האם נכסים שנרכשו מחברה בפירוק כנגד חובות של החברה לנושה מובטח ומכירתם אושרה לילדיו מצדיקה פיצול העִסקה לשתי עסקות?
העוררת 1, אנור חברה לבניין ונכסים בע"מ ("החברה"), הינה חברה בפירוק שבבעלותה היו 2 יחידות מגורים בצפת ("הנכסים"). העורר 2, משה מרציאנו ("משה") היה נושה מובטח של החברה. ואילו העוררים 3 ו-4, טליה ודוד מרציאנו ("טליה" ו"דוד", בהתאמה) הינם ילדיו של משה.
ביום 26.2.2013 ביקש כונס הנכסים של החברה להתיר לו למכור את הנכסים למשה, על דרך קיזוז סך של 1.6 מיליון ש"ח מחוב החברה כלפיו (שעמד על למעלה מ-2.5 מיליון ש"ח) וכן תשלום הוצאות הכינוס, שכר טרחת כונס הנכסים והמיסוי הנדרש להשלמת העִסקה.
ביום 21.3.2013 נעתר בית-המשפט לבקשת כונס הנכסים להתקשר עם משה בעסקת המכר.
ברם, ביום 7.8.2013 חתם בית-המשפט על צו בגדרו אישר מכירת הנכסים על-שם דוד וטליה, ילדיו של משה ובהתאם נחתמו עמם הסכמי מכר תוך שצוין כי תמורת הממכר תשולם, על-פי אישור בית-המשפט, על דרך ניכוי הסכום מחוב המוֹכר כלפי הקונה.
לטענת המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין טבריה, יש לפַצל את העִסקה לשתי עסקות נפרדות: חברה-נושה ונושה-ילדיו, תוך חיוב במס של שתי העִסקות.
ועדת-הערר, מפי השופט ע' עיילבוני, דחתה את הערר.
השופט עיילבוני קבע, כי שקלול הנסיבות שאפפו את העִסקה בזמן אמת מלמד כי העִסקה האמיתית נרקמה בשלב ראשון בין החברה לבין משה, ורק לאחר מכן השתכללה עסקה נוספת בין משה לבין ילדיו, דוד וטליה.
לדבריו, מכירת הנכסים בסופו של יום לילדיו של משה, תוך החלפת זהוּת הקונה, על-בסיס הקונסטרוקציה של המחאת זכות, אין בה כדי לשנות את המסקנה הסופית, שכּן המחאה כאמור אף היא מהווה מכירת זכות במקרקעין.
עוד קבע השופט עיילבוני, כי אותו מתווה של המחאת זכויות מצד משה לילדיו לא נולד אלא בדיעבד ובשלב מאוחר יותר, כדי לקַדם את הפיקציה שביקשה ללמד על קיומה של עסקה אחת בלבד, תוך ניסיון "לנטרל", שלא כדין, את החוליה הראשונה בעסקה (העִסקה בין החברה לבין משה).
לבסוף, ציין השופט עיילבוני, כי הגם שמצב שבוֹ הורה מממן רכישת נכס עבוּר ילדיו הוא מצב טבעי ולגיטימי במציאוּת ימינו, סיטואציה מעין זו צריכה להיות אמיתית ולהשתקף לאורך כל הדרך מהנסיבות האופפות את העִסקה, ולא "להתבשל" תוך כדי התקדמות בעסקה כדי לשנות את זהוּת הרכוש משיקולי מס.