האם תשלומי ארנונה כללית מותרים בניכוי בחישוב השבח.
פורסם פסק-הדין בעניין פרוצ'נסקי.
העוררים מכרו את זכויות החכירה שהיו להם בחנויות בשטחי התחנה המרכזית הישנה בחיפה.
העוררים הגישו הצהרה למשיב (מנהל מיסוי מקרקעין חיפה) וכן שומה עצמית, בגדרן ביקשו, בין היתר, להכיר כניכוי מהשבח שנוצר להם במכירה בהוצאות הארנונה הכללית שהוציאו בגין הנכסים בשנות-המס 2003–2009 בהן עמדו ריקים ולא הניבו הכנסה.
לטענת העוררים, תיקי מס ההכנסה שלהם היו סגורים ולכן תשלומי הארנונה לא הותרו בניכוי לצורך מס הכנסה.
השגת העוררים נדחתה, ומכאן הערר.
ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת א' וינשטיין (בהסכמת חברי הוועדה, רו"ח ג' יחזקאלי-גולן ורו"ח ש' פסטנברג), דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).
השופטת וינשטיין קבעה, כי הוראות סעיף 39(8) לחוק מיסוי מקרקעין חלות רק לגבי ארנונת רכוש ולא לגבי ארנונה כללית. עוד קבעה השופטת וינשטיין, כי הוצאות ארנונה אינן מהוות הוצאות להשבחת הנכס כאמור בסעיף 39(1) לחוק ואף אין לראות בתשלומן משום הוצאה ל"שימור הבעלוּת" או ל"שימור שווי הנכסים" הגם שאי-תשלומן היה גורר הליכי גבייה כנגד בעלי הנכס.
השופטת וינשטיין הוסיפה ונדרשה לטענת העוררים, כי לא ניתן היה לנַכּוֹת את הוצאות הארנונה במישור מס הכנסה וכי התרת ניכויָן מתחייבת לאור הלכת בית-המשפט העליון בעניין סלון מרכזי (ע"א 4271/00).
* למַעבר למבזק בנושא הלכה זו, לחצו כאן.
השופטת וינשטיין קבעה, כי אכן הכְּלָל הקבוע בסעיף 39 לחוק מיסוי מקרקעין הינו שהוצאות שהותרו בניכוי במישור מס הכנסה לא תותרנה שוב בניכוי מהשבח (על-מנת למְנוע כפל-ניכוי הוצאות), אך זאת רק ביחס להוצאות אשר ניתן לנַכּוֹתן הן במישור מס הכנסה והן במישור מיסוי מקרקעין, ולא ביחס לכל הוצאה שלא הותרה בניכוי במישור מס הכנסה; וכי תשלומי ארנונה הינם הוצאה שוטפת ולא הוצאה הונית, ולכן אך ורק בְּשל עצם העובדה שלא ניתן היה לנַכּוֹתם לפי פקודת מס הכנסה לא נובעת התוצאה כי יותרו בניכוי מהשבח, ובהתאם יש להבין ולפרש את עמדת בית-המשפט העליון בפרשת סלון מרכזי.