אלכסנדר שפירא ושות', משרד עורכי-דין

הארכת הטבת המס ליישובים עירוניים מוטבים

במבזק מס' 2019 מיום 23.4.2023 דיווחנו על פרסום צו מס הכנסה (הארכת התחולה של סעיף 11(ב)(3א)(ד) לפקודה ושל ההגדרה "יישוב עירוני" שבסעיף 11(א) לפקודה) (הוראת שעה), התשפ"ג-2023 ("הצו") (קישור לצו).

נזכיר, כי הצו מאריך את תוקפה של הוראת-השעה המעניקה הטבה במס הכנסה לתושבי יישובים עירוניים מוטבים עד לתום שנת-המס 2025.
הטבת המס ניתנה במקור לשנת המס 2022 וכעת תינתן רטרואקטיבית עבור כל שנת-המס 2023 ועבור השנים 2024 ו-2025.

עוד נזכיר, כי נכון לשנת 2023 זכאים להטבה תושבים ביישובים הבאים: אבו סנאן, בענה, ג'דיידה-מכר, דיר-אל-אסד, דיר-חנא, טבריה, טמרה, כאבול, מג'ד אל-כרום, מזרעה, סאג'ור, סח'נין, ועכו. תושבי יישובים אלה זכאים בשנת-המס 2023 לזיכוי במס הכנסה בשיעור 12% מהכנסתם החייבת מיגיעה אישית עד לתקרה של 180,000 ₪, כאשר ההטבה תינתן, כאמור, רטרואקטיבית לכל שנת-המס 2023.
שכירים שעובדים במקום עבודה אחד אינם נדרשים לבצע כל פעולה על-מנת לממש את ההטבה. ואילו עצמאים ויתר החייבים בהגשת דוחות שנתיים למס הכנסה ייהנו מההטבה כחלק מחישוב המס השנתי לאחַר הגשת הדו"ח.

בהמשך לאמור, נבקש לעדכנכם, כי פורסמה הודעתה בנושא של רו"ח פזית קלימן, סמנכ"לית בכירה שומה וביקורת ברשות המיסים.
למַעבר להודעה, לחצו כאן.

הלוואת בעלים ≠ השקעה בהון המניות

במקרים רבים, משרדנו מייעץ בעסקות של ייסוד חברה חדשה ובכלל זאת באשר לאופן העמדת המימון לפעילות העתידית של החברה בידי בעליה המשותפים.
במסגרת זו, נתקלנו לא אחת בהגדרות שגויות בהסכמי המייסדים ביחס להשקעת הצדדים בהון המניות של החברה ול"הלוואת הבעלים" שתועמד על-ידי מי מהצדדים.
למותר לציין, כי כתוצאה מכך, עלולות להיווצר תאונות מס חמורות!

בהמשך לכך, נבקש להפנותכם לפסק-הדין שניתן לאחרונה בעניין קוהן.
באותו מקרה, למרות נוסח ההוראה הרלבנטית בהסכם המייסדים שנחתם בין התובע לבין הנתבעת מס' 1, המפרידה בין הון מניות נפרע לבין הלוואות בעלים, בית-משפט השלום בחיפה (מפי ס' הנשיא א' רובס) קבע, כי הצדדים לא העמידו לחברה המשותפת הלוואות בעלים אלא הון התחלתי לצרכי פעילותה וכי הם לא ציפו שהון זה יחזור אליהם, על כל המשתמע מכך.

להורדת פסק-הדין, לחצו כאן.

תושבוּת בעיר קריית שמונה והטבות לעובדים

פסקי-הדין של בית-המשפט המחוזי בעניין איתוראן ספורט ובעניין אחמד עאבד

במבזק מס' 1932 מיום 18.8.2021 דיווחנו, בין היתר, על פסקי-הדין של בית-המשפט המחוזי בנצרת בעניין איתוראן ספורט קרית שמונה (2001) בע"מ ובעניין אחמד עאבד.

