בקשת הבהרה לפסק-הדין בעניין פליינג קרגו

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

במבזק מיום 22.11.2016 דיווחנו אודות פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, מפי השופט ד"ר א' סטולר, בעניין פליינג קרגו בע"מ ואח'.

נזכיר את עוּבדות המקרה:
המערערת 1, פליינג קרגו בע"מ ("פליינג קרגו" או "חברת האֵם"), עָסקה הָחל משנת 1982 ועד לשנת 2000 (כולל) בשני תחומי פעילות: פעילות שילוח בינלאומית; ופעילות בלדרות.
מלוא הון מניותיה של חברת האם מוחזק בידיהם של האחים דניאל ואברהם רייק, ולבקשתה של החברה בשנות-המס שבערעור, יש לראוֹת בה חברה משפחתית כהגדרתה בסעיף 64א לפקודת מס הכנסה. הנישום המיַיצג במערערת הינו דניאל רייק, הוא המערער 2.
בסוף שנת 2000, הקימה חברת האֵם שתי חברות בנות: את המערערת 3, חברת אף.סי. (פליינג קרגו) תובלה בינלאומית בע"מ ("חברת הבת"), וחברה נוספת, אף. סי. (פליינג קרגו) אקספרס בע"מ ("החברה האחות").
ביום 1.1.2001 הועברו מחברת האֵם לחברות הבנות נכסים הקשורים לפעילות השילוח הבינלאומית ולפעילות הבלדרות (בהתאמה) ("שינוי המבנה"): לחברת הבת הועברו כאמור נכסים שונים ששימשו את חברת האֵם בפעילות השילוח הבינלאומית, כשהעברת הנכסים בוצעה במתווה הקבוע בסעיף 104א לפקודה. במסגרת ההליך, מסרה חברת האֵם למשיב, ביום 30.1.2001, הודעה כמתחייב על-פי הוראות סעיף 104ז לפקודה ("ההודעה") אליה צוּרפה רשימת הנכסים שהועברו מחברת האם אל חברת הבת (רכבים, ציוד מסחרי ואלקטרוני, שיפורים במושכר ומחשבים וכד'  – כמפורט בהודעה).
ברשימה האמורה לא נכלל חלק כלשהו מהמוניטין של חברת האֵם אלא רק נכסים מוחשיים.
באוקטובר 2007, מכרה חברת האֵם את מניות חברת הבת לחברת Deutsche Post International BV ("דויטשה פוסט") – חברה זרה תושבת הולנד המהווה חלק מקונצרן Deutsche Post. מניות חברת הבת נמכרו בתמורה לסך של כ-9 מיליון ₪. 
על-פי הסכם המכר, מיד לאחַר מכירת המניות, רכשה חברת הבת (שכבר הייתה בבעלות דויטשה פוסט), את כל המוניטין שנותרו בחברת האֵם, בתמורה לסך של כ-531,000,000  ש"ח (ששולם בפריסה על-פני מספר שנים ולאחר ביצוע התאמות שונות למחיר כמפורט בהסכם המכר).
במסגרת מסמכי העִסקה, הצהירה חברת האֵם כי היא הבעלים היחידי של המוניטין שהוזכרו בהסכם וכי עם השלמת העִסקה יועברו המוניטין אל חברת הבת ולאף חברה אחרת בקבוצת החברות המוחזקות על-ידי חברת האֵם לא יהיה בהם חלק. 
לצורך מימון הרכישה, הֶעמידה דויטשה פוסט לחברת הבת הלוואה בסך של כ-518 מיליון ש"ח, נושאת ריבית בשיעור שנתי של 2.65%–5.85%  ("ההלוואה"). חברת הבת הֶעבירה לדויטשה פוסט תשלומי ריבית וסכומים שונים על-חשבון פירעון הקרן באופן שוטף.
בדוחותיה השנתיים בתקופה שלאחַר הרכישה, דרשה חברת הבת בניכוי את הוצאות המימון בהן נשאה בגין ההלוואה ("הוצאות המימון") ואת הוצאות הפחתת המוניטין שרכשה מחברת האֵם ("הוצאות הפחתת המוניטין").
לטענת המשיב, לא היו בחברת האם בשנת 2007 מוניטין בתחום השילוח הבינלאומי, שכּן מוניטין צמודים לעסק, ובחברת האם לא היה כל עסק. ככל שהיו בה מוניטין הקשורים בשילוח בינלאומי, אלה הועברו אל חברת הבת או "חלחלו" אליה עם הזמן, או התפוגגו ואינם במהלך 7 שנים של אפס פעילות.
באשר להפחתת המוניטין, טען המשיב, כי אין מקום להפחתה זו לאור תקנה 2(א) לתקנות מס הכנסה (שיעור פחת למוניטין), התשס"ג-2003, אשר אינה מאפשרת הפחתת מוניטין ברכישת מוניטין מקרוב.
המשיב גם לא התיר בניכוי את הוצאות המימון בגין ההלוואה שנטלה חברת הבת מדויטשה פוסט לצורך רכישת המוניטין. זאת, מהטעם שהוצאות המימון אינם לשם ייצור הכנסתה של חברת הבת ואף לא לצורך רכישת נכסים שישמשו בייצור הכנסה אצלה.
בנוסף, קבע המשיב, כי המערערת התרשלה בקביעת הכנסתה החייבת במס ועל-כן הטיל עליה קנס גירעון על הפרש המס לשנות השומה בהתאם להוראות סעיף 191 לפקודה.*

