החלטות מיסוי חדשות; פסיקה – חיוב בגין תמיכה לפי 12 לחוק, שיעור אפס לגבי שירות לתושב-חוץ
החלטות מיסוי
עניינה של ההחלטה הראשונה בחברה הרשומה כ"עוסק" על-פי חוק מע"מ והעוסקת, בין היתר, בבניית דירות למגורים ומכירתן לאנשים פרטיים, תוך שהחברה מציעה לרוכשים נטילת הלוואות לצורך הרכישה כשהחברה מתחייבת לממן את הריבית ו/או הפרשי ההצמדה בְּשל ההלוואה הניתנת ללקוח ("הפרש המימון").
במסגרת ההחלטה נקבע, כי בכפוף לקיום מלוא התנאים שנקבעו לעניין זה, החברה לא תִגבה מע"מ מהלקוחות בגין הפרש המימון המועבר לבנק והסכום ייחשב להוצאה שהוציאה החברה עבוּר הלקוח.
עניינה של ההחלטה השנייה בטובין שהועברו על-ידי חברה ישראלית לבית אריזה לצורך ביצוע פעולות הכנה לייצוא העשויות להימשך מספר חודשים. העברת הטובין כאמור נעשתה בהתאם להסכם עם הלקוח שהינו תושב-חוץ תוך שתנאי המכר בין הצדדים הינם EXW, דהיינו החברה הישראלית מסיימת את התחייבויותיה בעסקה כאשר היא מעבירה את הטובין לבית האריזה. דא עקא, שמחסני בית האריזה נפרצו והמשטחים שיועדו לייצוא נגנבו.
החברה הישראלית פנתה למחלקה המקצועית בבקשה לראות במכירת הטובין שנגנבו כעסקה החייבת במע"מ בשיעור אפס בהתאם לסעיף 30(א)(11) לחוק מע"מ (שעניינו ב"מכירת טובין – למעט טובין כאמור בסעיף 33 – אם הותר לגביהם רשימון יצוא או מסמך אחר שאישר לעניין זה המנהל").
הבקשה נדחתה, מהטעם שהטובין לא יוצאו ואף לא הותר בגינם רשימון ייצוא, כך שלא מתקיים אף אחד מהתנאים הנדרשים לחיובה של המכירה כעסקה החייבת במע"מ בשיעור אפס.
פסק-הדין בעניין עמותת בית הצנחן
עניינו של פסק-הדין בעמותה אשר עָסקה בתקופה הנדונה הן בפעילות ללא כוונת רווח (דהיינו, כמלכ"ר) והן בהשכרה מסחרית (כ"עוסק") של שטחים בבניין שהועמד לרשותה על-ידי עיריית רמת גן.
הָחל משנת 2004 נוצרו בקשר לבניין האמור חיובי ארנונה עירונית, אך חיובים אלה לא נגבו בפועל.
לטענת המשיב, מנהל מע"מ גוש דן, אי-גביית חיובי הארנונה מהווה בגֶדר "תרומה, תמיכה או סיוע אחר" כקבוע בסעיף 12 לחוק מע"מ, וזאת ביחס לחֵלק המסחרי של פעילות המערערת; ועל-כן הוסיף המשיב חֵלק מחיובי הארנונה למחזור העסקאות של המערערת על-סמך אותו סעיף 12.
בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ה' קירש, קיבל את הערעור תוך שהוא מסייג את הקבלה כאמור (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, נדרש השופט קירש לשאלה האם סעיף 12 לחוק מע"מ עשוי לחול גם במקרה של היעדר גבייה של תשלום חובה המוטל על-ידי רשות שלטונית: לדבריו, ברי, כי אין מקום לתחולת הוראות סעיף 12 לחוק כאשר מוענק "פטור על פי דין" מתשלום חובה כלשהו (מס, אגרה או היטל) במקרים מוגדרים מראש. דהיינו, היעדר חיוב לנוכח קיומו של פטוֹר המעוגן בחיקוק אינו צריך להיחשב ל"סיוע" בהקשר זה. באופן דומה, הוסיף השופט קירש וקבע, אי-גבייתו של תשלום חובה כתוצאה של מחדל מצִדה של הרשות איננה צריכה להיחשב ל"תרומה", "תמיכה" או "סיוע" שניתנו על-ידי הרשות ושנתקבלו על-ידי העוסק. לעומת זאת, ציין השופט קירש, כאשר מדובר בהחלטה מוּדעת מצד הרשות תחולתו של סעיף 12 לחוק אינה מופרכת, אך אין לקבוע מסמרות בעניין זה. מקרה נוסף שציין השופט קירש הינו כזה בו קיימים יחסים מיוחדים או קרבה מיוחדת בין הרשות האחראית לגביית תשלום החובה לבין העוסק החייב: כאן, קובע השופט קירש, עשוי לחול סעיף 12 לחוק כך שהימנעות הרשות ממיצוי סמכויותיה לגְבות את תשלום החובה על רקע היחסים המיוחדים, עשויה להיחשב בהתאם לנסיבות המקרה הקונקרטי ל"תמיכה" או ל"סיוע אחר".
לגופו של עניין, קבע השופט קירש, כי היות שהעירייה לא השלימה עם אי-תשלום הארנונה טרם נוצר מצב של הימנעות צמיתה מגביית החיובים ולכן יש לקבל את הערעור. עם זאת, המשיב יוכל לשוב ולפעול על-פי סעיף 12 לחוק בהתקיים אחד מאלה: (א) אם יתיישן (או התיישן) החיוב לתקופה פלונית; (ב) אם תודיע העירייה כי היא מוותרת על גביית ארנונה מהמערערת אף אם אפשרות הגבייה טרם התיישנה; (ג) אם תעביר העירייה לידי המערערת, במישרין או בעקיפין, תקציב או כל תמיכה אחרת המיועדים לאפשר למערערת לפרוֹע את חיובי הארנונה (או אז, יחול סעיף 12 לחוק על התקצוב האמור).
