במבזק מיום 7.3.2012 התייחסנו לפסק-הדין של בית-המשפט העליון (בשבתו כבית משפט גבוה לצדק) בעניין עמותת דיירי הדיור המוגן בישראל (בג"ץ 438/10).
בגדרהּ של העתירה, טענו העותרים – עמותת דיירי הדיור המוגן בישראל (עמותה רשומה המאגדת כ-7,000 דיירים קשישים המתגוררים בכ-37 בתי דיור מוגן בישראל) וששה חברי הנהלה בעותרת ודיירים המתגוררים במספר בתי דיור מוגן ברחבי הארץ – כי יש לסַווג את העִסקות בין מוסדות הדיור המוגן לבין דייריו כעסקות שכירוּת הפטורות ממע"מ לפי סעיף 31(1) לחוק מע"מ.
בית-המשפט העליון דחה את העתירה, ממספר טעמים, ובכלל זאת מהטעם שהסכמי הדיור המוגן כורכים יחדיו את הזכות למגורים ואת הזכות לקבלת שירותים נוספים, ואין לומר כי הזכות האחת היא העיקרית והאחרת טפלה לה.
על פסק-הדין הוגשה עתירה לדיון נוסף והבוקר התקבלה החלטתו של בית-המשפט העליון בעתירה זו (דנג"ץ 3193/12).
בית-המשפט העליון דחה את העתירה, בקובעו, כי אין מדובר בהלכה הנמנית עם אותן הלכות נדירות המצדיקות את קיום ההליך יוצא הדופן של דיון נוסף, כל שכּן לאור העובדה שפסק-הדין נשוא העתירה ניתן פה אחד.
בית-המשפט הוסיף וקבע, כי הגם שניתנו הכרעות לפיהן לעניין החבות בארנונה ולעניין ההקלה במס מכירה יש לסַווג את דירות המגורים והשטחים הנלווים להן בבית דיור מוגן כ"בית מגורים" ולא כ"בית אבות", הרי שהכרעות אלו אינן מחייבות סיווג דומה לצרכי מע"מ.