* נזכיר, כי במבזק מיום 26.4.2013 התייחסנו להחלטתו של השופט ד"ר סטולר (קישור להחלטה) בבקשה שהוגשה בתיק זה על-ידי המערערים להעברת נטל ההוכחה. באותה החלטה נקבע, כי עמדת המשיב כפי שבאה לידי ביטוי בנימוקי השומה משמעה שהעִסקה האמיתית לא התבצעה בדרך שהמערערים דיווחו  עליה, ולפיכך מדובר בטענה מן הסוג של עִסקה מלאכותית או בדויה. בהתאם לכך, נקבע שנטל הוכחה רובץ על המשיב והוא זה אשר יִפתח בהבאת הראיות.

בפסק-דין מפורט ומנומק האוחז 111 עמודים, קיבל בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, מפי השופט ד"ר א' סטולר, את הערעור ברובו (קישור לפסק-הדין).
ראשית, קבע השופט סטולר, כי לאור טענתו של פקיד-השומה כי בניגוד להסכם שעשו הצדדים המוניטין לא עבר מחברת הבת לדויטשה פוסט בשנת 2007, עליו נטל השכנוע להוכיח טענה זו. עם זאת, השופט סטולר הוסיף וציין, כי בסופו של יום ההכרעה בתיק לא הושפעה מעניין היפוך הנטל כאמור.
לאחר מכן נדרש השופט לשאלת משמעות שינוי המבנה בשנת 2001 שבמסגרתו הופרדה, כאמור, פעילות החטיבות בחברת האֵם והועברה לחברות הבנות. השופט קבע, כי הראיות שהוצגו בפניו מצביעות על כך ששינוי המבנה כאמור נולד מצורך עסקי ולא מצורכי מס. עוד קבע השופט, כי השינוי היה נראותי או טכני-פרוצדורלי (כטענת המערערים) ולא מהותי כטענת המשיב; וכי לא חל כל שינוי בפעילות העסקית של קבוצת החברות שהוחזקו על-ידי חברת האם. עוד קבע השופט, כי גם לאחַר שינוי המבנה המשיכו פליינג קרגו והמערערת לפעול בשילוב עם חברות קשורות נוספות, יחדיו, כקבוצה עסקית אחת, תוך ניצול, קשרי הגומלין והסינרגיה העסקית בין כל החברות בקבוצה; וכי אילו רצתה פליינג קרגו לשוב ולעסוק בתחום השילוח יכולה הייתה לעשות כן בכל עת, עד למכירת המוניטין בשנת 2007.
השופט סטולר המשיך ונדרש לשאלה מהם הסימנים שעל-פיהם אִבחנה הפּסיקה העברת מוניטין כמו גם לשאלה האם חברת החזקות נטולת פעילות ייצורית/תפעולית יכולה להחזיק במוניטין. לגבי השְאלה הראשונה, קבע השופט, כי אין רשימה סגורה של סממנים המאפיינים העברת מוניטין, אך כאשר בוחנים האם הועבר מוניטין אם לאו יש לשקוֹל, בין היתר, את הסממנים הבאים: העברת חוג לקוחות, אינטרס המיסוי הנוגד, מכירתו של העסק כעסק חי, קיומה של תניית אי-תחרות, העברת סימן המסחר, העברת הרכוש הפיזי של העסק, כוונת