נזכיר, כי עניינם של פסקי-הדין בשאלה זהה והיא האם שחקני קבוצת הכדורגל עירוני קריית שמונה (המופעלת על-ידי איתוראן ספורט קרית שמונה (2001) בע"מ) ("איתוראן ספורט" או "הקבוצה")) – ובכלל זאת אחמד עאבד – הינם תושבי קרית שמונה הזכאים להטבה הקבועה בסעיף 11 לפקודת מס הכנסה.
בעניינה של איתוראן ספורט, השְאֵלה האמורה עלתה במסגרת שומת הניכויים שהוציא לה המשיב, פקיד-שומה צפת, בגדרהּ בוטלה הטבת המס האמורה.
ואילו בעניין של עאבד, עלתה השאלה במסגרת השומה שהוּצאה לו על-ידי פקיד-שומה חיפה.

סוגיה נוספת שהתעוררה בעניין איתוראן ספורט הייתה חיובה במס (במסגרת שומת הניכויים) בגין הוצאות שהוציאה עבוּר ארוחות לעובדים, שכר דירה לשחקנים ישראליים, הוצאות טלפון נייד וגיבוש עובדים; וכן חיובה בקנסות.

בית-המשפט, מפי השופטת ע' הוד, דחה את שני הערעורים (קישור לפסק-הדין בעניין איתוראן ספורט) (קישור לפסק-הדין בעניין עאבד).

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בעניין חסארמה

מחלוקת דומה לזו שבעניין עאבד נדוֹנה גם בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בנצרת בעניין סאלח חסארמה, אף הוא שחקן הקבוצה, תוך שערעורו נדחה (פסק-הדין לא פורסם).

פסק-הדין של בית-המשפט העליון

עאבד, חסארמה ואיתוראן ספורט ערערו לבית-המשפט העליון על פסקי-הדין האמורים וביום ה' (4.5.2023) ניתן פסק-הדין בערעורים.

בית-המשפט העליון דחה ברוב דעות (חוות דעתו של השופט י' עמית בהסכמתו של השופט ח' כבוב, כנגד דעתו החולקת של השופט א' שטיין) את הערעור בנושא זכאותם של עאבד, חסארמה ושאר שחקני הקבוצה להטבה לפי סעיף 11 לפקודה, דחה פה אחד (כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין) את ערעורה של איתוראן ספורט וקיבל חלקית פה אחד (כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין) את ערעורה של איתוראן ספורט בעניין הקנסות (קישור לפסק-הדין).

יצוין, כי איתוראן ספורט זנחה בסיכומים שהגישה לבית-משפט קמא את השגתה על קביעתו של פקיד-שומה צפת בעניין הטלפונים הסלולריים וקיבלה את עמדתו לפיה מדובר בהטבת מעביד שאת שוויה – כפי שנקבע על ידיו – יש לזקוף לשכרם של שחקני הקבוצה ולמסותה בהתאם כחלק מהשכר. כמו-כן, איתוראן לא ערערה לפני בית-המשפט העליון על רכיב זה של השומה ועל-כן הוא נותר בעינו.

