אופן ההכרה בנשייה של רשויות מע"מ בגין מס תשומות שנוכה ביתר על-ידי חברה לפני שהפכה לחדלת פירעון

ביום 7.4.2019 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין ספורט ורטהיימר שיווק וסחר (1997) בע"מ (בהסדר נושים).

עניינו של פסק-הדין באופן ההכרה בנשייה של רשויות מע"מ בגין מס תשומות שנוכה ביֶתֶר על-ידי ספורט ורטהיימר שיווק וסחר (1997) בע"מ (בהסדר נושים) ("החברה").
החברה נקלעה להליכי חדלות פירעון וביום 22.11.2015 ניתן לה צו הקפאת הליכים ועורכי-הדין עמית לדרמן וישראל בכר מונו כנאמנים בהקפאה ("הנאמנים").
לימים גובש לחברה הֶסדר נושים לפי סעיף 350 לחוק החברות וביום 7.4.2016 אוּשר ההסדר.
בהתאם להסדר הנושים, פעילות החברה נמכרה לצד שלישי, וזאת לאחַר ויתור הנושים על חלק מנשייתם, כאשר במסגרת הפעילות במתכונת החדשה ננקטו צעדי התייעלות ובכללם פיטורי עובדים, סגירת סניפים לא רווחיים ועוד.
בהתאם לדו"ח שהוגש מטעם הנאמנים, הם אישרו תביעות חוב בדין רגיל בסכום של כ-66 מיליון ש"ח, כשהדיבידנד שמיועד לחלוקה לנושים בדין רגיל יעמוד על שיעור של כ-12%.
המערער, אגף המכס ומע"מ במשרד האוצר, הגיש לנאמנים תביעת חוב כדלקמן: סך של 347,202 ש"ח חוב בדין קדימה וסך של 9,838,383 ש"ח בדין רגיל. החוב בדין קדימה נובע ככל הנראה ממס עסקאות; ואילו החוב בדין רגיל נובע מניכוי מס תשומות ביֶתֶר על-ידי החברה – תשומות שהפכו למעשה לחובות אבודים ("תביעת החוב"). לתביעת החוב לא צורפו כל אסמכתאות להוכחת החוב המגיע למערער.

ביום 30.1.2017 ניתנה הכרעת הנאמנים בתביעת החוב באשר לחוב אשר בדין קדימה, בה אושרה תביעת החוב במלואה, שכּן היא תואמת את ספרי החברה. במועד זה, הכרעת הנאמנים לא כללה התייחסות לרכיב של החוב בדין רגיל. בין הנאמנים לבין המערער התנהל בהקשר זה דין ודברים, שלא הגיע לידי הסכמות.
ביום 2.7.2017 ניתנה הכרעת דין משלימה מטעם הנאמנים בתביעת החוב באשר לחוב בדין רגיל (להלן: "הכרעת הנאמנים") לפיה המערער לא הוכיח את תביעת החוב מהטעמים הבאים: לא צורפו אסמכתאות לתביעת החוב; לא צורפו כל נתונים שעומדים בבסיס תחשיב תביעת החוב; ולא הוצגו כל ראיות באשר לתשלומים שהמערער יידרש לשלם כהחזר מס עסקאות לספקים-נושים בגין חובות אבודים.
הנאמנים קבעו בהכרעת החוב שהתנהלות זו עומדת בניגוד לחובת הנושה לצרף מלוא האסמכתאות לתביעת החוב, כקבוע בתקנה 76(ב) לתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה-1985, אשר חלה גם בחדלות פירעון של חברות לפי סעיף 353 לפקודת החברות, תשמ"ג-1983. לשיטת הנאמנים, על המערער היה לצרף אסמכתאות לתביעת החוב, לרבות באשר להחזר מס עסקאות שהוא חב או החזיר לספקים-נושים של החברה בגין תשלום מס עסקאות בנוגע לעסקאות שלא ניתנה תמורה עבורן והם בגדר "חובות אבודים". למצער, נטען שהיה על המערער לנקוב באומדן באשר להיקף ההחזרים של מס העסקאות, על בסיס נתונים שקיימים אצלו, אך המערער בחר שלא לעשות כן.
על הכרעת הנאמנים הוגש הערעור לבית-המשפט המחוזי.

בית-המשפט המחוזי, מפי הנשיא א' אורנשטיין, קיבל את הערעור בחלקו (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, נדרש הנשיא אורנשטיין למשמעותו של חוב אבוד לעניין חוק מע"מ ובכלל זאת להלכת אלקה אחזקות (ע"א 2112/95) ולטיפול במקרה של חוב אבוד בהסדר נושים, לרבות מועד הגשת הדרישה להכרה בחוב כאמור. במסגרת זו, התייחס הנשיא לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין קלאבמרקט (ע"א 10739/07).
לגופו של עניין, קיבל הנשיא את עמדת המערער באשר לסוגיית צירוף האסמכתאות לתביעת החוב וקבע, כי זה היה רשאי להגיש את תביעת החוב ללא צירופן. עם זאת, הנשיא הוסיף וקבע, כי המערער יידרש לצרף אסמכתאות לאחַר הֶסדר הנושים, בתביעת החוב המעודכנת.
לעומת זאת, באשר להפרדה בין החזר מס העסקאות לנושים-ספקים לבין קבלת הדיבידנד בגין מס התשומות, קיבל הנשיא את עמדת הנאמנים שלפיה תביעת חוב מע"מ בדין רגיל תועמד על סכום ההחזר שנדרש מע"מ להשיב לעוסקים בגין מס העסקאות ששילמו בקשר לעסקאות עם החברה ובהתאם לנתונים שבידי הנאמנים ובידי מע"מ. ואילו הדיבידנד בגין תביעת החוב ישולם למע"מ בהתאם לשיעור הדיבידנד שמשולם לנושים בדין רגיל כמתחייב מהסדר הנושים. עוד קבע הנשיא, כי ספק-נושה שלא הגיש דרישה יראו אותו כמי שוויתר על זכותו לקבל החזר מס עסקאות; וכי היות שמע"מ משיב לספק-נושה את מס העסקאות ששילם בגין העִסקה שבוטלה על יסוד הכרה בחוב אבוד, הנאמנים ינכו את הדיבידנד שמשולם עבוּר רכיב המע"מ שנתבע בתביעות החוב וסכומים אלה יועברו על-ידי הנאמנים למע"מ.