שומה בגין ניהול בתי הימורים אסורים; מסירת מידע סודי למנהל מיוחד של חברות בפירוק לגבי חברה אחרת; בוררות לגבי היטל עובדים זרים

ההחלטה בעניין עו"ד סגל

ביום 23.9.2018 נחתם במעמד צד אחד צו המורה לרשות המסים למסור לעו"ד סגל, מבקש הצו, העתק של החומר המצוי בידי מס הכנסה הנוגע לחברת אורחי פרחי אלפטרא בע"מ ("החברה").
הבקשה למתן הצו הוגשה על-ידי עו"ד סגל המשַמש כמנהל המיוחד של שתי חברות בפירוק: פטרא הוטל-ניהול בתי מלון בע"מ ("פטרא הוטל") ואלפטרא-אירוח תיירים בע"מ ("אלפטרא"), וזאת על רקע טענותיו של המנהל המיוחד בדבר העברת זכות ההפעלה והניהול של בית העסק הידוע כמלון פטרא.

לאחַר שהצו הגיע לידי ב"כ רשות המסים, הוגשה לבית-המשפט בקשה לעיון חוזר ולביטול ההחלטה שניתנה, כאמור, במעמד צד אחד.
לטענת המבקש, מוטלת על אגף מס הכנסה ועובדיו חובת סודיות מכוח סעיפים 231 ו-232 לפקודת מס הכנסה, שהפרתם מהווה עבירה פלילית. עוד נטען, כי את המידע המבוקש ניתן למסור רק למי שמוסמך על-פי דין לקבלו, דהיינו מוסר המידע (הנישום) או מיַיצגו; וכי המנהל המיוחד מבקש לקבל מידע על חברה שאינה מצויה בהליכי חדלות פירעון ושהוא לא מוּנה כמפרקה או כמנהלה המיוחד.

בתגובת המנהל המיוחד לבקשה לביטול הצו נטען, כי הנישום או מיַיצגו הביעו את הסכמתם, במפורש או מכללא, כי המידע המבוקש יועבר לידי המנהל המיוחד, וזאת בהתבסס על עיון באתר נט המשפט המלמד כי בא-כוחה של אלפטרא ובעלת מניותיה צפה בצו ולא הגיש בעקבות כך כל התנגדות.
לחלופין, נטען, כי יש לדחות את הבקשה לאור הוראות סעיף 232 לפקודה, הכוללת החרגה מאיסור מסירת המידע "במידה שדרוש לעשות כן להפעלת הוראות הפקודה". זאת, מהטעם שבקשת המנהל המיוחד נועדה בכדי לקדם ניסיונות גביית החובות מחברות פטרא הוטל ואלפטרא גם עבוּר אגף מס הכנסה עצמו אשר שתי החברות הנ"ל נותרו חייבות לו סכומי חוב שונים.

בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט א' דורות, קיבל את הבקשה (קישור להחלטה).
השופט דורות קבע, כי נדרשת הסכמה מפורשת של הנישום לוויתור על סודיות לשם מסירת המידע ולא ניתן להסתפק בכך שב"כ החברות החייבות עיין בבקשת המנהל המיוחד למתן צו הגילוי.
עוד קבע השופט, כי החריג הקבוע בסעיף 232 לפקודת מס הכנסה נוגע להפעלת הוראות הפקודה בידי אגף מס הכנסה במסגרת מילוי התפקידים הסטטוטוריים ואין למנהל המיוחד סמכות לפעול על-פי הוראות הפקודה.
לבסוף, ציין השופט דורות, כי הוראות סעיף 60א(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 אינן חלות על פירוק חברות, וממילא אין לראות באותן הוראות כמקור נורמטיבי לחיוב אגף מס הכנסה להמציא את המסמכים המפורטים בהן, וזאת לאור חובת הסודיות הקבועה בפקודת מס הכנסה; וכי גם אם הוראות אלו היו חלות על פירוק חברות, לא היה בהן, במקרה הנדון, מקור חוקי לחיֵיב את אגף מס הכנסה לגלות את המסמכים המבוקשים על-ידי המנהל המיוחד, שכּן האחרונים נוגעים לחברה שאיננה חברה בפירוק.

