בית-המשפט העליון: תשלום ששולם לעובד בגין פרישתו אינו מהווה תקבול הוני אלא פירותי
במבזק מיום 21.1.2012 נדרשנו לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניין ישראל עפר (קישור לפסק-הדין).
באותו מקרה, פָּרץ סכסוך בין החברה לבין המערער ששימש סמנכ"ל הכספים שלהּ ואשר דרש סכומים כספיים שונים מהחברה בקשר עם סיום עבודתו. לבסוף, הסכימו הצדדים על הסכם גישור שסיכם את תנאי סיום עבודתו של המערער בחברה ולפיו שולם למערער סך של 1,248,972 ש"ח, המהווה סך של 12 משכורות חודשיות בצירוף מענק חד-פעמי. זאת, כסילוק סופי של כל התביעות והדרישות של המערער מהחברה, ובין היתר, גם כנגד התחייבותו לאי-תחרות בחברה.
פקיד-השומה דחה את טענת המערער, כי מדובר בתקבול שאינו הכנסה פירותית ואף אינו הכנסה הונית, וחִייבוֹ במס הכנסה רגיל כתקבול של הכנסה לפי סעיף 2(2) לפקודה.
בסיכום טענותיו בערעור חזר בו המערער מטענתו המקורית לפיה מדובר בתקבול שאינו נובע ממקור כלשהו (פירותי או הוני) ומיקד טענותיו בכך, כי המדובר בהכנסה הונית בהיותה ויתור על זכות התחרות בחברה.
בית-המשפט המחוזי, מפי הנשיא י' אלון, קבע, כי תמונת הדברים המתבקשת מהתפתחות הסכסוך בין הצדדים והמצב בו ממשיכה החברה לשלם למערער תשלום חודשי, בגובה משכורתו, עד ליום חתימת הסכם הגישור, מעלה, כי התקופה שמפרוץ הסכסוך ועד ליום חתימת ההסכם כאמור הייתה מעין תקופת "דמדומים" שבמהלכה נתעצבה ונתקבעה פרישת המערער מעבודתו בחברה וסיום יחסי העבודה ביניהם.
בנוסף, קבע הנשיא אלון, כי תביעות המערער מהחברה הוגדרו על-ידי המערער עצמו כתביעות שעניין כולן הינו בזכויות שכר נלוות הנטענות על-ידו כנגד החברה ביחס לתקופות העסקתו בחברה ובכללן שנת הודעה מוקדמת, הפרשי שכר וכו'.
עוד קבע הנשיא אלון, כי סכום ההסכם שולם כפשרה בין דרישות המערער המקוריות לחובות נטענים של החברה בגין תקופת עבודתו בה (בהיקף של כ-5 מליון ש"ח) לבין הכחשתה המקורית של החברה חבויות נטענות אלו; וכי התחייבויותיו של המערער לשמירת סודיות* ולאי-תחרות אינן "הנכס" בגינו שילמה החברה למערער את סכום ההסכם, אלא תנאי שהתנתה החברה בגין הסכמתה לשלם, בפשרה, את הסכום שהוסכם בגין דרישות שכר ותנאי העבודה שלוֹ עֶרב פרישתו.
* יצוין, כי בית-המשפט ראה בהתחייבותו של המערער לשמירת סודיות בגֶדר "התחייבותו שמכבר, על פי דין ועל פי נוהג, שלא לחשוף סודות מסחריים ואחרים של החברה שבאו לידיעתו".
לאור כל האמור, קבע הנשיא אלון, כי מדובר בהכנסת עבודה, או, לחלופין, במענק פרישה כמשמעותו בסעיף 9(7א)(א)(1) לפקודה, המהווה, אף הוא,* בגֶדר הכנסה פירותית.
* בהתבסס על פסקי-הדין של בית-המשפט העליון בעניין חפץ ובעניין כבלי ציון.
על פסק-הדין הגיש המערער ערעור לבית-המשפט העליון ופסק-הדין בערעור ניתן אתמול (קישור לפסק-הדין).
בית-המשפט העליון, מפי הנשיא א' גרוניס, בהסכמת השופטים י' עמית וא' שהם, דחה את הערעור.
הנשיא גרוניס קבע, כי אין מקום להתערב בפסק-הדין קמא ובקביעתו כי הסכם הגישור נועד למיצוי דרישותיו של המערער בכל הנוגע לתשלומים המגיעים לו בגין תקופת העסקתו בחברה, וממילא אין גם מקום להכריע בטיעוני הצדדים הנוגעים לפרשנות החלופית אליה טען המערער, של ההסכם, כפיצוי בעבור הגבלה עתידית של זכותו להתחרות בחברה לאחַר סיום עבודתו בה ו/או לסיווג הפיצוי על-פי סעיף 9(7א)(א)(1) לפקודה.
הנשיא גרוניס הוסיף וציין, כי היות והתשלום שהועבר למערער ניתן כפיצוי בגין כספים שהגיעו לו מכוח תפקידו כעובד, נראה כי לפי כל הגישות שהוצגו בפסק-הדין בעניין ניסים (ע"א 2640/11) יש לסוַוג את התקבול ששולם למערער כהכנסה פירותית מכוח סעיף 2(2) לפקודה, הגם שהוא אינו נדרש להכריע בין אותן גישות.