הצדדים ואופן הצגת העִסקה בהסכם ולרשויות המס וכן מיהו הנושא בסיכון הכלכלי. באשר לשאלה השנייה, קבע השופט סטולר, כי מוניטין יכול להיות נחלתה של חברת החזקות, שהיא על טהרת ההחזקות בלבד וללא כל פעילות ייצורית. לדבריו, חברת החזקות כדוגמת חברת האֵם החזיקה במוניטין המשַמש את כלל חברות הקבוצה, שהן אלו המפַתחות, מחזקות ומתחזקות אותו. נכס המוניטין שהוחזק על-ידי חברת האֵם הינו נכס מרכזי, כאשר לחברות הבנות אין מוניטין משל עצמן אלא הן עושות שימוש במוניטין של חברת האֵם אשר תפקדה במבנה של "חברת קודקוד" במובחן מ"חברת מסד".
השופט סטולר המשיך ונדרש לשאלה האם העברת הפעילות העסקית מחברת האֵם בשנת 2001 חִייבה בהכרח העברת מוניטין, ובכלל זאת בָּחן את משמעות הרישום בטופס (1512) שהגישו החברות לפי סעיף 104א לפקודה. מסקנתו בעניין זה הייתה, כי העובדה שבטופס לא נרשם שהועבר מוניטין נעשתה בכוונת מכַוון, שכּן, לא הייתה כל כוונה להעביר את המוניטין של חברת האֵם לחברות הבנות בשנת 2001 ואין כל שיקוף חשבונאי להעברה לרבות כימותו. לדבריו, העברת המוניטין בשנת 2001 יחד עם כל הנכסים המאזניים הייתה יוצרת חיוב מס ואבדן פטוֹר, וגם מטעם זה לא סביר שהמוניטין הועבר. השופט הוסיף וציין, כי הדברים עולים גם מההיגד "כל הנכסים" שבביאורים לדוחות הכספיים, שמשמעו כל הנכסים המאזניים או המוחשיים שבאים לידי ביטוי במאזן. שכּן, מאַחר שמוניטין שנצמח אינו חֵלק מהמאזן, צירוף המילים "כל הנכסים", במקרה דנן, אינו כולל את המוניטין. לאור כל זאת, קבע השופט, כי לא ניתן לומר שהמוניטין עבר לחברת הבת בשנת 2001. 
לאור מסקנותיו האמורות, המשיך השופט סטולר ונדרש לשאלה, האם המוניטין עבר, חלחל או התפוגג, מחברת האֵם לחברת הבת בין השנים 2001 ל-2007. השופט השיב על שאלה זו בשלילה: לדבריו, בתקופה שלאחַר שינוי המבנה המשיכה חברת האֵם לספֵק את ה"מטרייה הכוללת" לצורך פעילות כל החברות בקבוצה לרבות חברת הבת; וחברת האֵם והחברות הבנות המשיכו להתנהל כקבוצה אחת כשחברת האֵם משמשת כחברת קודקוד. שעה שכך, התוצאה היא לא רק שהמוניטין לא עבר בשנת 2001 אלא שממועד שינוי המבנה ועד לעסקה בשנת 2007, חברת האֵם יחד עם החברות הבנות תיחזקו והשביחו את המוניטין של חברת האֵם.