השופט קירש ציין, כי פעולה אפשרית כאמור של המשיב לא תיחסם מפאת מעשה בית דין (בְּשל קבלת הערעור), וזאת מהטעם שבמקרים המתוארים הענקת הסיוע תתרחש לאחַר מתן החלטת המשיב בהשגה נשוא הערעור, דהיינו ייווצר "אירוע מס" חדש הנתון לשומה נפרדת על-פי חוק.
עוד ציין השופט קירש, כי המשיב יוגבל בהפעילו את הוראות סעיף 12 לחוק למחצית מסכומי הארנונה, בהתאם לחֵלק המסחרי שבפעילות המערערת, וזאת באין שינוי מוכח בתמהיל הפעילויות; וכי אם יפעל המשיב כאמור, עליו יהיה לאפשר למערערת להוכיח כי לגבי חלקים משטחי הבניין הארנונה משולמת על-ידי השוכרים (אם אכן כך הדבר), וזאת כדי לצמצם את היקף ה"סיוע" הנטען לעניין יישום סעיף 12.
פסק-הדין בעניין אוסקר גרוס (1996) בע"מ
עניינו של פסק-הדין בשאלת זכאותה של המערערת, חברה בת ישראלית של הפירמה האמריקאית Oscar Gruss & Sons ("חברת האם"), לשלם מע"מ בשיעור אפס בגין התקבולים שקיבלה מחברת האם, וזאת מכוח סעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ.
לטענת המשיב, מנהל מע"מ תל-אביב, המערערת נתנה שירות ללקוחותיה הישראלים של חברת האם, בנוסף על השירות שסיפקה לחברת האם, ועל-כן אין להחיל את הוראות סעיף 30(א)(5) לחוק לאור הוראות הסייג הקבוע בתקנה 12 לתקנות מע"מ (לפיו "לא יראו שירות כניתן לתושב חוץ כאשר נושא ההסכם הוא מתן השירות בפועל, נוסף על תושב החוץ, גם לתושב ישראל בישראל...").
המערערת, לעומת זאת, טענה, כי היא נתנה שירות רק לחברת האם, במתכונת של Call Center, בעוד שהשירות ללקוחות הישראלים ניתן על-ידי חברת האם. לחלופין, טענה המערערת, כי המשיב מנוּע מלחייב את מלוא המחזור של המערערת במע"מ, וזאת לאור הסכם השומה שנכרת בין הצדדים עוד בשנת 2004, לפיו יוטל מס עסקאות רק על 22.5% מסך הכנסותיה של המערערת: לטענתה, היא הייתה זכאית להמשיך ולשלם מס "ברוח ההסכמות שנקבעו בהסכם" אף לאחַר תום תוקפו בסוף שנת 2006.
השופט קירש קבע, תוך שהוא חוזר על דבריו בעניין אמריקה ישראל קאמפ אקסצ'אנג' (ע"מ 37473-05-12)* ומַפנה גם לדברי השופטת י' סרוסי בעניין טי.בי.סי אינווסט גאורגיה (ע"מ 28788-11-15),** כי המערערת לא הרימה את נטל השכנוע המוטל עליה ולא הצליחה להראות כי הלקוחות הישראלים לא קיבלו ממנה שירות.
* למַעבר למבזק בנושא זה לחצו כאן.
** למַעבר למבזק בנושא זה לחצו כאן.
לדבריו, המערערת היוותה חוליה בלתי-זניחה בשרשרת מתן השירותים על-ידי הקבוצה ללקוחות הישראלים, תוך שהוכח כי המערערת שימשה כתובת זמינה ונוחה ללקוחות הישראלים כאשר העובדה שאספקת השירות לא הייתה כרוכה בהפעלת שיקול דעת רב, אם בכלל, אינה צריכה להשפיע את ההכרעה בסוגיה שבמחלוקת.
השופט קירש דחה את טענת המערערת שהיא לא הייתה אלא Call Center, וזאת משני טעמים: האחד, אם יש להבין את הביטוי כמתאר אתר עסקי בו יושבים עובדים ומקבלים פניות מהלקוחות באמצעות הטלפון, הרי שהפניות המטופלות עשויות להיות חסרות חשיבות במקרה אחד והרות גורל במקרה אחר, וממילא אין בביטוי זה כשלעצמו כדי להביא להכרעה; השני, בנסיבות הקונקרטיות של הערעור, התיאור Call Center, תהיה משמעותו אשר תהיה, אינו מאפיין באופן נאמן את מה שהתרחש בפועל, שכּן לא מדובר במתן תמיכה מזדמנת במקרים ספורדיים או חריגים אלא בטיפול מתמיד כאשר תפקידה של המערערת היה להיות חוליית הקשר הבלעדית של חברת האם כלפי הלקוחות הישראלים.
השופט קירש הוסיף וציין, כי העובדה שהמערערת לא קיבלה כל שכר מהלקוחות הישראלים אלא מחברת האם בלבד אינה מחייבת את המסקנה כי המערערת לא נתנה שירות גם ללקוחות אלה בנוסף לשירות שנתנה לחברת האם. שהרי, המשלם עבוּר שירות אינו תמיד מקבל השירות הבלעדי (או מקבל השירות בכלל).
באשר להסכם משנת 2004, קבע השופט קירש, כי העובדה שהמערערת בחרה להמשיך ולפעול בהתאם להוראות ההסכם חֵרף פקיעת תוקפו אינה מקימה כנגד המשיב טענת השתק, מניעוּת או הסתמכות.