הכנסות והוצאות מימון שמקורן בהלוואות לחברות קשורות; מועד היווצרות הכנסה מהפרשי הצמדה לעניין הפטוֹר ממס בגינהּ
המערער, תושב ישראל ויליד פולין, עוסק בישראל במשך שנים רבות בעבודות בנייה ומסחר בנכסי נדל"ן, והינו בעל הַשליטה בחברות רבות ובהן אולשביצקי החזקות (2005) בע"מ, חברת בונה הצפון בע"מ ועוד.
לפני מספר השנים החליט המערער לפעול בתחום הנדל"ן גם בפולין, ולשם כך יִיסד המערער את חברת Olmont Investments s.p.zo.o ("אולמונט") שעוסקת בבניית נדל"ן למגורים.
מספר שנים לאחר מכן יִיסד המערער את חברת Dixpol s.p.zo.o ("דיקספול") שבה הוא החזיק באמצעות שני בעלי מניות פולנים (בנאמנות עבורו) 51% מהמניות ואולמונט החזיקה 49%.
הָחל משנת 1998, עת נוסדה אולמונט, הֵחל המערער לפעול באמצעותה בתחום הבנייה למגורים בפולין.
בשנת 2000, כך לגרסת המערער, רכשה אולמונט מגרש לבניית כ-470 יחידות דיור בפולין, כאשר לצורך ביצוע עבודות הבנייה נזקקה אולמונט למימון שניתן לה על-ידי המערער באופן אישי. לגרסת המערער, הוא הִלווה לאולמונט בשנים 1998–2007 כ-24.5 מיליון ש"ח, כשלצורך מימון הלוואות אלו נָטל המערער באופן אישי הלוואות מבנקאים בישראל.
בשנת 2000, הקים המערער יחד עם שותפים נוספים את חברת ר.ר.מ. 206 בע"מ, ששמה שוּנה לאחר מכן ל-או.אף.ג'י אחזקות בע"מ ("החברה הישראלית"). החברה הישראלית העמידה מימון לדיקספול כשזו הֵחלה בבנייה בפולין. ברם, העיכובים בביצוע עבודות הבנייה והעלויות הביאו את שותפיו של המערער בחברה הישראלית למכוֹר את חֵלקם למערער ולבנו, וכך נותרו בחברה הישראלית המערער ובנו בלבד. במסגרת זו, כך לגרסת המערער, נטלה דיקספול מהחברה הישראלית הלוואה בסך של 7.6 מיליון ש"ח.
בסוף שנת 2006 השלימה דיקספול את עבודות הבנייה וחדלה מפעילות. לגרסת המערער, דיקספול פָרעה את חובותיה בגין ההלוואות שקיבלה מהחברה הישראלית, כשחֵלק מהפירעון היה בתשלום ישירות לחברה הישראלית וחֵלק בהעברה לאולמונט.
בעקבות הדו"חות השנתיים שהגיש המערער לשנות-המס 2007 ו-2008 ולאור דרישת המשיב, פקיד-שומה חיפה, לקבלת נתונים נוספים, התברר כי המערער העביר לאולמונט במשך כל השנים סך כולל של כ-25 מיליון ש"ח ומנגד קיבל כהחזר סך של כ-33 מיליון ש"ח.
לאור זאת, קבע המשיב בצווים שהוציא למערער, כי נצמחו לו הכנסות מימון בסך של כ-8 מיליון ש"ח.
רק לאחַר הוצאת הצווים, העלה המערער טענות חדשות לגבי הכנסותיו ממימון ולראשונה הִפנה להלוואות שנתן לדיקספול וטען, כי יש לראוֹת בכל החברות הפולניות והחברה הישראלית כיישות אחת ועל-כן יש לבחון את הכנסותיו בהתאם לכלל התשלומים ששילם לכל קבוצת החברות מחד ולסך כל ההחזרים שקיבל מאידך.
כך, טען המערער, כי סך כל התשלומים ששילם לחברות עמד על כ-30.3 מיליון ש"ח, וזאת לאחַר צירוף הכספים שהועברו מהחברה הישראלית, במימונו, לדיקספול ומדיקספול לאולמונט.
עוד טען המערער, כי יש להתיר לו בניכוי את הוצאות המימון בהן עמד לצורך מתן ההלוואות לחברות שבבעלותו וכי הוא זכאי לפטוֹר מהפרשי הצמדה שנצברו לפני כניסתו לתוקף של תיקון 147, דהיינו לפני 1.1.2006.