בהמשך הדברים, נדרש השופט סטולר לשאלה, האם המוניטין עבר בשנת 2007. לדבריו, ההבדל בין שינוי המבנה שבוצע בשנת 2001 לעסקת המכר בחודש אוקטובר 2007 גלויים לעין: בעוד ששינוי המבנה היה נראותי (במובחן ממהותי), הרי שלאחַר העִסקה בשנת 2007 חלו שינויים מהותיים בהתנהלות חברת האֵם, חברת הבת והחברות האחרות בקבוצה. בעניין זה, בולטת במיוחד העובדה שבשנת 2001 לא נעשה כל ניסיון להטמעת המוניטין בחברת הבת, לא נעשה הסכם אי-תחרות ולא נמצאו שאר המאפיינים אותם ניתן למצוא לאחַר העִסקה של 2007, שבמסגרתה נעשה ניסיון להטמיע את המוניטין הנרכש בחברת הבת. ההסכם שנחתם בשנת 2007 ושמכוחו נמכרו מניות ומוניטין נעשה לאחַר בדיקות מעמיקות של מיטב המומחים. השופט ציין, כי הצדדים לעסקה הם חברת האֵם, חברה בעלת משקל במשק הישראלי, ודויטשה פוסט, חברה ציבורית בבעלות חלקית של ממשלת גרמניה והציבור – חברה שמעסיקה למעלה מחצי מיליון עובדים; וכי מי שניהל את המו"מ מטעם דויטשה פוסט הסביר היטב את השיקולים שעמדו בבסיס ההחלטה לרכוֹש את המוניטין מחברת האֵם בשנת 2007 וזאת לאחַר שהוא שוכנע שהמוניטין נמצא בידיה ולא עבר, התנדף או נגוז בשלב מוקדם כל שהוא לפני חתימת העיסקה. השופט ציין בעניין זה, כי כאשר טוענים כנגד שתי חברות בסדר גודל כזה שהן עשו ביניהם עִסקה בדויה או מלאכותית ו/או ביצעו תכנון מס אסור צריך היה על המשיב להביא ראיות מוצקות המושתתות על אדנים איתנים, דבר שלא נעשה במקרה דנן; מה עוד שנוכח הטענה שמדובר בעסקה בדויה או מלאכותית עָבר נטל השכנוע לכתפי המשיב שלא הרימו.
בשלב זה, המשיך השופט סטולר ונדרש לשאלה, האם יש להתיר לחברת הבת בניכוי את הפחתת המוניטין. ממצאיו של השופט היו כי נסיבות המקרה מצביעות על כך שמדובר בעסקה אחת סימולטנית שבּה נרכשו מוניטין ומניות ואם אחד מהם נרכש קודם לכן הרי אלה המוניטין שהם העיקר, בבחינת הולך הטפל אחרי העיקר. לאור זאת, המדובר ברכישת מוניטין מצד קשור ולכן אין לאפשר את הפחתתו בידי החברה הרוכשת (חברת הבת).
באשר להוצאות המימון שהוציאה חברת הבת בקשר לרכישה, קבע השופט סטולר, כי שהיות שטענת המשיב לפיה דויטשה פוסט רכשה מניות נדחתה (לאחַר שנקבע כי חברת הבת רכשה מוניטין), הוצאות המימון בקשר לרכישת המוניטין ניתנות לניכוי.
לבסוף (ולאחַר שהשופט השיב בשלילה על השְאֵלה האם נחתם בין הצדדים הסכם שומה), ולאור ממצאיו דלעיל, קבע השופט סטולר, כי אין צורך לדון בשאלת קנס הגירעון.

