פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, בעניין גדבאן ואח' נ' ממשלת ישראל ואח' (בג"ץ 8300/02).
בגדרוֹ של פסק-הדין נדונו שמונה עתירות המעלות טענות ביחס לחוקתיות הטבות המס הניתנות לתושבי המדינה לפי מקום מגוריהם. אף כי הרקע לכל אחת מהעתירות שונה, לכולן טענה מרכזית משותפת המופנית נגד האופן בו נקבעה רשימת היישובים הזכאים להטבות מס מכוח סעיף 11(ב) לפקודת מס הכנסה (רשימה זו עודכה לאחרונה במסגרת תיקון 146 לפקודה, העומד במרכז העתירות).
על-פי הטענה המשותפת לכלל העתירות, הטבות המס ניתנו, ועודנה ניתנות, מבלי שנקבעו לשם כך אמוֹת מידה אחידות, שוויוניות וראויות, באופן שפוגע בשוויון. ואילו בחלק מהעתירות נטען, כי הפגיעה בשוויון מתבטאת באפלייתם של יישובים ערביים ודרוזיים בצפון הארץ ושל יישובים בדואיים בדרומה לעומת יישובים יהודיים שכנים, וזאת ללא כל אבחנה עניינית ביניהם.
בית-המשפט העליון סיוֵוג את העתירות לשלוש קבוצות המקיימות במסגרת קווי מִתאר משותפים:
קבוצה ראשונה: עתירות ציבוריות התוקפות את תיקון 146 לפקודה, בטענה שהוספו בגדרו יישובים שלא היו זכאים לכך, ומנגד שיש להוסיף יישובים בדואים.
קבוצה שנייה: עתירות של יישובים שאינם יהודיים הסמוכים לגבול הצפון, ולפיהן יש לכלוֹל את היישובים האמורים במסגרת רשימת היישובים הזכאים להטבות מס, בדומה ליישובים היהודיים הסמוכים להם.
קבוצה שלישית: עתירות של מספר רשויות מקומיות שונות, הטוענות, כל אחת מנימוקיה היא, לזכאותה להטבות מס.
לגבי קבוצת העתירות הראשונה, קבע בית-המשפט העליון, כי תיקון 146 לפקודה פוגע בזכות לשוויון כחלק מן הזכות לכבוד האדם, פגיעה שאינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ומשכך, דין חלק ב' לתוספת הראשונה בפקודה (שבגדרוֹ הוכללו חמשת היישובים הנוספים) להתבטל. עם זאת, הבטלות תושהה למשך שנה מיום פסק-הדין.
לגבי קבוצת העתירות השנייה, נקבע, כי יש להרחיב את הטבות המס הקבועות בסעיף 11(ב) לפקודה כך שגם תושבי היישובים נשוא עתירות אלו יהיו זכאים להן. עם זאת, צירופם של יישובים אלה למסגרת הטבות המס יושהה לתקופה של שנה.
ואילו לגבי הקבוצה השלישית דחה בית-המשפט העליון את העתירות, מהטעם שאין בידי בית-המשפט הכלים – ואין זה מתפקידו – לקבוֹע קריטריונים למתן הטבות מס ולקביעת שיעורן.