חישוב ליניארי במכירה כפויה לקרוב; ערעור מס משותף ל-8 נישומים = אגרה אחת?
פסק-הדין בעניין אייזנברג
פורסם פסק-הדין של ועדת-הערר לעניין מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין אייזנברג.
העוררת ואחותה היו בעלים משותפים של דירת מגורים בחולון ("הדירה") וכן שותפוֹת במשך שנים בחברה משפחתית.
בעקבות פטירת אביהן והצוואה שהותיר, פרץ בין העוררת לבין אחותה סכסוך ארוך שנים שהוביל, בין היתר, להגשת בקשה לפירוק החברה וכן לתביעה לפירוק השיתוף בדירה.
הצדדים הגיעו להסכמות לפיהן העוררת תרכוש את חלקהּ של אחותה בדירה, אך הסכמות אלו לא הבשילו לכדי הסכם מחיֵיב. בעקבות זאת, ניתן בחודש נובמבר 2013 צו לפירוק השיתוף בדירה ולשם יישומו מונו כונסי נכסים, כאשר לעוררת ולאחותה ניתנה האפשרות להשתתף בהתמחרות לרכישת הדירה.
בחודש פברואר 2014 התקיימה במשרדי כונסי הנכסים התמחרות שבסופה זכתה אחותה של העוררת ובאותו יום נחתם הסכם מכר בגדרו מכרה העוררת לאחותה את חלקהּ בדירה באמצעות כונסי הנכסים.
העוררת דיוְוחה למשיב (מנהל מיסוי מקרקעין מרכז) על העִסקה וערכה את שומתה העצמית בהתאם להוראות סעיף 48א(ב2) לחוק מיסוי מקרקעין, דהיינו בהתאם לשיטת החישוב הליניארי המוטב החָלה במכירת "דירת מגורים מזכה". לטענתה, למרות שמדובר לכאורה במכירה ל"קרוב", דהיינו בין אחיות, ועל אף שמדובר במכירה בתוך "התקופה הקובעת" (1.1.2014–31.12.2017) אשר אינה עומדת לכאורה בתנאים הנדרשים לשם ביסוס הזכאות לחישוב הליניארי המוטב,* יש להעניק לה בכל זאת את ההטבה האמורה, וזאת מהטעם שמדובר במכירה במסגרת הליך כינוס נכסים אשר נבע מהסכסוך ששרר בינה לבין אחותה.
* כקבוע בהוראות סעיף 44(ד)(1)(ג) לחוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג-2013. להורדת חוק ההסדרים, לחצו כאן.
המשיב דחה את החישוב כאמור כמו גם את ההשגה שהגישה העוררת, מהטעם שמדובר במכירה ל"קרוב". מכאן הערר.
ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט ב' ארנון (בהסכמת חברי הוועדה רו"ח ומשפטנית ת' גרטלר ועו"ד ל' מרגלית), דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, בָּחן השופט ארנון את לשון הוראות החוק וקבע, כי זו כוללת הֶסדר מפורש שאינו מותיר מקום לשיקול דעת של המשיב באשר לאי-החלת חישוב מס ליניארי מוטב כאשר מדובר במכירה בין "קרובים"; וכי הֶסדר זה מהווה בבחינת "חזקה חלוטה" ולא "חזקה ניתנת לסתירה" כטענת העוררת.
השופט ארנון המשיך ונדרש לשאלה, מהי הפרשנות הנכונה שיש ליתן להוראות החוק בהתחשב בתכליתן. לדבריו, תכלית הוראות אלו להגביר את היצע הדירות בשוק ובתוך כך למְנוע ניצול לרעה של חישוב ליניארי מוטב במקרים של העברת זכויות בדירות בתוך המשפחה. זאת, לצד תכליות נוספות העומדות ביסודם של דיני המס, כגון: יעילות, וודאות ונאמנות ללשון החוק, אשר יש להביאן בחשבון לצורך פרשנותו הנכונה של החוק.
השופט ארנון דחה את מלוא הטענות שהעלתה העוררת: כך, השופט דחה את טענת העוררת לפיה מדובר במכירה "כפויה" וקבע, כי מדובר במכירה שנבעה מרצונה של העוררת לפרק את השיתוף בדירה עם אחותה; נדחתה טענתה כי המכירה בוצעה באמצעות כונסי הנכסים ועל-כן אין מדובר במכירה ל"קרוב", וזאת, בין היתר, לאור הוראות סעיף 5(א) לחוק מיסוי מקרקעין; נדחתה הטענה, כי אין להתייחס למכירה כאל כזו שנעשתה בין קרובים מהטעם שבהתמחרות השתתפו צדדים נוספים; וכן נדחתה הטענה שיש לערוך היקש עם הוראת ביצוע 7/2008 שהוּצאה בקשר להוראות סעיף 39א לחוק מיסוי מקרקעין.
לבסוף, קבע השופט ארנון, כי העוררת לא הוכיחה שמערכת היחסים העכורה ששררה בינה לבין אחותה הייתה עכורה במובן כזה שאין לראוֹת בעסקת מכירת חלקהּ של העוררת בדירה לאחותה כעסקה שנעשתה בין נישום לבין "קרובו".
ההחלטה בעניין מגורי הים האדום
במבזק מיום 25.6.2017 דיווחנו אודות החלטתו של בית-המשפט העליון בעניין אפרהימי ואח'.
