדה בכללי המשפט המינהלי, המשיך השופט מינץ ונדרש לדיון בשומות לגופו של עניין, תוך שהוא קובע, כי אין להתערב בהן.
עוד קבע השופט מינץ, כי אין גם מקום להתערב בהחלטת המשיב להטיל על המערער קנס גירעון, וזאת לא רק מהטעם שהמערער לא טען בעניין זה אלא שאף אין כל טעם ענייני בכך באשר פעולות המערער נעשו בכוונת מכַוון לקבל הטבות מס שלא היה זכאי לקבלן על-פי דין וזהו מקרה מובהק של הטלת מס גירעון.
לבסוף, נקבע, כי המערער יישא בהוצאות המשיב בסך 75,000 ש"ח.
במסגרת הליך הגילוי מרצון, ציין השופט בורנשטין, מדובר במי שפונה לרשות המסים על-מנת לחשוף את הכנסותיו הלא מדוּוחות, לרבות הכנסות שנצברו לפני שנים רבות ופנייה זו לא נעשית אך ורק לשם שמיים ובשל רצונו של הנישום לכפר על אשמו ולשלם את המס בגין הכנסות אלו. הנישום מצפה לקבל תמורה ניכרת בשל כך שחשף מיוזמתו את העובדה כי העלים מס. בנסיבות אלו, קובע השופט, דרישתו של פקיד-השומה לבקש דיווח על הכנסות שנוצרו גם לפני למעלה מעשר שנים ובעקבות דיווח זה אף להטיל את המס – נופלת במתחם הסבירוּת ואין מקום להתערבות בית-המשפט.
שלישית, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהחיוב במס בגין שנות-המס שמֵעבר לתקופת עשר השנים, נעשה במסגרת הליך רצוני של גילוי מרצון שהמתווה בו הוא מתנהל מצביע על כך שמדובר בהסכמה מוּדעת ומושכלת.
השופט בורנשטין הוסיף והתייחס לטענת המבקש לפיה יש לנהוג בהסכמים שנחתמו במסגרת הליך הגילוי מרצון על-פי עיקרון "העיפרון הכחול", דהיינו שאין לבטלם חֵרף החלק הבלתי-חוקי הקיים בהם לשיטתו (דהיינו, גביית מס בגין הכנסות שנצברו מֵעבר לתקופת ההתיישנות הנטענת), אלא להחזיר את המס שנגבה, לשיטתו, שלא כדין.
השופט דחה טענה זו וקבע, כי גלומה בה הפרה בוטה של האיזון העדין העומד בבסיס הליך הגילוי מרצון, יש בה משום ניסיון לאחוז את החבל משני קצותיו והיא נגועה, על פניה, בחוסר תום-לב.
בהקשר זה, העיר השופט, כי המבקש מסר, בעדותו, כי הקושי הנטען על-ידו באשר לגבית מס בגין שנים שהתיישנו עלה במסגרת הייעוץ שניתן ללקוחותיו, אך הוא לא טען, וממילא גם לא הוכיח, כי במסגרת הליך המו"מ עם פקיד-השומה הוא העלה בפניו את הטענה כי אין לפקיד-השומה סמכות לגְבות את המס בְּשל התיישנות.
לאור כל האמור, קבע השופט, כי לא ניתן לומר כי ניהול ההליך יהיה לטובת הקבוצה הנטענת, ולמעשה תחת שיביא עִמו טובה לקבוצה עלול ההליך להביא עִמו אך רעה.
עוד קבע השופט, כי לא ניתן גם לומר שהתובענה הייצוגית, ככל שתאושר, היא הדרך היעילה להכריע במחלוקת; וכי העובדה שהמבקש לא הצליח לאתֵר אפילו תובע ייצוגי אחד בעל עילת תביעה אישית (כנדרש על-פי סעיף 4(א) לחוק) אומרת דרשני.
כאמור, הבקשה לאישור נדחתה; והמבקש חויב בהוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ש"ח.
בהמשך לאמור, נבקש לעדכנכם, כי המבקש הגיש לבית-המשפט העליון ערעור על פסק-הדין ואתמול (24.5.2020) ניתן פסק-הדין.
בית-המשפט העליון, מפי השופטת י' וילנר (בהסכמת הנשיאה א' חיות והמשנה לנשיאה ח' מלצר), דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, ציינה השופטת וילנר, כי אין חולק על כך שהמערער לא נטל חלק בהליך גילוי מרצון וממילא לא חויב בתשלום מס עבוּר הכנסות שהתקבלו בשנים שהתיישנו לכאורה, וממילא למערער לא קיימת עילת תביעה אישית נגד המשיבה בנושא הנדון.