בראשית חוות דעתו, נדרש השופט א' שטיין להגדרת "תושב יישוב מסוים" אשר נקבעה בסעיף 11 לפקודת מס הכנסה (ולפיה "תושב [...] ביישוב מסוים" הוא "יחיד שמרכז חייו באותו יישוב") ולמשמעות התיבה "מרכז חייו".
לדבריו, הגם שסעיפים 1 ו-11 לפקודה משתמשים באותו ביטוי של "תושב", ה"תושבים" עליהם מדבר סעיף 1 לפקודה אינם זהים ל"תושבים" אליהם מכַוון סעיף 11. זאת, לאור ההבדל בין "תושב ישראל" לעניין תושבוּת פיסקאלית כללית של הנישום לבין "תושב יישוב מסוים" לעניין זכאותו של אדם להטבת מס בגין מגוריו ביישוב סְפָר או ביישוב מוטב אחר.
השופט שטיין ציין, כי בהפעלתו של מבחן "מרכז החיים" בגדרו של סעיף 11 לפקודה חייבת רשות המיסים – וחייב גם בית-המשפט – להביא בחשבון את תכלית ההטבה שהסעיף מעניק לנישום כשיקול מרכזי עד-כדי-מכריע; וכי תכלית זו מתן סיוע ליישובי הפריפריה, ובפרט ליישובי קו העימות הצבאי עם אויבינו, מתן תמיכה כלכלית לתושביהם של יישובים אלה וכן משיכת אוכלוסייה אל היישובים האמורים.
בהתאם, הוסיף השופט, בקביעת "מרכז החיים" של נישום לעניינו של סעיף 11 לפקודה מן הראוי לתת משקל משמעותי להתנהלותו של הנישום ביישוב המוטב אשר מסייעת במימוש אינטרסים ביטחוניים ולאומיים של המדינה או מקַדמת את פיתוחו הכלכלי והחברתי של היישוב. "לזיקת התרומה יש משקל סגולי ומקום של כבוד בגדרו של סעיף 11 לפקודה" (פס' 26).
לאחַר הדברים האמורים, נדרש השופט שטיין לשאלה כיצד יש למקם את הזיקות כאמור בעולמו של ספורט מקצועני.
השופט ציין – תוך שהוא מַפנה לדברי השופט נ' הנדל בעניין קשר ספורט (ע"א 7883/12) – כי אין לקבל את טענת המדינה אשר מסרבת לראות בספורט קבוצתי תחרותי, ובכדורגל מקצועני בפרט, מנגנון עסקי ייחודי; וכי לעסק ששמו ספורט מקצועני ישנם מאפיינים ייחודיים משל עצמו, שעל פקידי המס ושופטי המסים לקחת בחשבון בבואם להחיל את דיני המס על קבוצות ועל שחקנים.
השופט שטיין המשיך וציין, כי חייו של שחקן הכדורגל המקצועני הולכים אחַר קבוצתו, ומרכז חייו היא קבוצתו, דהיינו במקום בו נמצאת הקבוצה דרך קבע שם נמצא שחקן הכדורגל, ושם גם נמצא מרכז חייו במשך כל שנות פעילותו כשחקן מקצועני.
בהתאם, קבע השופט, בבחינת מן הכלל אל הפרט, כי בנסיבות הייחודיות של הקבוצה, די בהוכחת מגורי שחקניה בקריית שמונה בתקופות האימונים והמשחקים על-מנת לקבוע כי מרכז חייהם שם (וממילא לקבל את ערעורה של איתוראן ספורט בעניין זה). זאת, בכפוף להמצאתם של טופסי 101 לרשות המיסים.
