פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין מיכאל ספיר - שאלת התושבוּת לצורכי מס של נישום המתגורר בסינגפור בעוד שמשפחתו מתגוררת בישראל
במבזק מיום 12.6.2013* נדרשנו לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין מיכאל ספיר (קישור לפסה"ד).
* למַעבר למבזק האמור, לחצו כאן.
עניינו של פסק-הדין בשאלת סיוּוגו של המערער כתושב סינגפור (כטענת המערער) או כתושב ישראל (כטענת המשיב) בשנות-המס שבמחלוקת (2005-2001).* זאת, בין היתר, לאור העובדה שבעוד שהמערער עבר להתגורר בסינגפור, אשתו ושתי בנותיו המשיכו להתגורר ולעבוד בישראל.
* יצוין, כי פסק-הדין עָסק בשתי סוגיות נוספות הרלבנטיות לדין שלפני תיקון 132, כפי שבואר במבזק.
השופט מ' אלטוביה נדרש להגדרת המונח "תושב ישראל" שבסעיף 1 לפקודה, כנוסחה לאחַר תיקון 132, ביחס לכל שנות-המס שבמחלוקת, דהיינו לרבות ביחס לשנות-המס 2001 ו-2002. זאת, בהתאם להלכת גונן (ע"א 477/02), לפיה ניתן להיעזר בהגדרה החדשה ובחזקות שנקבעו בה כדי לבחון את שאלת התושבוּת גם במקרים עליהם חל נוסחהּ הקודם.
לגבי שנת-המס 2001 קבע השופט אלטוביה, כי לאור העובדה שהמערער שהה בישראל 224 ימים בשנה זו (עוּבדה הרלבנטית לעניין החזקה המנויה בהגדרת המונח "תושב ישראל") כמו גם לאור עוּבדות נוספות (ובכלל זאת, העסקת העובד על-ידי חברת פרטנר, השכרת דירה בישראל ועוד), מרכז חייו של המערער היה בישראל.
לעומת זאת, לגבי שנות-המס 2005-2002 הגיע השופט אלטוביה למסקנה, כי רוב זיקות התושבוּת התלויות במערער היו מצויות בסינגפור, בעוד שזיקות התושבוּת שאינם תלויות בו בלבד, כגון: מקום מגורי אשתו ובנותיו, היו מצויות בישראל.
לעניין זה ציין השופט אלטוביה, כי אכן מקום המגורים של התא המשפחתי מהווה אינדיקציה בעלת משקל בשאלה היכן מרכז חייו של נישום וכי אין זה שכיח שבני-זוג מחליטים להתנהל תוך הפרדה של מקום המגורים; אך אין לשלול התנהלות כזו, אם וככל שיוכח שבשנות-המס הרלבנטיות בן-הזוג מתגורר דרך קבע מחוץ לישראל ושמירב הזיקות תבצענה על כך שמרכז חייו הינו שם.
לגופו של עניין, וכפועל יוצא מעדותו של המערער, קבע השופט אלטוביה, כי המערער אכן נשא במידה גבוהה בנטל לשכנע, כי מרכז חייו בשנות-המס 2005-2002 היה בסינגפור וכי הוא תושב לצורכי מס בשנות-מס אלו.
על קביעה זו, הגיש המשיב, פקיד-שומה כפר-סבא, ערעור לבית-המשפט העליון, ואתמול פורסם פסק-הדין בערעור (קישור לפסק-הדין).
בית-המשפט העליון, מפי השופטת א' חיות (בהסכמת השופטים ח' מלצר וע' פוגלמן), דחה את הערעור.
השופטת חיות קבעה, כי אומנם מתווה הדיון והניתוח שבו נקט בית-המשפט המחוזי אינו מדגיש די הצורך את דבר קיומה של החזקה הקבועה בהגדרת "תושב ישראל" ואת תחולתה על המקרה הנדון, נוכח מניין ימי שהותו של המשיב בישראל בשנים הרלוונטיות. עם זאת, ציינה השופטת חיות, בהיבט המהותי נראה כי תחולתה של החזקה האמורה במקרה דנן לא נעלמה מעיני בית-המשפט וכן נראה כי בניגוד לטענת פקיד-השומה הוא אף ייחס לה משמעות בהכרעתו.
השופטת חיות הוסיפה וציינה, כי למרות קיומה של החזקה, קבע בית-המשפט המחוזי, כי משקלם המצטבר של הנתונים האובייקטיביים שהציג המשיב לתמיכה בטענתו כי מרכז חייו בסינגפור עולה על משקלם של הנתונים האובייקטיביים העשויים להטות את הכף לטובת תושבוּת בישראל; וכי מסקנה זו ראויה.