פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין ניאגו - שאלת סיווגה של חברה זרה כחברה שהשליטה והניהול על עסקיה מופעלים מישראל
במבזק מיום 17.1.2012 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין יצחק ניאגו ז"ל (עמ"ה (ת"א) 1029/00).
כידוע, על-פי הדין הפנימי בישראל חברה נחשבת לתושבת ישראל לצורכי מס אם מתקיים לגבּיה אחד מאלה: (1) היא התאגדה בישראל (מבחן מקום ההתאגדות); (2) הַשליטה על עסקיה וניהולָם מופעלים בישראל (מבחן הַשליטה והניהול).*
* עם זאת, למן תיקון 168, חברה לא תיחשב לתושבת ישראל אם השליטה על עסקיה וניהולם מופעלים בישראל בידי יחיד שהוא עולה חדש/תושב-חוזר ותיק (או בידי מי מטעמו) אם טרם חָלפו 10 שנים מהמועד שאותו יחיד היה לתושב ישראל ובלבד שאותה חברה לא הייתה תושבת ישראל גם אם השליטה על עסקיה וניהולם לא היו מופעלים בידי יחיד כאמור או בידי מי מטעמו, אלא אם כן החברה ביקשה אחרת.
* עם זאת, למן תיקון 168, חברה לא תיחשב לתושבת ישראל אם השליטה על עסקיה וניהולם מופעלים בישראל בידי יחיד שהוא עולה חדש/תושב-חוזר ותיק (או בידי מי מטעמו) אם טרם חָלפו 10 שנים מהמועד שאותו יחיד היה לתושב ישראל ובלבד שאותה חברה לא הייתה תושבת ישראל גם אם השליטה על עסקיה וניהולם לא היו מופעלים בידי יחיד כאמור או בידי מי מטעמו, אלא אם כן החברה ביקשה אחרת.
בעניין ניאגו, נדוֹן עניינן של שתי חברות קשורות: האחת, תושבת ישראל, העוסקת בייצוא מוצרי טקסטיל מישראל ("החברה הישראלית"); והשנייה, החברה הרשומה באיי הבהאמס ("החברה הזרה").
בשנת 1990 יוסדה החברה הזרה והחברה הישראלית העבירה אליה את פעילותה העסקית הנוגעת לקשרים עם הלקוחות בחו"ל.
בהמשך, ועוֹבר להנפקת החברה הישראלית בבורסה לניירות-ערך בתל-אביב, העבירו המערערים (בעלי המניות) את הפעילות העסקית של החברה הזרה לתוך החברה הישראלית, וזאת בתמורה ל-22,400,000 ש"ח. באותו יום, חילקה החברה הזרה לבעלי מניותיה, המערערים, דיבידנד בגובה הסכום האמור.
לטענת פקיד-השומה, הכנסות המערערים מדיבידנד חייבות במס בישראל מהטעם שהחברה הינה חברה שהַשליטה והניהול בה בוצעו מישראל; לחלופין, מכירת פעילות החברה וחלוקת הדיבידנד מהווים בבחינת פירוק הגורר עִמו חבות של המערערים במס רווחי הון; ולחילופי חילופין, מדובר בעסקה מלאכותית שיש לסוַוגה מחדש כמכירת הפעילות בפירוק.
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור וקבע, כי על-פי הראיות שהונחו בפניו, מנהלי החברה ועובדיה הפורמליים (שישבו מחוץ לישראל) שימשו פלטפורמה חסרת כל מהות עסקית ממשית, שכן בפועל ההחלטות ברמת המדיניות הכוללת כמו גם ההחלטות היום-יומיות התקבלו שלא על-ידיהם אלא על-ידי המערערים ומי מטעמם.
בהתאם, קבע השופט אלטוביה, כי יש לראוֹת בחברה הזרה כמי שהַשליטה והניהול של עסקיה מופעלים מישראל, ובהתאם הדיבידנדים שחילקה למערערים חייבים במס בישראל.
עוד קבע השופט אלטוביה, הגם שלמעלה מן הצורך, כי מקובלת עליו גם טענת פקיד-השומה, לפיה עסקת מכירה עסקי החברה הזרה לחברה הישראלית והעברת הדיבידנד למערערים נעשו במטרה עיקרית להימנע ממס או להפחיתו באופן בלתי-נאות.
הבוקר פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור (קישור לפסק-הדין).
בית-המשפט העליון, מפי המשנָה לנשיא השופטת מ' נאור, בהסכמת השופטים ס' ג'ובראן ו-י' עמית, דחה את הערעור.
השופטת נאור דחתה את טענת המערערים לפיה בית-המשפט המחוזי אימץ מבחן חדש לשם קביעת מקום התאגדותו של התאגיד - "מבחן נחיצות התאגיד"; אם כי השופטת נאור ציינה בהמשך הדברים כי אין חוֹלק כי לנישום יש זכות לבחוֹר בצורת ההתאגדות שתוביל לנטל המס הקטן ביותר.
לגופו של עניין קבעה השופטת נאור, כי בית-המשפט המחוזי השתית את פסק-דינו על הראיות והעדויות הרבות שהוצגו בפניו והגיע בצדק למסקנה, כי הַשליטה והניהול של עסקי החברה אכן בוצעו בישראל.
נדגיש, כי לפסק-הדין של השופט אלטוביה, כל שכּן לאחַר אישורו על-ידי בית-המשפט העליון, חשיבות רבה בכל הקשור לסיוּוגם של תאגידים זרים כ"תושבי חוץ", ומומלץ לבצע חשיבה ובחינה מדוקדקת של מעמדם המיסויי של תאגידים זרים כאמור.