בדומה, ולאחַר שנדרש לעוּבדות המתייחסות לעאבד ולחסארמה, קבע השופט שטיין, כי עמדתם של פקידי-השומה בעניינם אינה יכולה לעמוד. בעניין זה, ציין השופט, כי קבלת עמדתה של רשות המיסים ביחס לשחקנים כדוגמת חסארמה (שבניגוד לעאבד שהיה בשנות-המס הרלבנטיות רווק, הינו בעל משפחה) תיצור הפליה פסולה של שחקן כדורגל נשוי ואב לילדים אשר משתייך לחברה הערבית. "שחקן כזה לא יוכל, ברגיל, לתלוש את בת זוגו ואת ילדיהם, המתגוררים ביישוב ערבי בסביבת משפחתם, ממערך החיים המסורתי; וייתכן שלא ירצה להעביר את ילדיו לאחד מבתי הספר בקריית שמונה, על כל המשמעויות התרבותיות והחברתיות הכרוכות בכך. לא זו אף זו: הדרך שבה שחקן כדורגל בוחר לשלב את הקריירה המקצועית שלו עם חיי משפחה, עם הורות ועם זוגיות, אינה מעניינו של פקיד השומה. בהחלט ייתכן ששחקן כדורגל מהמגזר הערבי – ומכל מגזר אחר – יעתיק בגפו [ההדגשה במקור – הח"מ] את מרכז חייו לקריית שמונה בתקופות האימונים והמשחקים של קבוצת עירוני קריית שמונה, למרות היותו נשוי ובעל משפחה. שחקן כאמור, הוא זה אשר מחליט כיצד לנהל את חייו האישיים והמשפחתיים בחלון הזמן שבו כישרון הכדורגל שלו נמצא בשיאו. הוא – ולא אנחנו, וגם לא פקיד השומה" (פס' 54).
השופט שטיין המשיך ונדרש לערעורה של איתוראן ספורט על קביעת פקיד-השומה כי ההטבות השונות שסיפקה לעובדיה חייבות במס הכנסה.
לאחַר שניתח את הוראות סעיף 2(2)(א) לפקודה, ותוך שציין שניתן לסכם את מבחן "נוחות המעביד" (שהותווה על-ידי השופט ויתקון בעניין "דן" אגודה שיתופית (ע"א 545/59) ואת מבחן "גודל ההטבה" (שאותו הציע השופט א' רובינשטיין בעניין בנק יהב (ע"א 3501/05) להוסיף למבחן החיוניות) כמבחן ה"ישראבלוף" – שהוא למעשה, מבחן השכל הישר שבאמצעותו ניתן לזַהות הכנסת עבודה מוסווית בלא מעט מקרים – קבע השופט שטיין, כי ככלל, כל הטבה אשר ניתנת לעובד צריכה להיות ממוסה, זולת אם מדובר בזוטי דברים; וכי נכון להשתמש במבחן-עזר הבוחן האם ההטבה חוסכת לעובד הוצאה שהעובד היה מוציא ממילא.
לאור זאת, קבע השופט שטיין, כי כל אדם זקוק לדיון וללינה וכן צריך לאכול ולשתות, ואין לכך קשר פונקציונלי ישיר לעבודתו ועל-כן יש לדחות את ערעור איתוראן ביחס לפרטי השומה שעניינם בהוצאות הדיור והלינה וכן בארוחות השחקנים. אשר להוצאות הקבוצה על גיבוש שחקניה, קבע השופט, כי הגם שככלל מן הדין להכיר בהוצאותיה של קבוצת ספורט אשר מוּצאות כדי ליצוֹר ולחזק את גיבושם החברתי של שחקניה כהוצאות שבעיקרן משרתות את טובת הקבוצה כמעביד (ובלבד שהוצאות כאמור אינן כוללות ארוחות שנזקפות לשכרם של השחקנים כמצווה בסעיפים 2(2) ו-32 לפקודת מס הכנסה), הקבוצה לא הציגה תיעוד מתאים להוכחתה של פעילות הגיבוש הנטענת כפעילות בה נטלו חלק כל שחקני הקבוצה, או מרביתם; ועל-כן יש לדחות את הערעור הקבוצה גם ביחס לפרטי השומה שעניינם גיבוש השחקנים.
לנוכח התוצאה אליה הגיע בעניינה של הטבת יישוב מוטב, וכן בהתחשב בתרומתן של חברת איתוראן ושל הקבוצה לעיר ולקהילת תושביה, הציע השופט שטיין להורוֹת כי הקנסות שהוטלו על הקבוצה יופחתו ב-70%.