פסק-הדין של בית-המשפט העליון

ביום 6.4.2017 הגישו פקיד-השומה וחברת הבת ערעורים לבית-המשפט העליון על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' גרוסקופף (בהסכמת השופטים י' אלרון ונ' סולברג), קיבל את הערעורים (קישור לפסק-הדין).

בחלקו הראשון של הדיון, נדרש השופט גרוסקופף לערעור שהגיש פקיד-השומה שעניינו במיסוי הסכם המכר שנכרת בין הצדדים בשנת 2007.
השופט גרוסקופף ציין, כי אין מקום להתערב בהכרעת בית-המשפט המחוזי לפיה מבנה העִסקה בן שני השלבים אינו מלאכותי אלא תואם את מצב הדברים שהתקיים עובר למכירה לפיו פעילות השילוח הבינלאומי הייתה בידי חברת הבת ואילו המוניטין של קבוצת פליינג קרגו היה מצוי בידי חברת האם. כך, לדבריו, השְאֵלה אם לקבוצת פליינג קרגו כמכלול יש מוניטין והאם מוניטין זה מוחזק בחברת האם הן שאלות עובדתיות וטיעוני פקיד-השומה לא מַצדיקים לשנות מקביעוֹת עובדתיות אלו. בהתאם, ציין השופט גרוסקופף, כי כעניין עובדתי מצויים אנו בסיטואציה דומה לזו שנדוֹנה בפרשת תדיראן (ע"א 749/13), דהיינו חברת אם מבצעת עסקה הכוללת הן מכירה של מניות חברת בת והן מכירה של מוניטין הקבוצה השייך לחברת האם.
לעומת זאת, הוסיף השופט גרוסקופף וציין, יש הצדקה להתערב בחלוקת התמורה בין שני שלבי העִסקה, כפי שסוכמה בין הצדדים, דהיינו שמתוך תמורת העִסקה הכוללת שולמו כ-2% בעבור מניות חברת הבת וכ-98% בעבור המוניטין של קבוצת פליינג קרגו כפי שקבעו הצדדים.
השופט גרוסקופף ניתח את מהותו של המונטין תוך שהוא מסכם, כי מכירה נפרדת של עסק ושל מוניטין תתאפשר, אך ורק אם, מכירה זו מתייחסת למוניטין נפרד מהמוניטין של פעילות העסק גופו (מוניטין העסק הנמכר), כגון: מוניטין של העוסק (פרשת שרון בעניין אינווסט) או מוניטין של הקבוצה אליה השתייכה החברה הנמכרת (עניין תדיראן); וביישום לענייננו – המוניטין בגינו ניתן להכיר במכירה נפרדת ממכירת העסק הוא המוניטין של קבוצת פליינג קרגו (השייך לחברת האם), וזאת להבדיל מהמוניטין הקשור לפעילות השילוח הבינלאומי (אותו לא ניתן להפריד לצורכי מס ממכירת פעילות חברת הבת).
על רקע דברים אלה, פנה השופט גרוסקופף להוראות הסכם המכר וקבע, כי הגם שבית-המשפט קמא צדק בקביעתו כי חברת פליינג קרגו מכרה לדויטשה פוסט במסגרת הסכם המכר שני נכסים – האחד: פעילות השילוח הבינלאומי שבוצעה באמצעות חברת הבת ובכלל זאת המוניטין של פעילות זו; והשני: הזכות לעשות שימוש במוניטין קבוצת פליינג קרגו – יש מקום להתערב בתמחור שנקבע בהסכם המכר ביחס לכל אחד מהרכיבים הללו.
זאת, מארבעה טעמים: האחד, היות שכ-75% מההכנסות של חברת הבת התקבלו מחברת דויטשה פוסט האם, הרי שביחס ל-75% מהפעילות הנמכרת אין כלל משמעות לרכישת מוניטין קבוצת פליינג קרגו; השני, עיקר המוניטין של קבוצת פליינג קרגו נובע מהסינרגיה שבין מַרכיביה, וממילא התועלת אותה ניתן יהיה להפיק ממוניטין זה לאחַר ניתוקה של חברת הבת מהקבוצה היא מוגבלת; השלישי, מנגנון ההתאמה שנקבע בין הצדדים מתייחס לפעילות של חברת הבת בלבד ולא לפעילות של קבוצת פליינג קרגו ועל-כן הוא אינו מתייחס כלל להכנסות שהושגו בסיוע המוניטין של הקבוצה וממילא השפעת מנגנון זה אינה יכולה להיות על שווי התשלום בעבור המוניטין (כפי שקבעו הצדדים) אלא רק על שווי המניות; הרביעי, חוות-דעת המומחים שהוגשו בנושא (ראו פס' 55–58 לפסק-הדין).
לאור האמור, קבע השופט גרוסקופף, כי חלוקת התמורה שנקבעה בהסכם המכר אינה מייצגת את שווי מוניטין קבוצת פליינג קרגו אשר נמכר במסגרת העִסקה וכי על-פי הראיות שהוצגו הערך שחברת פליינג קרגו הצליחה להוכיח כי יש לייחֵס למוניטין שנמכר הוא נמוך ומגיע לכל היותר לסך של 12.378 מיליון ש"ח (וממילא כל יתר השווי צריך להיות מיוחס למכירת המניות ובהתאם גם תופחתנה הוצאות המימון שהותרו בניכוי, על-פי קביעת בית-המשפט קמא, בקשר לרכישת המוניטין).

