החבות בדמי ביטוח לאומי של המבוטחים השונים
כללי
הוראות היסוד בדבר החבות בדמי ביטוח לאומי קבועות בסעיף 335 לחוק הביטוח הלאומי, לפיו מי שמבוטח לפי חוק זה, על פרקיו השונים, ישתלמו בעדו דמי ביטוח בהתאם.
כמוסבר לעיל, קיימת הבחנה בין המבוטחים השונים לעניין שאלת חבותם בדמי ביטוח לאומי וחישובה. כמו-כן, ההכנסה החייבת בדמי ביטוח לאומי אינה אחידה לגבי המבוטחים השונים. כך, הכנסה שנבעה לפלוני חייבת בדמי ביטוח לאומי, בעוד שאותה הכנסה אינה מקימה חבות בדמי ביטוח לאומי לגבי אלמוני. עוד ראינו, כי הכנסות הפטורות ממס הכנסה אינן פטורות בהכרח מדמי ביטוח לאומי.
סעיף 348 לחוק הביטוח הלאומי קובע הן רצפּה והן תקרה להכנסה החייבת בדמי ביטוח לאומי:
סעיף 348(ב) לחוק הביטוח הלאומי קובע, כי מבוטח שאין לו הכנסה או שהכנסתו אינה מגיעה לסכום המזערי האמור לגביו בלוח יא לחוק הביטוח הלאומי, ישולמו בעדו דמי ביטוח לאומי כאילו הכנסתו הייתה בגובה הסכום המזערי כאמור.
מנגד, נקבע בסעיף 348(א) לחוק הביטוח הלאומי, כי לעניין דמי הביטוח הלאומי המשתלמים לפי סעיף 335 לחוק זה לא יבוא בחשבון סכום ההכנסה של המבוטח העולה על הסכום המירבי המתקבל לעניין זה לפי האמור בלוח יא לחוק.
מבוטח שהוא עובד
ככלל, נֵטֶל תשלום דמי הביטוח הלאומי מוטל הן על העובד והן על המעביד, כאשר המעביד חייב לנַכּוֹת את דמי הביטוח הלאומי מהכנסתו של העובד.
שיעור דמי הביטוח החודשיים נקבע בהתאם לאחוזים הקבועים לעניין זה בלוח י לחוק הביטוח הלאומי ("לוח י") מ"הכנסתו החודשית" של העובד. הכנסתו החודשית של העובד היא הכנסתו בעד החודש שקָדם ל-1 בחודש שבוֹ חל מועד התשלום מהמקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה. עם זאת, נִראה, כי גם הכנסותיו של עובד לפי סעיף 3 לפקודה – הנחשבות לפי סעיף זה להכנסת עבודה – תיחשבנה לחֵלק מהכנסתו החודשית של העובד.
הוראות נוספות לעניין החבות בדמי ביטוח לאומי של מבוטח שהוא עובד נקבעו בתקנות הביטוח הלאומי (תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח), התשנ"ה-1995.עניינן של תקנות אלו, בין היתר, בפטוֹר מתשלום דמי ביטוח לאומי ובאופן החיוב בדמי ביטוח של הפרשי שכר ושל שכר הניתן לעובד בנוסף לשכר החודשי הרגיל.
לבסוף, יצוין, כי לגבי מבוטח שהוא עובד בעל הכנסות נוספות נקבעו הוראות ספציפיות בתקנה 13 לתקנות ביטוח לאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח) ובסעיפים 348(א1) ו-371(ב) לחוק הביטוח הלאומי.
מבוטח שהוא עובד עצמאי
מבוטח שהוא עובד עצמאי חייב בתשלום דמי ביטוח לאומי בעד עצמו.
שיעורי דמי הביטוח השנתיים לפי סעיף 335 לעניין מבוטח שאינו "עובד" – ובכלל זה מבוטח שהוא עובד עצמאי – הם אחוזים כאמור בלוח י מ"הכנסתו השנתית" כשהיא מחולקת לתקופות שנקבעו לצורך תשלום מקדמות. מהי אפוא, הכנסתו השנתית של מבוטח שהוא עובד עצמאי?