בראשית דבריו, ציין השופט י' עמית, כי הגם שהביטוי "מרכז חיים" עשוי לקבל פרשנות שונה בחיקוקים שונים, ואף באותו חיקוק, השאיפה היא להרמוניה חקיקתית, ועל-כן בבואנו בבואנו לבחון אם מרכז חייו של פלוני הוא ביישוב מסוים, עלינו לבחון את מכלוֹל הזיקות הקושרות את פלוני לאותו יישוב, כאשר משקלה ועוצמתה של כל זיקה עשויים להיות שונים.
אשר ל"זיקת התרומה" שצוינה על-ידי השופט שטיין, קבע השופט עמית, כי למרות שתכלית ראויה של סעיף 11 לפקודה היא פיזור אוכלוסין, עידוד התיישבות באיזור סְפָר או באיזורי מרוחקים מהמרכז, ובאופן כללי, חיזוק היישובים המזכים בהטבת מס, בבואנו לבחון מרכז חיים, אין להבחין בין תושב תורם לבין תושב נתרם ובין מי שתרומתו לפיתוח היישוב היא גבוהה לבין מי שתרומתו היא אפסית או זניחה. בדומה, הוסיף השופט עמית, אין רבותא לכך שלספורט המקצועני בכלל, ולכדורגל מקצועני בפרט, יש מאפיינים יחודיים. "בבואנו לבחון את מרכז החיים של ספורטאי, כמו גם של איש אקדמיה שמלמד במכללה ביישוב מוטב, עלינו לבחון את מרכז החיים על פי מדדים ומבחנים אובייקטיביים ככל שניתן, תוך התחשבות בזיקות המשפחתיות, החברתיות, הכלכליות, התרבותיות וכיו"ב. למבחנים האובייקטיביים יש להוסיף גם את ההיבט הסובייקטיבי, קרי, היכן הנישום עצמו רואה את מרכז חייו. ניקח לדוגמה איש אקדמיה שעומד בראש מכללה ביישוב מוטב, שאין חולק על תרומתו הסגולית לבניינו ולפיתוחו של היישוב, ואשר בכל יום חול מגיע למכללה בשעות הבוקר וחוזר עם רדת החשכה לביתו ולמשפחתו בעיר הסמוכה. איני סבור כי יש לראותו כמי שמרכז חייו ביישוב המוטב, על אף העובדה שהוא עובד 60 שעות בשבוע באותו יישוב ועל אף תרומתו הסגולית לפיתוח היישוב המוטב" (פס' 5).
השופט עמית הוסיף וציין, כי אמירתו של השופט שטיין כי מרכז חייו של כדורגלן מקצועי היא קבוצתו מהווה אמירה "שובת לב", אך הוא אינו סבור כי ניתן לקבל אותה כמעין חזקה שעל פקיד-השומה לסתור אותה. לדבריו, בבואנו לבחון את הסוגיה שלפנינו, עלינו לצאת משתי נקודות מוצא והן: (א) היות שמדובר בהטבת מס, הרי שככל חריג, יש לפרשהּ באופן דווקני, כדי לשמור על עקרון השוויון ביחס לנישומים אחרים; (ב) הנטל הוא על הטוען לזכאות להטבת המס הנובעת מסעיף 11 לפקודה.
דינו של כדורגלן מקצועי, הִבהיר השופט עמית, אינו שונה מדינם של תחומים אחרים בבואנו לבחון את השְאֵלה של "מרכז חיים". "פשוטו של מקרא כי 'מרכז חייו' של תושב הוא מקום מגורי הקבע שלו, הוא הגזע שממנו נשלחות הזיקות השונות ומכות שורשים ביישוב או במדינה [...] מרכז חיים אינו מקום שאדם עומס על כתפו מדי סוף שבוע כאשר הוא חוזר אל חיק משפחתו, ולא מקום שלאדם יש אפשרות בכל עת לעזוב ולחזור למקום ממנו בא, ובחינת הדברים היא מהותית ולא טכנית" (פס' 8).
על רקע עקרונות אלה, בָּחן השופט את עניינם של חסארמה ועאבד וקבע, כי הנסיבות העובדתיות מעידות על כך שמרכז חייו של חסארמה היה ונותר בכפר בענה ואילו מרכז חייו של עאבד נותר בנצרת (ולמיצער ניהל שני מרכזי חיים); וכי מסקנתו זו נכונה גם לערעור הקבוצה בנושא זה.
השופט עמית הוסיף וציין, כי הוא מצטרף לפסק דינו של השופט שטיין בכל הקשור לדחיית ערעור הקבוצה וכך גם באשר לקנסות שהוטלו עליה (למרות התוצאה אליה הגיע).