משהופחת משמעותית הסכום המיוחס למכירת המוניטין והוגדל במקביל הסכום המיוחס למכירת המניות, הצטמצמה חשיבות השְאֵלה האם ניתן להכיר בניכוי הפחת בגין המוניטין שנרכש (מוניטין קבוצת פליינג קרגו) והיא מתייחסת רק ליכולתה של חברת הבת לנַכּוֹת פחת בסכום של 12.378 מיליון ש"ח.
השופט גרוסקופף נדרש להוראות תקנה 2(א) לתקנות מס הכנסה (שיעור פחת למוניטין), התשס"ג-2003, אשר אינה מאפשרת הפחתת מוניטין ברכישת מוניטין מקרוב​ וקבע, כי כדי לבחון את תחולת התקנה יש לקיים מבחן דו-שלבי: בשלב ראשון, יש לבחון האם מדובר ברכישת מוניטין מ"קרוב"; ובשלב שני, במידה והתשובה לשאלה הראשונה חיובית, יש לבחון האם מדובר ברכישה שהינה חיונית לצורך ייצור הכנסה אשר נעשתה בתום לב ומטעמים עסקיים בלבד.
השופט ענה על שתי השְאֵלות בחיוב, דהיינו, שאכן מדובר ברכישה מ"קרוב" ושבמקרה דנא, ובשים לב לכך שנבחן טיבו של המוניטין והיתרון הגלום בו, פקיד-השומה לא הצליח לעמוד בנטל להוכיח כי הרכישה נעשתה שלא בתום לב ולא הועלו טעמים חלופיים לרכישה שיכולים להפריך את החזקה כי הרכישה נעשתה מטעמים עסקיים. עוד ציין השופט, כי "... רק במקרים חריגים יש למסות במס הכנסה את המוכר בגין עסקת מוניטין מחד גיסא ולא לאפשר ניכוי פחת עבור הרוכש ששילם על המוניטין מושא העסקה מאידך גיסא, שאחרת הדבר חוטא לעקרון ההלימה בדיני המס".

סיכומו של עניין:
ערעורו של פקיד-השומה התקבל בעיקרו, תוך שנקבע כי לצורך חישוב המס המוטל בגין הסכם המכר ייחוס סכום של כ-434.354 מיליון ש"ח למכירת מניות חברת הבת מחברת פליינג קרגו לחברת דויטשה פוסט וסכום של 12.378 מיליון ש"ח למכירה (מתן זכות שימוש) של מוניטין קבוצת פליינג קרגו מחברת פלייגו קרגו לחברת הבת. הוצאות המימון שתוכרנה לחברת הבת תופחתנה בהתאם.
ערעור חברת הבת התקבל במובן זה שיאושר לה ניכוי פחת בהתאם לתקנות מס הכנסה (שיעור פחת למוניטין), התשס"ג-2003 בגין הסכום שיוחס לרכישת מוניטין קבוצת פליינג קרגו, דהיינו 12.378 מיליון ש"ח.

בקשת ההבהרה לפסק-הדין וההחלטה בבקשה

בהמשך לאמוּר נבקש לעדכנכם, כי ביום 10.4.2019 הגישו פליינג קרגו בע"מ ומר דניאל רייק (שהיו המשיבים 1–2 בערעור) ("המבקשים") בקשה לבית-המשפט העליון להבהרת פסק-הדין.

לטענתם, בפסק-הדין לא נקבע מהו "יום הרכישה" של המניות ואת "יום הרכישה" כאמור יש לפַצל לשניים: האחד – "יום הרכישה של המניות שיש לייחֵס לפעילות" ("יום רכישת הפעילות"); והשני – "יום הרכישה של המניות שיש לייחֵס למוניטין" ("יום רכישת המוניטין").
המבקשים לא חָלקו על כך שיום רכישת הפעילות הוא 24.8.1982, אך לטענתם יום רכישת המוניטין הוא מאוחר יותר, ויש לראותו ביום העברת פעילות השילוח הבינלאומית לחברת הבת, דהיינו 1.1.2001.

לעומת זאת, עמדת פקיד-השומה היא, כי "יום הרכישה" של המניות הוא 24.8.1982, תחילת מועד פעילות השילוח הבינלאומי של קבוצת פליינג קרגו.

היות שאין חולק כי המניות נמכרו בחודש אוקטובר 2007, ההבדל בין שתי העֵמדות אוצֵר בחוּבּו משמעות כספית אדירה, וזאת לאור שיטת החישוב הליניארית החָלה במכירת מניות פרטיות: אימוץ עמדת המבקשים משמעו שברכיב המוניטין עיקר (כ-70.5%) רווח ההון הריאלי הופק לאחַר המועד הקובע (1.1.2003) ורק מקצתו (כ-29.5%) קודם למועד האמור, כך ששיעור המס המשוקלל על רווח ההון הריאלי המיוחס למרכיב המוניטין הוא 31.78%. לעומת זאת, אימוץ עמדתו של פקיד-השומה יביא לכך שחלק הארי של רווח ההון הריאלי (כ-81%) חייב במס בשיעור מס שולי ורק חלק קטן (כ-19%) חייב במס בשיעור 25%, כך ששיעור המס המשוקלל על רווח ההון הריאלי הוא 43.62%.

