בית-המשפט המחוזי - כיצד יש לסוַוג תקבול בגין אי-תחרות?
ביום 9.8.2007 נכרת "הסכם מכר של מניות" בין סיני החזקות ביטוח (1993) בע"מ ("סיני") לבין מנורה מבטחים ביטוח בע"מ ("מנורה"), בגדרו מכרה סיני למנורה את מלוא הון מניות שומרה שהיו בבעלותה.
ביום 27.1.2010 נכרת הסכם לסיום יחסי העבודה בין המערער לבין שומרה.
באותו היום נכרת הסכם נוסף בין המערער לבין שומרה, לפיו התחייב המערער שלא להתחרות בשומרה במשך שנתיים מסיום עבודתו ביום 31.3.2010, בתמורה לסך של 6,303,421 ש"ח ("הסכם אי התחרות").
בדו"ח השנתי לשנת-המס 2010 דיווח המערער, כי התקבול בסך 6,303,421 ש"ח מהווה ריווח הון החייב במס בשיעור 20%.
המשיב, פקיד-שומה היחידה הארצית לשומה, דחה את הצהרת המערער וקבע, כי התקבול הינו הכנסה פירותית החייבת במס בשיעורים הרגילים.
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור.
בראשית הדברים, בָחן השופט אלטוביה את הראיות שהובאו בפניו וקבע, כי המערער עמד בנטל להוכיח שהתקבול שקיבל משומרה מכוח הסכם אי-התחרות הינו תמורה בגין התחייבותו שלא להתחרות בשומרה במשך שנתיים לאחַר סיום עבודתו כמנכ"ל שומרה.
השופט אלטוביה המשיך וקבע – תוך שהוא מתבסס על פסקי-הדין של בית-המשפט העליון בעניין סלפותי וחיים ניסים – כי נקודת המוצא היא שסעיף 2(2)(א) לפקודה הינו מקור חיוב רחב תחולה לפיו כל תשלום אשר שולם לעובד מהווה הכנסת עבודה אלא אם מדובר בתשלום ששולם על רקע יחסים החורגים מיחסי עובד-מעביד.
לגופו של עניין, קבע השופט אלטוביה, כי התשלום ששולם למערער במסגרת הסכם אי-התחרות לא נגזר מנזק שהיה עלול להיגרם לשומרה אילו היה המערער מתחרה בה אלא מתחשיבי שכר, ובכך יש כדי לתמוך במסקנה שהתשלום ששולם למערער בגין התחייבותו שלא להתחרות בשומרה קשור קשר הדוק בעבודתו של המערער בשומרה, ולמעשה הסכם אי-התחרות מהווה הסכם לתשלום שכר בָּטַלה, לפיו התחייבה שומרה לשלם למערער את שכרו ובלבד שיישב בבית כל תקופת אי-התחרות. מסקנה זו מתלכדת, הוסיף השופט אלטוביה, עם עמדתו כי כישוריו של אדם אינם ברי מכירה, ועל-כן אין לומר כי הסכם אי-תחרות הוא מכירה של נכס.
עוד קבע השופט אלטוביה, כי מקובלת עליו טענת המשיב לפיה על-פי עיקרון "דין הפירצה" שנקבע בהלכת הוצאת ספרים ש.ל. גורדון, יש לראוֹת בתקבול שקיבל המערער משומרה בתמורה להתחייבותו שלא להתחרות בשומרה במשך שנתיים, כפיצוי שכר כפי שחושב בפועל.
השופט אלטוביה הוסיף וציין, כי אפילו ניתן היה לומר שבמסגרת הסכם אי-התחרות מָכר המערער נכס כמשמעותו בסעיף 88 לפקודה, הרי שאין בכך כדי להועיל לו; שכּן, על-פי סעיף 89(ג) לפקודה רווח ממכירת נכס העשוי להתחייב במס הן לפי הפרק הראשון לחלק ב לפקודה והן לפי חלק ה לפקודה יחויב במס לפי הפרק הראשון.
לבסוף, ציין השופט אלטוביה, כי מעדוּת המערער עלה שלמערער כישורי ניהול ויצירתיות הטבועים בו ללא קשר לתחום הביטוח ומהם לא נפרד במסגרת הסכם אי-התחרות. במילים אחרות, בעקבות הסכם אי-התחרות לא התנתק המערער מהיכולות והסגולות האישיות שלו אותן יכול היה להביא לידי ביטוי בעשייה בתחומים שמחוץ לעסקי הביטוח בתקופת אי-התחרות ובתחומי הביטוח לאחַר התקופה האמורה.