בכל הקשור למחלוקת בין השופט שטיין לבין השופט עמית ביחס לשאלת "מרכז חייו" של מי שהוא "'תושב' ביישוב מסוים" ונפקותה בכל הנוגע להטבת המס המעוגנת בסעיף 11 לפקודה, הצטרף השופט ח' כבוב לעמדתו של השופט עמית.
ואילו בכל הקשור לדחיית ערעור הקבוצה וסוגיית הקנסות, הצטרף השופט כבוב לדעת השופטים שטיין ועמית.

יצוין, כי בסוף חוות דעתו, התייחס השופט שטיין לדברי של השופט עמית, וקבע, בין היתר, כי אם האחרון צודק בקביעתו ששחקני הקבוצה כדוגמת חסארמה ועאבד לא קבעו את מרכז חייהם בקריית שמונה בתקופת פועלם כשחקני הקבוצה, לא יהא מנוס מן המסקנה כי לינתם בקריית שמונה בהתאם להוראותיו של מר איזי שרצקי* כלל לא נועדה להטיב עמם, אלא באה לשרת את טובת מעסיקתם, קבוצת הכדורגל עירוני קריית שמונה; ובנסיבות אלו, לא יהא מקום לזקוֹף את מימון הלינה לשכרם של השחקנים ואין לחייבם בגינו בתשלום מס הכנסה.

* שרצקי דרש מכל שחקן ושחקן בקבוצה להתגורר בקריית שמונה בתקופות האימונים והמשחקים, ולפי חומר הראיות שהוצגו לפני בית-משפט קמא, שחקני הקבוצה מילאו אחַר הוראה זו.

בקשה נוספת לתיקון שומה שהוכתרה כבקשה לביטול עסקה – אותה גברת בשינוי אדרת

ביום 27.4.2023 ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בנצרת בעניין מהנא.

עניינו של פסק-הדין בבקשה שהגיש המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין נצרת) למחוק על הסף את הערר שהגיש העורר על החלטת המשיב מיום 3.1.2023, במסגרתו נדחתה בקשת העורר לבטל עסקה שבוצעה לפני יותר מ-10 שנים.
לטענת המשיב, מדובר בהליך סרק לגבי שומה שהתיישנה והוכרעה בגין לאחַר שהעורר קיבל את יומו בבית-המשפט ובכלל זאת נדחה ערר קודם שהגיש על החלטת המשיב שלא להאריך לו את המועד לתיקון שומה מושא הערר הנוכחי.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת ע' הוד, קיבלה את הבקשה והורתה על דחיית הערר על הסף (קישור לפסק-הדין).

פסיקה בביטוח לאומי

חבות בדמי ביטוח של "עקר בית" שהוא ידוע בציבור של בן-זוג מבוטח

ביום 1.5.2023 ניתן פסק-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בעניין אמיר הנדל.

ביום 16.1.2018 הכיר המוסד לביטוח לאומי ("הנתבע") בתובע ובמר דביר יריב (בן זוגו של התובע) כידועים בציבור בדיעבד הָחל מיום 21.11.2002.
הָחל מחודש מרץ 2018 ועד למועד הגשת הסיכומים בתיק, התובע לא עובד ולא עובד עצמאי ומתגורר בביתם המשותף שלו ושל בן זוגו שמבוטח בנתבע.
בהחלטתו מיום 22.3.2021, דחה הנתבע את בקשתו של התובע לפטוֹר אותו מתשלום דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות ששילם כ"משתכר" למרות שבפועל הוא היה "עקר בית".
מכאן התביעה, שהוגשה כבקשה למתן סעד הצהרתי, שלפיו הוראות חוק הביטוח הלאומי המתייחסות ל"עקרת בית"* – חלות גם עליו.

* לפי סעיף 342(א) לחוק הביטוח הלאומי "מבוטח שהוא עובד עצמאי, ומבוטח שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, חייבים בתשלום דמי ביטוח בעד עצמם; ואולם מבוטחת לפי פרק ג' בלבד מכוח היותה אשת מבוטח אינה חייבת בתשלום דמי ביטוח".

ואילו סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר "עקרת בית" כ"אשה נשואה, למעט עגונה, שבן זוגה מבוטח לפי פרק זה, שאינה עובדת ואינה עובדת עצמאית, ובכלל זה אישה כאמור שהיא חברת קיבוץ מתחדש".

התובע ביקש לקבל החזר תשלום דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות ששילם ביתר בסך 7,000 ₪ עבור השנים 2021-2018 וכן פיצוי בגין אפליה על רקע נטייה מינית בסך 67,654 ₪.