בבקשת ההבהרה טענו המבקשים, כי המחלוקת בעניין "יום הרכישה" הונחה לפתחו של בית-המשפט המחוזי, אך שם לא נדרשה הכרעה בה, לאור קביעתו של בית-המשפט כי המוניטין נותר בבעלות חברת האם, ולא הועבר לחברת הבת.
עוד נטען, כי סוגיה זו נטענה גם בערעור לבית-המשפט העליון, ואולם פסק-הדין לא דן בה.

פקיד-השומה, מצדו, טען, כי יש לדחות את בקשת ההבהרה משני טעמים: 
ראשית, מבּחינה דיונית בקשת ההבהרה מנוגדת לעקרון סופיות הדיון, באשר היא מבקשת להכניס בפסק-הדין תיקון מהותי ולפיכך היא אינה נכנסת לגדרו של סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, שעניינו תיקון טעויות טכניות, ולא "מסווה לכתיבת פסק דין חדש"; 
שנית, מבּחינה מהותית הכריע פסק-הדין במחלוקת שכּן הוא מבוסס על התפיסה שלפיה אם נמכר עסק חי, על המוניטין של אותו עסק, אי אפשר להבחין לצורכי מס בין מכירת הפעילות העסקית למכירת המוניטין הנלווה אליה. מכאן, טען פקיד-השומה, שפסק-הדין דחה את גישת המבקשים שלפיה קיימים בענייננו שני "ימי רכישה": יום רכישת הפעילות מזה, ויום רכישת המוניטין מזה.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' גרוסקופף, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).

השופט גרוסקופף קבע, כי בדין טען פקיד-השומה, כי אחד העקרונות שפסק-הדין מבוסס עליו הוא שכאשר עסק חי נמכר כיחידה אחת, לא ניתן לפַצל את המכירה לצורכי מס לשני רכיבים: מכירה של הפעילות העסקית מזה, ומכירה של המוניטין הנלווה לאותה פעילות עסקית מזה.
בהתאם, קבע השופט, כי בהיעדר אפשרות לפַצל לצורכי מס מכירה של עסק חי לשני הרכיבים השלובים הללו, גם בהעברה של פעילות השילוח הבינלאומי מחברת האם לחברת הבת לא היה ניתן לפַצל בין רכיב הפעילות לרכיב המוניטין הנלווה לאותה פעילות (להבדיל מרכיב המוניטין השייך לקבוצת פליינג קרגו) וממילא גם לא ניתן לפַצל את "יום הרכישה" של המניות כך שייקָבעו יום רכישה אחד למניות בקשר לרכיב הפעילות ויום רכישה אחר בקשר לרכיב המוניטין.

השופט גרוסקופף הוסיף וקבע, כי המבקשים ביססו את טענתם בעיקר על הסיפא של סעיף 104ו(3) לפקודת מס הכנסה שקבע (בעת הרלוונטית), כי "במכירת מניות שהתקבלו תמורת נכס שנרכש עד המועד הקובע, יראו לעניין חישוב רווח ההון הריאלי עד המועד הקובע, את יום רכישת הנכס שהועבר כיום הרכישה של המניה".
לדבריו, סעיף זה תומך לכאורה בפרשנות פקיד-השומה, שכּן בענייננו הועברה כנגד המניות פעילות השילוח הבינלאומי כמכלול; אך לגישת המבקשים כדי לקבוע את "יום רכישת הנכס" בידיה של חברת האם, יש להבחין בין שני נכסים נפרדים: פעילות השילוח הבינלאומי ומוניטין פעילות זו, וכנגזר מכך יש לקבוע שני "ימי רכישה": לפעילות, הָחל מתחילת העיסוק של חברת האם בשילוח בינלאומי; למוניטין, רק במועד העברתו לחברת הבת.
השופט דחה גישה זו, בציינו כי זו אינה מתיישבת עם התפיסה שלפיה אם פעילות והמוניטין שצמח לאותה פעילות מועברים במקשה אחת, לא ניתן לנתק ביניהם לצורכי מס, ועל-כן "יום רכישת הנכס שהועבר" לצורך סעיף 104ו(3) הוא היום שבּו הֵחלה פעילות השילוח הבינלאומית, כטענת פקיד-השומה.

לבסוף, ציין השופט גרוסקופף, כי היות שטענת המבקשים נדחתה לגופה, אין צורך להכריע בשאלה הדיונית ועל-כן היא תיוותר לעת מצוא.