ההחלטה בעניין יילמזלר אינטרנשיונל חברה לבניה, תיירות וטקסטיל

המבקשת, חברה קבלנית פרטית הרשומה בישראל והמצויה בבעלות טורקית, קיבלה היתר מיוחד להעסקת 800 עובדים מטורקיה בענף הבניין.
ההיתר ניתן למבקשת בעקבות הסכם גומלין משנת 2002 בין תע"ש לבין משרד ההגנה הטורקי לפיו תע"ש תבצע השבחת טנקים של צבע טורקיה בהיקף של כ-700 מיליון דולר כנגד התחייבות של מדינת ישראל לבצע רכש גומלין מטורקיה בהיקף של כ-200 מיליון דולר. במסגרת הנספח להסכם הגומלין, נמנו חברות טורקיות שניתן לשתף עִמן פעולה ובכללן המבקשת.
במסגרת שומת מס הכנסה לשנים 2007–2010, חויבה המבקשת בהיטל עובדים זרים, מכוח חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003 ("חוק ההיטל").
ברם, לגישת המבקשת, לא ניתן לחיֵיב אותה בתשלום ההיטל, שכּן, ובין היתר, בעוד שתכלית חוק ההיטל הייתה לצמצם העסקת עובדים זרים, העסקת העובדים על-ידיה מהווה אינטרס מובהק של המדינה במסגרת קיום התחייבויותיה לפי הסכם הגומלין.
משכך, בינואר 2014 הגישה המבקשת ערעור מס על השומה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב.
בחודש פברואר 2018, כארבע שנים לאחַר הגשת הערעור ולאחַר שכבר הוגשו סיכומים מטעמה, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 6 לחוק הבוררות, וזאת בהתבסס על סעיף 13 להסכם הגומלין לפיו כל סכסוך שיתגלע "לרבות, ללא הגבלה, בקשר לתקף, השפעה, יישום, איון, ביטול או כל תנאי אחר ובקשר לכל סכסוך אחר שיעלה" מההסכם, יועבר (אם לא ייושב) להכרעה סופית בבוררות.
המשיב, פקיד-שומה חולון טען שאין כל סמכות לדון במחלוקת בנושא ההיטל בהליך בוררות ושמטרת הבקשה למְנוע בירור ענייני של ערעור המס שהמבקשת הגישה.

ביום 16.9.2018 דחה השופט מ' אלטוביה את הבקשה לעיכוב הליכים, בקובעו, כי משעה שהמבקשת והמשיב אינם צד להסכם הגומלין, הרי שעל-מנת לאמץ את עמדת המבקשת יש צורך ב"מתיחת" הצדדים להסכם כך שיִכללו גם את המבקשת ואת המשיב, וזאת בהיעדר תשתית או הצדקה עניינית לעשות כן. שעה שכך, השופט אלטוביה דחה את הבקשה לעיכוב הליכים בְּשל תניית בוררות לכאורית.

על החלטת השופט אלטוביה הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ד' מינץ, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
לדבריו, רשות ערעור על החלטות בית-המשפט בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים ומצומצמים בלבד, המעלים שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך או כאשר עלול להיגרם עיוות דין חמור; אך לא זה המקרה.
עוד קבע השופט מינץ, כי לא מצא שנפלה טעות בהחלטת בית-המשפט המחוזי שהינה, מֵעבר להיותה הכרעה עובדתית שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה, סבירה בנסיבות עניין.
בשולי הדברים, ציין השופט מינץ, כי בקשת המבקשת לעיכוב הליכים הוגשה בשלב מאוד מאוחר בהליך, ולאחַר שכבר הגישה בקשה דומה וזנחה אותה. התנהלות זו, הוסיף וציין השופט, מעוררת קושי ומעלה ספקות באשר לכֵּנוּתה של טענת הבוררות שהעלתה המבקשת.