על מי הנטל לזמן לעדות את אלה שמסרו הודעות במסגרת חקירה?
במבזק מיום 4.12.2017 נדרשנו להחלטתו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין גני ירושלים בע"מ.
במסגרת ערעור על שומת מס תשומות שהוּצאה למבקשת על יסוד טענת המשיב (מנהל מע"מ רמלה) כי חשבוניות אותן ניכתה המבקשת בדוחותיה הוצאו שלא עדין, נחלקו הצדדים בשאלה על מי הנטל לזַמן לעדוּת את אלה שמסרו הודעות במסגרת חקירה שנערכה בעניין זה על-ידי רשויות החקירה במע"מ ואשר האמור בהודעותיהם שימשו את המשיב לצורך הוצאת השומה.
כעולה מתגובת המשיב לבקשת המבקשת להורוֹת למשיב לזַמן את מוסרי ההודעות כעדים, התכוון המשיב לצרף את הודעותיהם לתצהיר העד מטעמו, וזאת בהתאם לתקנה 10א לתקנות מס ערך מוסף ומס קניה (סדרי הדיון בערעור), תשל"ו-1976.
המבקשת לא חָלקה על זכותו של המשיב לצרף את ההודעות לתצהיר העדות הראשית מטעמו בהתאם לתקנה 10א, אך לטענתה יש להורוֹת למשיב לזַמן לעדוּת את מוסרי ההודעות, שכּן הללו עדיו שלו.
המשיב, לעומת זאת, סבר, כי החובה היא על המבקשת לזַמן את מוסרי ההודעות ככל שחפצה היא לחקור אותם בחקירה נגדית, וזאת כנגזר מכך שהמבקשת היא הנושאת בנטל השכנוע ובנטל הבאת הראיות.
בראשית הדברים, ניתח השופט בורנשטין את פסקי-הדין הרלבנטיים תוך שהוא מציין, כי יש ממש בטענת המבקשת לפיה הסוגיה שבמחלוקת לא הוכרעה באופן ישיר על-ידי בית-המשפט העליון.
לדבריו, הפּסיקה שהכירה בכך כי במהותה חקירת מוסרי ההודעות על-ידי המערערת היא חקירה נגדית – היא זו התומכת במסקנה כי יש להתייחס אליהם כעדי המשיב.
עוד קבע השופט בורנשטין, כי העובדה שהמערער אינו מוותר על זכותו לחקור את מוסרי ההודעות אינה הופכת אותם לעדים מטעמו; להפך, המשיב הוא שמצרף את ההודעות לתצהירו, והוא הנסמך על האמור בהם לצורך ביסוס החלטתו בהשגה, ועל-כן יש לראות במוסרי ההודעות כעדים של המשיב שעליו לזמנם ולהעמידם לחקירת שתי וערב על שום שהוא מבקש להסתמך ולהגיש את הודעותיהם כעדות ראשית מטעמו.
השופט בורנשטין הוסיף וציין, כי מסקנתו האמורה מבוססת גם על אדני הגיון והגינוּת ועל היעילות הדיונית; וכי העובדה שהמשיב הוא הנושא בנטל לזַמן את מוסרי ההודעות יש בה כמובן גם כדי להשפיע על משקלן של אותן הודעות מקום שבו המשיב לא עמד בנטל זה, אך יש אף לבחון את השְאֵלה אילו מאמצים הושקעו על-ידי המשיב בעניין זה ומאיזו סיבה לא התייצב מוסר ההודעה לעדוּת.
על החלטת השופט בורנשטין הגיש מנהל מע"מ בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' סולברג (בהסכמת השופטים ג' קרא וד' מינץ), החליט לדון בבקשה כבערעור* ולקבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).
* מכוח סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
השופט סולברג קבע, כי בניגוד לתצהיר עדות ראשית המוגש מטעמו של בעל דין ועל האחרון מוטל הנטל לדאוג לזימונו, מנהל מע"מ אינו מבקש להסתמך על דבריהם של מוסרי העדוּת בתורת עדוּת, אלא בתורת התשתית העובדתית שעל סמכהּ החליט את אשר החליט ומצדו אין צורך בהתייצבותו של מוסר ההודעה לעדוּת כלל, וממילא אין טעם לכפוֹת עליו לזַמנו לעדוּת מטעמו.
בהתאם, הוסיף השופט סולברג וקבע, כי האינטרס של הנישום שהוא שמוסרי ההודעות יתייצבו בבית-המשפט על-מהת לחקור אותם, ועל-כן הוא זה אשר מופקד על כך, כאשר התרופה ליתרון הדיוני שניתן למנהל מע"מ היא בשניים: ראשית, בגישה ליברלית בהתרת חקירה נגדית של מוסרי הודעות (וראו לעניין זה את סעיפים 22–24 לפסק-הדין); ושנית, מתן משקל ראוי להודעות הללו, שהיכולת לברר את טיבן היא מוגבלת.
תשומת הלב מופנית להערתו של השופט סולברג בסעיף 25 לפסק-הדין.