פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז בעניין שיפמן (ע"מ 20209-0-10).
המערערים רכשו בשנת 1991 דירת מגורים בתמורה לכ-500,000 ש"ח ומכרו אותה בשנת 1005 בתמורה לכ-900,000 ש"ח. המערערים הגישו למנהל מיסוי מקרקעין שומה עצמית בגדרהּ טענו, כי נוצר להם הפסד ריאלי בסך של כ-200,000 ש"ח ומנגד נוצר להם רווח אינפלציוני החייב במס בשיעור 10% ("סכום אינפלציוני חייב") בסך של כ-150,000 ש"ח. לטענתם, אין לחַייבם במס בגין הסכום האינפלציוני החייב, וזאת לאור העובדה שנוצר להם הפסד ריאלי, כאמור.
מנהל מיסוי מקרקעין לא קיבל את השומה העצמית והוציא למערערים שומה. המערערים שילמו את המס בגין שומה זו והגישו דו"ח שנתי לפקיד-השומה, ובו ביקשו לקזז את ההפסד. גם פקיד-השומה סירב לקיזוז כאמור והמערערים הגישו על כך השגה.
במקביל להתנהלות מול פקיד-השומה, הגישו המערערים בנובמבר 2011 תביעה ייצוגית בעניין זה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב.
ביום 23.4.2009 ניתן פסק-הדין של השופט מ' אלטוביה (ת"מ 146/07).
אף כי ברגיל עמדתו של השופט אלטוביה היא שלא לברר בקשה לאישור תביעה ייצוגית לפני שמוּצה ההליך השומתי,* ראה השופט לנכון לדוּן במקרה זה בלב המחלוקת מבלי שיהיה צורך להמתין לסיום ההליך השומתי.
* זאת, בהתאם לפסק-הדין בעניין אריה גבע (ת"מ 141/06).
השופט אלטוביה דחה את הבקשה, תוך שהוא קובע, כי סעיף 92 לפקודה מתייחס להפסד נומינלי בלבד.
המערערים שמו פעמיהם לבית-המשפט העליון, אך בהמלצתו חזרו בהם מהערעור וביקשו את מחיקתו, תוך שהצדדים שומרים על טענותיהם. ואכן, בית-המשפט העליון קבע, כי "ההליך השומתי שעוכב ימשיך להתברר כסדרו בפני בית המשפט המחוזי מרכז".
בית-המשפט המחוזי מרכז, בפסק-דין מפורט מפי השופט ד"ר א' סטולר, דחה את הערעור.
בית-המשפט קבע, כי דיני המס בישראל – למעט החריג שבחוק התיאומים – מבוססים על ערכים נומינאליים, וכך גם הם פני הדברים לגבי הוראות החוק שעניינן בהפסד הון ואשר נעדרות עיגון לשוני לפרשנותם של המערערים.
עוד קבע בית-המשפט, כי חוק התיאומים אכן אִפשר הכרה בהפסד ריאלי, אך אין בהכרה זו כדי להרחיב את היריעה ולאפשר קיזוז הפסד ריאלי בידי נישומים שפרק ב לחוק האמור לא חל בקביעת הכנסתם (ובכלללם המערערים).
בית-המשפט הוסיף וציין, כי מדובר בסעיפי חוק העומדים בתוקפם למעלה מ-30 שנה, ועל-בסיסם שילמו במשך כל השנים נישומים רבים מס בגין הרווח האינפלציוני שנצמח מהם, מבלי שאיש טען שיש לאפשר קיזוז הפסד ריאלי כנגד הרווח האמור. משזו הייתה הפרקטיקה הנוהגת, יש בכך כדי לתמוך, אליבא דבית-המשפט, בפרשנות שהציג פקיד-השומה.