סעיף 345(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע, כי יראו כהכנסתו השנתית של עובד עצמאי את הכנסתו מהמקורות המפורטים בסעיפים 2(1) ו-2(8) לפקודת מס הכנסה בשנת-המס שבעדה משתלמים דמי הביטוח ולאחַר שנוכו ההוצאות הקשורות במישרין להשגת ההכנסה. פועל יוצא מכך, שהכנסתו של עובד עצמאי שאינה נכללת במקורות המפורטים בסעיפים 2(1) ו-(8) לפקודה אינה נכללת בגֶדר "הכנסתו השנתית", וכנגזר מכך, אינה חייבת בדמי ביטוח לאומי כהכנסת "עובד עצמאי".
אף כי הכנסתו השנתית של עובד עצמאי לעניין חבותו בדמי ביטוח לאומי כוללת רק את הכנסתו מהמקורות המפורטים בסעיפים 2(1) ו-2(8) לפקודת מס הכנסה, יש, לטעמי, לכלוֹל במסגרת זו גם הכנסה אחרת של מבוטח זה הנחשבת להכנסה מהמקורות האמורים מכוח קביעה מפורשת בסעיף אחר. כך, למשל, הכנסתו של עובד עצמאי לפי סעיף 3(ט)(1)(ב) לפקודה מהווה הכנסה לפי סעיף 2(1) ועל-כן היא תיחשב, לדעתנו, לחֵלק מהכנסתו החייבת בדמי ביטוח לאומי.
לבסוף, יצוין, כי לגבי מבוטח שהוא עובד עצמאי בעל הכנסות נוספות נקבעו הוראות מיוחדות בתקנה 13 לתקנות ביטוח לאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח) ובסעיפים 348(א1) ו-371(ב) לחוק הביטוח הלאומי.
מבוטח שהוא אינו עובד ואינו עובד עצמאי
בדומה למבוטח שהוא עובד עצמאי, גם מבוטח שהוא אינו עובד והוא אף אינו עובד עצמאי חייב בתשלום דמי ביטוח לאומי בעד עצמו. שיעורי דמי הביטוח השנתיים לפי סעיף 335 לגבי מבוטח כאמור הם אחוזים כאמור בלוח י מ"הכנסתו השנתית" כשהיא מחולקת לתקופות שנקבעו לצורך תשלום מקדמות.
סעיף 345(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע, כי יראו כהכנסתו השנתית של מבוטח שהוא אינו עובד ואינו עובד עצמאי את הכנסתו מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה בשנת-המס שבעדה משתלמים דמי הביטוח ולאחַר שנוכו ההוצאות הקשורות במישרין להשגת ההכנסה. סעיף 345(א) מתייחס אפוא להכנסתו של מבוטח כאמור מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודה. עם זאת, סבורני, כי גם הכנסה הנחשבת להכנסה מהמקורות האמורים מכוח קביעה מפורשת בסעיף אחר, תיחשב לחֵלק מהכנסתו השנתית של המבוטח החייבת בדמי ביטוח לאומי. טול כאן, למשל, הכנסה של מבוטח כאמור לפי סעיף 3(ט)(1)(ג) לפקודה. הכנסה זו נחשבת, לפי סעיף זה, להכנסה לפי סעיף 2(4) לפקודה, ועל-כן היא תחויב בדמי ביטוח לאומי. לעומת זאת, רווח הון (או שבח) שנבע למבוטח שהוא אינו עובד ואינו עובד עצמאי אינו מקים חבות בדמי ביטוח לאומי, שכּן אין לראות בו הכנסה מהמקורות לפי סעיף 2 לפקודה.
סיכומו של עניין: בניגוד למבוטח שהוא עובד עצמאי, אשר בגֶדר "הכנסתו השנתית" נכללת רק הכנסתו מהמקורות המפורטים בסעיפים 2(1) ו-(8) לפקודת מס הכנסה, מבוטח שהוא אינו עובד ואינו עובד עצמאי חייב בדמי ביטוח לאומי על הכנסותיו מכל המקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודה, לרבות הכנסה אחרת, שאינה רווח הון או שבח, הנחשבת להכנסה מהמקורות כאמור מכוח קביעה מפורשת בסעיף אחר.
מבוטח שהוא גם עובד וגם עובד עצמאי
ביסודו של דבר, על מבוטח שהוא גם עובד וגם עובד עצמאי חלות הוראות תקנה 13 לתקנות ביטוח לאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח).
