פסק-דין חדש בנושא תושבוּת לעניין ביטוח לאומי

המערער נולד באזרבייג'ן בשנת 1973. הוא אינו יהודי ובעל אזרחות אזרית.
בחודש אפריל 1999 הגיעו המערער ואשתו – יהודיה שלהּ קרובי משפחה בארץ – לביקור בישראל, כתיירים.
במהלך הביקור קיבלו בני-הזוג החלטה לעבור להתגורר בישראל ובהתאם המערער נרשם כעולה בחודש יולי 1999, ובהמשך קיבל אזרחות ישראלית.
בשנת 2003 רכשו בני-הזוג דירה ביוקנעם, בה מתגוררת עד היום אשתו של המערער יחד עם שלושת ילדיהם (ילידי השנים 1977, 2000 ו-2007).
המערער, לעומת זאת, בחר בשלב זה לעבור לרוסיה, ומאז שנת 2003 ועד היום הוא מתגורר במוסקווה תוך שהוא עובד כמנהל בעבור חברה זרה תושבת רוסיה ומגיע מעת לעת לבקר את משפחתו בישראל. במקביל, אשתו וילדיו מגיעים לבקרו ברוסיה מדי שנה.
בעקבות הגעתו של המערער לסניף קופת החולים מכבי לצורך ביצוע בדיקה רפואית, דרש המוסד לביטוח לאומי נתונים שונים מבני-הזוג ועל-בסיסם החליט, כי המערער הינו תושב ישראל בשנים 2005–2010 ובשנת 2013 (בחודשים ינואר 2003 עד אוגוסט 2005 וכן בחודשים מרץ 2011 עד דצמבר 2012 עבד המערער אצל מעסיקים ישראליים וכתוצאה מכך שולמו עבורו דמי ביטוח בתקופות אלו).

על החלטה זו הגיש המערער תביעה לבית-הדין האזורי לעבודה בנצרת וטען, כי אינו תושב ישראל מאז שנת 2003 וכי יש לבטל את חיובו בדמי ביטוח.

בית-הדין האזורי דחה את התביעה וקבע, כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי לא היה תושב בתקופה שבמחלוקת (התקופה שבּין ספטמבר 2005 לבין מרץ 2013, למעט השנים 2011 ו-2012).
לאור זאת, הגיש המערער ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה.

בית-הדין הארצי דחה את הערעור ברובו (קישור לפסק-הדין).

השופטת ס' דוידוב-מוטולה קבעה, כי המקרה אמנם גבולי, אך הסממנים המעידים על שהות ארעית של המערער בארץ בתקופה שבמחלוקת (ובכלל זאת העובדה שהמערער שוהה כ-60% מזמנו מחוץ לישראל, ביקוריו בישראל תכופים אך קצרים ונועדו לבקר את משפחתו וזיקתו לרוסיה) עולים על הסממנים המצביעים על זיקה ישירה ומשמעותית מצדו לישראל באותה תקופה (דירת מגורים, רכב וחשבון בנק בישראל).
באשר למגורי אשתו של המערער וילדיו בישראל קבעה השופטת, כי זו אינדיקציה משמעותית ביותר אך לא בלעדית וניתן לנהל חיי משפחה גם כאשר לכל אחד מבני המשפחה תושבוּת אחרת (ובעניין זה, הפנתה השופטת להלכת ספיר (ע"א 4862/13)).
השופטת דוידוב-מוטולה הוסיפה וציינה, כי הזיקות האובייקטיביות אינן מלמדות על "כוונה להשתקעות" בישראל או רצון מצד המערער לקשור בה את גורלו וגם לא על "זיקה מהותית וקבועה לישראל"; וכי גם בנוגע לפן הסובייקטיבי מכלוֹל הראיות נוטה לקביעה כי המערער לא ראה את מרכז חייו בישראל הָחל משנת 2003 ולא ראה עצמו כתושב ישראל או כמי שלוקח חלק במרקם החיים התרבותיים, החברתיים, הפוליטיים והקהילתיים בה.
לאור האמור, קבעה השופטת דוידוב-מוטולה, כי בנסיבות המקרה לא הייתה הצדקה לקבוע כי המערער היה תושב ישראל בתקופה שלאחַר שנת 2003 ועד שנת 2013 (כולל), וכנגזר מכך, יש לבטל את חיובו של המערער בדמי ביטוח בגין השנים שבמחלוקת.

סגן הנשיאה, השופט א' איטח, הצטרף לעמדתה של השופטת דוידוב-מוטולה בכל הנוגע לתקופה שמשנת 2010 (כולל), אך לדבריו עד לשנת 2010 לא מצא ראיות אובייקטיביות שיש בהן ללמד כי בזמן אמת המערער עצמו לא ראה עצמו תושב ישראל (ובפרט פנייתו בחודש יולי 2010 לקופת חולים לקבלת שירות).

השופטת ל' גליקסמן ונציג הציבור א' ירון הצטרפו לעמדתו של סגן הנשיאה ואילו נציג הציבור ע' שטרייט הצטרף לעמדתה של השופטת דוידוב-מוטולה, ועל-כן בהתאם לדעת הרוב התאשרה קביעת המוסד לביטוח לאומי לפיה המערער היה תושב ישראל בין השנים 2005–2009, אך לא הייתה הצדקה לקביעה זו ביחס לשנים 2010–2013. 
משכך, נדחה הערעור בכל הנוגע לחיובי המערער לשלם דמי ביטוח עד לשנת 2010 (לא כולל) והתקבל הערעור בנוגע לדמי הביטוח המאוחרים לכך.