תושבוּת; שומת ניכויים בעקבות הסכם פשרה עם פקיד-השומה

פסק-הדין בעניין רפאל ואלגריה שמאי

התובע, רפאל שמאי, הינו יליד 11.5.1945 ועל-כן זכאי, ככלל, לקצבת אזרח ותיק הָחל מיום 1.5.2012. ואילו התובעת, אלגריה שמאי (אשתו של התובע), הינה ילידת 1946.
התובעים שהו בחו"ל משנת 1984 ועד שנת 1992, אז חזרו להתגורר בישראל.
בשנת 1995 עזבו התובעים את ישראל, שהו ברציפות בארה"ב, והוגדרו כל אחד כ"לא תושב" הָחל מיום 27.5.1995 ועד ליום 10.11.2011, עת שבו להתגורר בישראל.
ביום 3.4.2012 הגיש התובע תביעה לקצבת זקנה ("קצבת אזרח ותיק") ותביעתו אושרה הָחל מיום 1.5.2012.
ביום 18.12.2012 קיבל התובע מכתב מפקידה במחלקת זקנה ושאירים במוסד לביטוח לאומי, בו צוין, כי "הריני להודיעך שהנך זכאי להמשך תשלום קצבת זקנה ללא הגבלת זמן בהיותך שוהה בארה"ב. לידיעתך זכאותך כשוהה בחו"ל מותנית בקבלת אישור חיים מקורי מידי שנה".
יומיים לאחַר קבלת המכתב (דהיינו, ביום 20.12.2012), עזבו את התובעים את ישראל וחזרו להתגורר בארה"ב, שם הם מתגוררים גם כיום.
ביום 27.1.2016 ניתנו החלטות השוללות את תושבותם של התובעים רטרואקטיבית מיום 10.11.2011 והדוחות את זכאותם לקצבת אזרח ותיק, ובהתאם נוצר לתובעים חוב.
מכאן התביעה.
לטענת התובעים, כאשר הם חזרו להתגורר בישראל בשנת 2011 היה בכוונתם להשתקע בישראל, כאשר רק קשיים כלכליים גרמו לכך ששבו לחיות בארה"ב. עוד טוענים התובעים, כי המכתב שקיבלו מהנתבע (המוסד לביטוח לאומי) ב-18.12.2012 מהווה התחייבות בלתי-הדירה מאת הנתבע להמשיך ולשלם להם קצבה זקנה ללא הגבלת זמן, גם בעת שהותם בארה"ב.

בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, מפי השופטת מ' קליימן (אב בית הדין) וגב' א' הרצוג (נציגת ציבור (עובדים)), דחה את התביעה (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים נקבע, כי יש לראות בתובעת כמי שזנחה את תביעתה. שכּן, התובעת לא פנתה כלל לבית הדין, למעט בהגשת התביעה באמצעות מיופת-כוח. כך, התובעת לא הגשה תצהיר ולא כל ראיה (למעט המכתב של הנתבע), לא התייצבה לדיון ההוכחות מבלי למסור על כך הודעה לבית-הדין וזאת למרות החלטות בית-הדין וההתראות שניתנו.
עוד נקבע, כי דינה של תביעת התובעת הינה גם דחייה גם לגופו של עניין מהטעם שאין לראות בה תושבת ישראל בתקופה שבמחלוקת, ומשכך לא הייתה זכאית לקבל קצבת אזרח ותיק מלכתחילה.
בית-הדין ציין, כי לאור הראיות שהוצגו בפניו, התובעים לא הוכיחו ששבו ארצה בשנת 2011 על-מנת להשתקע בה וכי סמיכוּת הזמנים בין גיל הזכאות לקבלת גמלת אזרח ותיק והחזרה לארה"ב מעלה אף היא תהיות באשר לכנוּת כוונת התובעים לקבוע חייהם בישראל.
לאור האמור, נפסק, כי יש להורוֹת על דחיית התביעה ולקבל את עמדת הנתבע לפיה אין להכיר בתובעים כתושבי ישראל בתקופה שבין נובמבר 2011 ועד דצמבר 2012.

פסק-הדין בעניין אוניברסיטת בר אילן

בעקבות בדיקה מדגמית שעָרך פקיד-השומה אצל התובעת (אוניברסיטת בר אילן) לגבי 50 נסיעות לחו"ל של אנשי סגל מתוך 1,000 נסיעות המתבצעות בשנה, החליט פקיד-השומה, כי תשלומים ששילמה התובעת לאנשי הסגל מתוך הקרן לקשרי מדע בינלאומיים למימון נסיעות לחו"ל לצורכי השתלמות ומחקר של אנשי הסגל שימשו כמקור למתן טובת הנאה פרטית לאנשי הסגל ועל-כן יש לייחֵס חלק מהתשלומים כהכנסת עבודה לאנשי הסגל לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה.
התובעת חָלקה על עמדת פקיד-השומה ואף הגישה מספר ערעורים על הצווים שהוצאו לה. בעקבות זאת, הגיעו התובעת ופקיד-השומה להסכם פשרה, בגדרו כל צד שמר על טענותיו. דהיינו, התובעת המשיכה להחזיק בעמדתה כי "המס שולם בגין הוצאות עודפות"; ואילו פקיד-השומה החזיק בעמדתו כי "המס שולם בגין שווי שכר".
בעקבות הסכם הפשרה, אימץ הנתבע (המוסד לביטוח לאומי) את קביעות פקיד-השומה ביחס לשנים 2007–2010 והוציא לתובעת שומה תוך חיובה בקנסות.
מכאן התביעה.

בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, מפי השופטת י' זלמנוביץ גיסין, גב' ר' זמרי ערמוני (נציגת ציבור עובדים) וגב' ח' מנדלביץ (נציגת ציבור מעסיקים), קיבל את התביעה (קישור לפסק-הדין).
נקבע, כי הנתבע ביצע גבייה בדרך של חיוב גלובלי בניגוד לעיקרון העומד בבסיס גביית דמי הביטוח ובניגוד לעמדתו המפורשת (כפי שבאה לידי ביטוי בכתב ההגנה) כי שיטת הגילום הקבוצתי פסולה ופוגעת בעובדים. עוד נקבע, כי הנתבע לא יכול לדרוש, ללא שנערכה על-ידיו בדיקה של גובה דמי הביטוח אותם נוהג המעסיק לשלם/שילם בשנה שקָדמה/בשנים שקָדמו להוצאת שומת הניכויים, כי ישולמו דמי ביטוח באורח זהה למס שנגבה על-ידי פקיד-השומה, קל וחומר שעה שהאחרון נקבע בהסכמת הצדדים במסגרת הסכם פשרה.
בית-הדין המשיך ונדרש לקנסות שהוטלו על-ידי הנתבע וקבע, כי נפלו פגמים מינהליים בהטלת הקנסות כאמור, שכּן הנתבע לא הפעיל את שיקול הדעת המוקנה לו באופן סביר ומידתי ולא טרח לנמק מה היו השיקולים שהנחו אותו במתן הנחה מקנסות, ככל שאכן ניתנה הנחה כאמור, אלו נהלים פנימיים עמדו בתוקף באותה עת והאם אלה הופעלו ונאכפו בצורה שוויונית על כלל המעסיקים בעת גביית דמי הביטוח בעקבות ביקורת ניכויים.
התביעה התקבלה אפוא, במלואה והקנסות בהם חויבה התובעת בוטלו.