השופטת ציינה בעניין זה, כי אין היא מקבלת את טענת המערער לפיה יש לו עילת תביעה אישית נגד המשיבה כמעין עותר ציבורי, וזאת מהטעם שאפשרות זו אינה מעוגנת בלשון החוק.
עוד ציינה השופטת, כי בית-המשפט ייטה, ככלל, שלא להעניק זכות עמידה לעותר ציבורי בעניין בו קיים גורם אשר נפגע ישירות מתוצאות המעשה המינהלי, אך בחר שלא לעתור נגדו, כבענייננו.
נוכח האמור, קבעה השופטת וילנר, כי המערער אינו עומד בתנאיו של סעיף 4(א) לחוק תובענות ייצוגיות, ומשכך אינו רשאי לבקש את אישורה של התובענה הייצוגית הנדונה בענייננו.
השופטת וילנר דחתה את טענתו החלופית של המערער (המבוססת על סעיף 8(ג)(2) לחוק) לפיה היה על בית-המשפט המחוזי לאשר את התובענה הייצוגית שהגיש, תוך החלפתו בתנועת הצלחה. זאת, ממספר טעמים.
ראשית, המערער לא הציג ראיה המעידה על כך שתנועת הצלחה אכן נכונה לשַמש כתובעת מיַיצגת תחתיו.
שנית, אף אם יונח, כי תנועת הצלחה מסכימה לשַמש כתובעת מיַיצגת בתובענה זו, לא מתקיימים בענייננו התנאים המאפשרים לנהל את התובענה הייצוגית בידי ארגון (ראו פס' 13 לפסק-הדין).
השופטת וילנר הוסיפה וציינה, כי אפילו היה המערער בעל תביעה אישית נגד המשיבה, הרי שלא מתקיימים בענייננו גם חלק מהתנאים לאישור תובענה ייצוגית לפי סעיף 8(א) לחוק.
באשר לתנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) לחוק ("התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה"), הפנתה השופטת וילנר לאפשרות עליה עמד בית-המשפט המחוזי, כי בירור התובענה יביא לביטולם של הסכמי הגילוי מרצון, ולמצער, לבחינות פרטניות חוזרות בעניינם של נישומים שונים – תוצאות אשר עלולות להסב נזק ממשי לחברי הקבוצה המיוצגת. עוד ציינה השופטת, כי טענת המערער לפיה יש לנהוֹג באי-החוקיות הגלומה לכאורה בהסכמי הגילוי מרצון בדרך של ביטול חלקי אינה מתחייבת כלל וכלל; וכי ביטול חלקי כאמור עשוי לשנות מן היסוד את ההסכמים אשר נכרתו על-ידי הצדדים מלכתחילה, ושמא אף לכונן, הלכה למעשה, חוזים חדשים תחתיהם.
השופטת וילנר הוסיפה וציינה, כי ספק אם הליך של תובענה ייצוגית הוא הדרך להכריע במחלוקת הנדונה, כאמור בסעיף 8(א)(2) לחוק, וזאת לנוכח השלכותיה המתוארות לעיל של התובענה הייצוגית על חברי הקבוצה הנטענת.
בשולי הדברים, ציינה השופטת וילנר, כי לא מצאה ממש בטענת המערער כי היה על בית-המשפט המחוזי להורוֹת על ניהול התובענה בדרך של הצטרפות; וכי לא עלה בידי המערער להראות, ולוּ לכאורה, קיומן של "נסיבות מיוחדות המצדיקות" את ניהולה של התובענה הייצוגית בדרך של הצטרפות כאמור.
לאור כל האמור, קבעה השופטת וילנר, כי המערער לא הוכיח קיומו של תובע מיַיצג אשר רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית בענייננו, וכן כי בקשתו אינה עומדת בתנאים לאישור תובענה ייצוגית המנויים בסעיפים 8(א)(1) סיפא ו-8(א)(2) לחוק, ובהתאם הערעור נדחה.
עם זאת, ונוכח קביעותיה האמורות, הותירה השופטת וילנר בצריך עיון את השְאֵלה "המעניינת והמורכבת כשלעצמה" בנוגע להתיישנות שנות-המס שמֵעבר לעשר שנים עוֹבר למועד הגילוי מרצון, וקבעה כי טענות הצדדים שמוּרות להם בעניין זה/