לפי תקנה זו, חייב המבוטח בתשלום דמי ביטוח לאומי מהכנסתו מהמקורות המפורטים בסעיף 2(1) ו-(8) לפקודת מס הכנסה, אחרי ניכוי דמי ביטוח לאומי מהכנסתו מהמקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודה, ובלבד שלא תובא בחשבון לעניין זה הכנסה העולה על ההפרש בין שכרו כעובד באותה שנת-מס לבין ההכנסה המירבית שנקבעה לעובד עצמאי בפרט 2 בלוח יא לחוק הביטוח הלאומי.
עד ליום 1.1.2008, הביאה תקנה זו לכך, שמבוטח שהוא גם עובד וגם עובד עצמאי שנוצרה לו הכנסה ממקור שאינו נכלל במקורות המפורטים בסעיפים 2(1), (2) ו-(8) לפקודת מס הכנסה, לא חויב בגינהּ בדמי ביטוח לאומי, וזאת ללא הגבלה לגַבּיה.
תוצאה זו השתנתה עם חקיקת הוראות סעיף 371(ב) לחוק הביטוח הלאומי, במסגרת תיקון 103 לחוק זה. לפי הוראות אלו – שתחולתן נקבעה לגבי דמי ביטוח המשתלמים בעד יום 1.1.2008 ואילך – מבוטח שהוא עובד ועובד עצמאי, שיש לו גם הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה אשר אינה הכנסה מעבודתו כעובד ואינה הכנסה מעבודתו כעובד עצמאי ("הכנסה אחרת"), ישלם דמי ביטוח גם בעד הכנסתו האחרת, בשיעור החָל על הכנסה אחרת של מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי.
מבוטח שהוא עובד עצמאי בעל הכנסות נוספות
עד ליום 1.1.2008, היה עובד עצמאי בעל הכנסות נוספות (כמשמעותו להלן) כפוף לתקנה 14 לתקנות ביטוח לאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח).
ודוק: תקנה 14 לתקנות ביטוח לאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח) קובעת, בין היתר, כי עובד עצמאי שטרם הגיע לגיל פרישה, והוא אינו באותו זמן גם עובד ולפחות 50% מהכנסתו אינם מהמקורות המפורטים בסעיפים 2(1) ו-(8) לפקודת מס הכנסה (לעיל ולהלן: עובד עצמאי בעל הכנסות נוספות) ישלם דמי ביטוח לאומי כדלהלן: בשיעור החָל על עובד עצמאי – מהכנסתו מהמקורות המפורטים בסעיפים 2(1) ו-(8) לפקודה; ובשיעור החָל על מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי – מהכנסתו מהמקורות המפורטים בסעיפים 2(4), 2(6), 2(7) ו-2(9) לפקודה למעט מהכנסתו לפנסיה.
כלומר, בניגוד לעובד עצמאי "רגיל", שלא חויב בתשלום דמי ביטוח לאומי בגין הכנסה נוספת, "עובד עצמאי בעל הכנסות נוספות" חויב בדמי ביטוח לאומי בגין הכנסה נוספת כאמור מכל המקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה, למעט אלה שבסעיפים 2(2) ו-2(10) לפקודה.
ביום 7.1.2008 פורסם ברשומות תיקון 103 לחוק הביטוח הלאומי, בגדרוֹ נוספו לחוק הביטוח הלאומי, בין היתר, שני סעיפים חדשים: 348(א1) ו-371(ב). תחולתם של הסעיפים החדשים נקבעה לגבי דמי ביטוח המשתלמים בעד יום 1.1.2008 ואילך.
על-פי סעיף 371(ב) לחוק הביטוח הלאומי, מבוטח שהוא עובד, עובד עצמאי או עובד ועובד עצמאי, שיש לו גם הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה אשר אינה הכנסה מעבודתו כעובד ואינה הכנסה מעבודתו כעובד עצמאי (להלן: הכנסה אחרת), ישלם דמי ביטוח גם בעד הכנסתו האחרת, בשיעור החָל על הכנסה אחרת של מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי. זאת, אף אם הכנסתו האחרת פחותה ממחצית סך הכנסותיו ועל אף האמור בסעיף 371(א) לחוק ובהוראות שנקבעו לפיו (ובכללן תקנות ביטוח לאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח)). נקל אפוא להבחין, כי סעיף 371(ב) לחוק הביטוח הלאומי ביטל למעשה את משמעותה האופרטיבית של תקנה 14 לתקנות ביטוח לאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), וממילא אין עוד חשיבות לשאלת סיווּגו של מבוטח שהוא עובד עצמאי כ"עובד עצמאי בעל הכנסות נוספות" כמשמעותו בתקנה 14.