המבקשים, 14 במספר, הגישו במשותף ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב על צווים שהוצאו להם על-ידי פקיד-השומה. הצווים הוצאו להם בנפרד, אך לטענתם הערעורים מבוססים על שאלות משפטיות משותפות שמקורן בהשלכות המס של פינויָם ממתחם שהחזיקו במשותף. לפיכך, לפי תקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי – החָלה במקרה זה מכוח תקנה 9(א) לתקנות בית משפט (ערעורים בעניני מס הכנסה), התשל"ט-1979 ("תקנות ערעורי מס הכנסה") – הם רשאים להגיש ערעור במאוחד (בדומה לאפשרות להגיש תביעה אחת על-ידי כמה תובעים, המבוססת על שאלה משותפת).
לאחַר שהוגש הערעור, הורה בית-המשפט המחוזי (השופט מ' אלטוביה) לצדדים להתייחס לשאלה אם ניתן היה להגיש את ההליך כערעור אחד; ולאחַר שהצדדים הגישו עמדותיהם בנושא, קבע בית-המשפט, כי אמנם ייתכן ובעתיד יוחלט על שמיעת הערעורים במאוחד, אך אין הלימה בין אפשרות זו לבין חובת תשלום האגרה בגין כל הליך והליך, כל שכּן בהתחשב בכך שפקיד-השומה מחויב לחיסיון כלפי כל נישום בנפרד.
לאור זאת, הורה בית-המשפט המחוזי, כי ההליך הנוכחי ישמש כערעור למערער אחד, לפי שיקול דעת בא-כוחם של המערערים; ויֶתֶר המערערים יוסרו ממנו ויוכלו להגיש ערעורים נפרדים. מכאן בקשת רשות הערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' סולברג, דחה את הבקשה לרשות ערעור (קישור להחלטה).
השופט סולברג קבע, כי הרישא לתקנה 4(ג) לתקנות ערעורי מס הכנסה (הקובעת, כי "הודעת ערעור יכול שתתייחס ליותר משומה אחת לאותו מערער, אולם – כאמור בתקנות האגרות – יראו כל אחת מהשומות שהערעור מתייחס אליהן כאילו הוגש עליה ערעור בנפרד") מתייחסת להגשת ערעור על יותר משומה אחת לאותו מערער, ועל פניה היא משמיעה כי לא תיתכן הגשת הודעת ערעור ליותר משומה אחת שהוצאו לנישומים שונים. יתרה מזאת, התקנה קובעת, כי גם אם הוגש ערעור על שומות שונות, תשולם אגרה על כל אחת מהן בנפרד. לפיכך, גם אם ניתן היה לעשות כן, היו התקנות מחייבות, כעיקרון, תשלום אגרה עבור כל שומה בנפרד (אף שבפועל, בְּשל שינויים בתקנות המסדירות את אגרות בתי המשפט, אין תקנה זו מופעלת הלכה למעשה). אומנם, הוסיף וציין השופט סולברג, בתקנות ערעורי מס הכנסה מצויינת האפשרות של ריבוי מערערים (ראו לשון תקנה 5(ד) לתקנות אלו), אולם אין בכך כדי לשנות מן המשתמע מתקנה 4(ג) הנ"ל, משום שהדבר אפשרי, ואף רגיל, כאשר הוּצאה שומה אחת המתייחסת לכמה נישומים, כגון בני זוג או שותפים
באשר לתקנות סדר הדין האזרחי, קבע השופט סולברג, אלו חלות על ענייננו "בשינויים המחויבים ובכפוף להוראות הפקודה ולתקנות אלה" (כלשון תקנה 9(א) לתקנות ערעורי מס הכנסה), ומכאן שהן אינן יכולות לסתור את המשתמע מתקנה 4(ג) האמורה. כמו-כן, לאור סדרי הדין הנהוגים בהליכים אזרחיים, אין מקום להגשת ערעור המס כפי שהוגש.
השופט סולברג הטעים, כי אין לקבל את טענתם של המבקשים ביחס לתקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי (המתייחסת לאפשרות הגשת תביעה משותפת על-ידי כמה תובעים "בשל מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה של מעשים או עסקאות או כתוצאה של אחד מאלה"). שכּן, ערעור מס, כשמו, הוא ערעור על החלטה מינהלית כאשר כל ערעור תוקף החלטה נפרדת של פקיד-השומה (וממילא אין לראות בשומות השונות שהוצאו, אף אם הוצאו בגין תשתית עובדתית דומה, כ"סדרה אחת של מעשים").
לכל האמור צירף השופט סולברג גם את הנמקתו של בית-המשפט המחוזי בנוגע לחיסיון המוטל, כנקודת מוצא, על ההליך.
בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם בדבר פרסום החלטתו של בית-המשפט העליון בעניין מגורי הים האדום בע"מ ואח'.
עניינה של ההחלטה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כוועדת ערר לעניין מיסוי מקרקעין (השופט גד גדעון) בו"ע 33014-09-17 מיום 26.2.2018.
במסגרת ההחלטה, הורה בית-המשפט המחוזי, על מחיקת מרבית המבקשים (למעט אחד) מערעור המס, ועל הגשת עררים נפרדים (הכוללים תשלום אגרה נפרד בגין כל אחד מהם). זאת, תוך שהוא מתבסס על ההחלטה בעניין אפרהימי וקבע, כי ההיגיון בבסיס תקנות ערעורי מס הכנסה לפיו החלטה מנהלית שניתנה בענייננו של נישום מסוים מצריכה הגשת ערר על-ידי אותו נישום בנפרד מנישומים אחרים, חרף שמדובר בסדרה אחת של מעשים – חל גם לעניין תקנות מס שבח מקרקעין (סדרי הדין בפני ועדות ערר), תשכ"ה-1965.
על החלטה זו הגישו המערערים בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון.