בקשה לתיקון שומת מס שבח והארכת מועד לתיקון האמור

פורסם פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין שכון אזרחי בע"מ.

ביום 12.2.2007 דיוְוחה העוררת למשיב (מנהל מיסוי מקרקעין מרכז) על מכירת זכויותיה במקרקעין.
המשיב לא קיבל את שווי המכירה המוצהר ובעקבות זאת הגישה העוררת השגה שנדחתה וערר.
במסגרת הערר הושג בין הצדדים הסכם אשר נחתם בין 21.10.2010 ובו הוסכם שווי המכירה וסכום המס שישולם. עוד נקבע בהסכם, כי יום הרכישה של הזכויות שמכרה העוררת הוא 1.2.1951 ו-1.4.1951.
ביום 6.8.2014 הגישה העוררת למשיב בקשה לתיקון שומת מס השבח שהוּצאה לה, וזאת בהתאם להוראות סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין (כנוסחו אז, דהיינו לפני תיקונו במסגרת תיקון 70) ובטענה כי בהסכם שחתמה עם המשיב ימי הרכישה נקבעו בהיעדר נתונים מדויקים וכי בתום בדיקה שנערכה התברר כי יום הרכישה הנכון הוא 1.1.1948.
ביום 12.2.2015 דחה המשיב את הבקשה לתיקון השומה, בגורסו כי תקופת ארבע השנים שבמהלכה ניתן לבקש את תיקון השומה צריכה להימנות מיום 5.9.2007 (המועד בו נעשתה השומה לפי מיטב השפיטה), כך שתקופה זו חָלפה. עוד הִבהיר המשיב, כי לא ניתן להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין באמצעות סעיף 107 לחוק זה וכי לא הובאה כל סיבה מספקת לכך שהבקשה לא הוגשה בתוך פרק הזמן של ארבע שנים הקבוע בחוק.
מכאן הערר.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט ש' בורנשטין (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד מ' בן לולו ושמאי מקרקעין א' לילי), דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, נדרש השופט בורנשטין לשאלה כיצד יש למְנות את תקופת ארבע השנים לתיקון שומה כאמור בסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין, תוך שהוא מתייחס, בין היתר, לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין רות כספי (ע"א 7759/07) ולתיקון 70 לחוק מיסוי מקרקעין (בגדרו, בין היתר, תוקנו הוראות סעיף 85 לחוק). לדבריו, על-מנת לשמור על עיקרון סופית השומה מחד ועל עיקרון גביית מס אמת מאידך, קבע המחוקק פרק זמן שבו ניתן להביא בחשבון את הנסיבות החדשות שהתבררו רק לאחַר עריכת השומה לפי מיטב השפיטה; והעובדה שהוגשה השגה או הוגשו השגה וערר, אין בה, ולא צריך שיהיה בה, כדי להפוֹך את הליך הבירור, הנערך בעת עשיית השומה, לבעל משקל נמוך יותר. בהתאם, קבע השופט בורנשטין, כי במחלוקת שבין הצדדים עדיפה עמדת המשיב על-פני זו של העוררת, דהיינו התקופה בת ארבע השנים, במהלכה רשאית העוררת לבקש את תיקון השומה מכוח סעיף 85, חָלפה זה מכבר.
באשר לשאלה האם ניתן להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין באמצעות סמכותו הכללית של המנהל על-פי סעיף 107 לחוק לעניין הארכת מועדים: השופט בורנשטין סָקר את הפּסיקה והספרות שדנו בנושא וקבע, כי אכן קיימת בידי המנהל סמכות להארכה כאמור, אך יש להפעילה רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן, בעוד שנסיבות כאמור לא התקיימו במקרה דנא לא כל שכּן לאור העובדה שמדובר בשומה שהיא פרי הסכמה שהושגה בין הצדדים (ובעניין זה, הפנה השופט בורנשטין לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין מחלב (ע"א 7726/10)) כמו גם מהטעם שלא הייתה מניעה ממשית מצד העוררת לאתֵר את המסמכים בזמן אמת.
לבסוף ולמעלה מן הצורך, ציין השופט בורנשטין, כי בחינת המסמכים שהוצגו על-ידי העוררת במסגרת בקשתה מביאה למסקנה כי בכל מקרה אין מקום לתקן את יום הרכישה ל-1.1.1948 כטענתה, וממילא העוררת לא הוכיחה כי מועדי הרכישה שקיבלו ביטויָם בהסכם עליו חתמו הצדדים הינם טעות ובוודאי לא הוכיחה כי מדובר בטעות ברורה ומובהקת.