כאמור, במסגרת תיקון 103 לחוק הביטוח הלאומי נוספו לחוק גם הוראות סעיף 348(א1). הוראות אלו קובעות, כי לעניין דמי ביטוח לאומי המשתלמים לפי הוראות סעיף 335 לחוק, לא תובא בחשבון ההכנסה של מבוטח מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה שאינה הכנסה מעבודתו כעובד או כעובד עצמאי אשר אינה פטורה מתשלום דמי ביטוח לפי סעיף 350 ואינה עולה על סכום השָווה ל-25% מהשכר הממוצע (כמשמעותו בסעיף 1 לחוק).
סיכומו של דבר: הָחֵל ביום 1.1.2008 ואילך, מבוטח שהוא עובד עצמאי שנוצרה לו הכנסה נוספת מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה ואשר אינה הכנסה מעבודתו כעובד עצמאי (ואף לא מעבודתו כעובד), יחויב בגינהּ בדמי ביטוח לאומי, זולת אם אותה הכנסה נוספת אינה עולה על 25% מהשכר הממוצע. זאת, אף אם הכנסתו הנוספת נמוכה מ-50% מהכנסתו כעובד עצמאי (כאמור בתקנה 14 לתקנות ביטוח לאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח)).
מבוטח שהוא עובד בעל הכנסות נוספות
עד ליום 1.1.2008, עובד בעל הכנסות נוספות (כמשמעותו להלן) היה כפוף לתקנה 15 לתקנות ביטוח לאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח). ודוק: תקנה זו קובעת, כי מבוטח שהוא עובד שטרם הגיע לגיל פרישה, והוא אינו באותו זמן עובד עצמאי ולפחות 50% מהכנסתו אינם מהמקורות לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה (לעיל ולהלן: עובד בעל הכנסות נוספות), ישתלמו בגינו דמי ביטוח בשיעור החָל על עובד – מהכנסתו מהמקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודה, ובשיעור החָל על מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי – מהכנסתו שאינה מהמקורות לפי סעיף 2(2) כאמור, למעט מהכנסתו מפנסיה. זאת, בתנאי שהכנסתו הכוללת – שהיא סך ההכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודה וההכנסה האחרת לפי המקורות האמורים בסעיף 2 לפקודה (להלן: ההכנסה הכוללת) – עולה על מחצית השכר הממוצע כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי.
כלומר, עובד שנוצרה לו הכנסה נוספת לפי סעיף 2 לפקודת מס הכנסה, והכנסה זו היוותה פחות מ-50% מהכנסתו הכוללת, לא חויב בגינהּ בדמי ביטוח לאומי. אם, לעומת זאת, ההכנסה הנוספת כאמור היוותה 50% לפחות מהכנסתו הכוללת של אותו עובד והכנסתו הכוללת כאמור עלתה על מחצית השכר הממוצע כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי, אזי העובד חויב בדמי ביטוח לאומי גם בגין ההכנסה הנוספת.
כפי שכבר ראינו לעיל, תיקון 103 לחוק הביטוח הלאומי הביא עִמו, בין היתר, את הוראות סעיפים 348(א1) ו-371(ב), וזאת בתוקף לגבי דמי ביטוח המשתלמים בעד יום 1.1.2008 ואילך. לפי הוראות אלו, ועל אף הוראות תקנה 15 לתקנות ביטוח לאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), מבוטח שהוא עובד שנוצרה לו הכנסה נוספת מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה ואשר אינה הכנסה מעבודתו כעובד (ואף לא מעבודתו כעובד עצמאי), יחויב בגינהּ בדמי ביטוח לאומי, זולת אם אותה הכנסה נוספת אינה עולה על 25% מהשכר הממוצע. זאת, אף אם הכנסתו הנוספת נמוכה מ-50% מהכנסתו כעובד (כאמור בתקנה 15 לתקנות ביטוח לאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח)).