המשיב, לעומת זאת, התנגד להרחבת החזית שנעשתה על-ידי המערער וטען, כי המערער אינו יכול להעלות טענות עובדתיות שלא נטענו בהליכי השומה, כך שיש לדחות את כל הטענות בדבר הלוואות שניתנו לטענת המערער באמצעות החברה הישראלית ודיקספול. עוד טען המשיב, כי אין להתיר למערער את הוצאות המימון שהוצאו לטענתו וכי המערער אינו זכאי לפטוֹר ממס בגין הפרשי ההצמדה.
בית-המשפט המחוזי בחיפה, מפי השופט ר' סוקול, דחה את הערעור ברובו.
בראשית הדברים, נדרש השופט סוקול לטענה הדיונית, כלומר לטענת המשיב כי אין להתיר למערער להביא ראיות ולהעלות טענות שלא הובאו על-ידו בדיוני השומה וההשגה. השופט סוקול ציין, כי המערער לא טרח להגיש בקשה להבאת ראיות נוספות שלא הובאו בשלב ההשגה, לא טרח לתת הסבר למחדלו ולא זימן את רואת החשבון שטיפלה בעניינו כדי להסביר מדוע הטענות לא נזכרו בשלבי הדיון בפני פקיד-השומה. לאור זאת, ציין השופט סוקול, כי ניתן היה לדחות את טענות המערער בדבר העברת הכספים באמצעות החברה הישראלית ודיקספול כבר בשלב זה, אך היות שמשיב בָּחן את הטענות ונשמעו ראיות בשאלות העולות מן הראיות הנוספות הוא לא יימנע לדון בהן. עם זאת, השופט סוקול הוסיף וציין, כי לעובדה כי הראיות לא הוגשו בשלבי השומה יש גם משמעות ראייתית, שכּן ההימנעות מהבאת הראיות והטענות בשלבי הדיון בפני פקיד-השומה, מבלי שניתן לכך הסבר משכנע, עשויה לפגוע במהימנות הגרסה המאוחרת.
לגופו של עניין, דחה השופט סוקול את גרסתו העדכנית של המערער ואת טענתו כי העביר כספים גם בעקיפין, באמצעות החברה הישראלית ודיקספול, וקבע כי המערער לא השכיל להוכיחה. בהתאם, קבע השופט סוקול, כי סך תשלומי הקרן של המערער לאולמונט היה כ-25 מיליון ש"ח וסכום ההחזר היה כ-33 מיליון ש"ח, וחישוב הכנסותיו ממימון ייעשה על-פי נתונים אלה.
השופט סוקול הוסיף וקבע, כי הוצאות המימון הנטענות הוצאו כולן לפני שנת-המס 2007, ועל-כן לא ניתן לנַכותן מול ההכנסות שנוצרו למערער בשנת 2007.
באשר לפטוֹר מהפרשי הצמדה על-פי סעיף 9(13) לפקודה, קבע השופט סוקול, תוך שהוא מַפנה לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין מגדניית הדר (ע"א 2810/13),* כי אומנם עיתוי ההכנסה מהפרשי הצמדה הינו במועד הצטברותם ולא במועד המימוש, אך הוראות הפטוֹר ממס שבסעיף 9(13) לפקודה אינן מתייחסות למועד צבירת הפרשי ההצמדה והאירוע הרלבנטי לקבלת הפטוֹר הינו מועד קבלת ההכנסה. בהתאם, קבע השופט סוקול, כי על אף הקשיים הכרוכים בכך, יש לקבל את פרשנות המערער לפיה הוא זכאי יינתן להפרשי הצמדה שהתקבלו לאחַר תחולת תיקון 147 (1.1.2006) ללא קשר למועד בו נצמחו; וכי יש לתקן את השומות שהוצאו למערער ולקבוֹע כי כל הכנסה מהפרשי הצמדה שהתקבלה על-ידו לאחַר 1.1.2006 תהא הכנסה פטורה ללא קשר למועד הדיווח על הכנסה זו (וברי כי אם המערער קיבל הכנסות לפני 1.1.2006 אך דיווח עליהן באיחור, לא ייהנה מהפטוֹר).
* למַעבר למבזק בנושא זה, לחצו כאן.