בית-הדין (השופטת הבכירה ע' איצקוביץ, נציג ציבור (עובדים) מר א' קשמון ונציג ציבור (מעסיקים) מר י' קוגמן) קיבל את התביעה בחלקה (קישור לפסק-הדין).

לאחַר שהתייחס למספר פסקי-דין בנושא, ובכלל זאת פסקי-הדין בעניין מני (בג"ץ 1046/09) ובעניין דנילוביץ (בג"ץ 721/94), קבע בית-הדין, כי המחוקק עיגן את מוסד "עקרת הבית" בחוק כדי להעניק "הטבה סוציאלית" לתא המשפחתי שבו אחד מבני-הזוג מבצע את עבודות הבית ולא יוצא לשוק העבודה; וכי ההסדר החקיקתי הקיים מבוסס על תפיסות עולם מיושנות, ופוגע בתא משפחתי של שני גברים.
"אנו סבורים כי במקרה דנן לא ניתן לשלול את ההטבה באופן קטגורי ממשק בית הכולל בני זוג מאותו המין – זוג גברים. כאמור הפסיקה חוזרת וקובעת כי יש להשוות את הזכויות והחובות של התא המשפחתי בו בני זוג מאותו המין לאלו של התא המשפחתי 'המסורתי', שלפיו משפחה בנויה מזוגיות בין גבר לאשה. זאת נוכח ההכרה הגוברת בזוגיות חד-מינית. אמנם סעיף 238 לחוק מגדיר 'עקרת בית' כ'אשה', ואולם בדרך של פרשנות יש להחיל אותו גם על בני זוג ששניהם גברים. זאת נוכח השינויים החברתיים שחלו במהלך השנים בכל הנוגע להרחבת התא המשפחתי על סוגיו השונים, וכן נוכח החשיבות של עיקרון השוויון והזכות לקיים חיי משפחה. משכך, בדומה להוראות החוק האחרות שכבר חלות על תא משפחתי 'שאינו מסורתי' יש להחיל גם הוראת חוק זו. המשמעות היא השוואת תנאי הזכאות לפי סעיף זה של התא המשפחתי החד-מיני לתא המשפחתי 'המסורתי'" (פס' 10 לפסק-הדין).

בית-הדין הִבהיר, כי לא מדובר בביטול הוראת דין, אלא הקביעה היא ספציפית למקרה דנא.
עוד נקבע, כי התובע יוכר על-ידי הנתבע כעקר בית, בהנחה שהוא עומד בשאר התנאים הקבועים בחוק ויהיה זכאי לפטוֹר מתשלום דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות בתקופה הנתבעת.

אשר לפיצוי שנתבע בגין האפליה, קבע בית-הדין כי תביעה זו אינה בסמכותו.

חבות בדמי ביטוח בגין אירועי גיבוש לעובדים

ביום 16.4.2023 ניתן פסק-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בעניין שקל ושות', עורכי-דין.

עניינו של פסק-הדין בביקורת ניכויים שנערכה לתובעת (שותפוּת עורכי-הדין המתמחה בדיני מסים ובשנים הרלבנטיות לתביעה מנתה כ-30 עובדים ובכללם עורכי-דין שותפים ושכירים, מתמחים, עובדי מנהלה ומזכירות ("המשרד")), שבעקבותיה הוציא הנתבע (המוסד לביטוח לאומי) קביעת דמי ביטוח אשר כללה, בין היתר, חיוב בגין אירועי גיבוש למשרד שנערכו מחוץ לישראל בשנים 2012, 2014 ו-2015, בטענה כי מדובר בטובות הנאה שדינן כהכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודה, וכנגזר מכך, חייבת בדמי ביטוח.
ההשגה שהגישה התובעת נדחתה (תוך שהנתבע התבסס, בין היתר, על הנחיית רשות המיסים מיום 9.4.2018 בנושא "זקיפת שווי הטבה בגין ימי גיבוש לעובדים" שהוּצאה בעקבות פסק-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בעניין דה נשון טרפיק בע"מ*), ומכאן התביעה.

* במבזק מיום 29.5.2014 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בעניין דה נשון טרפיק בע"מ.

התובעת הינה חברה הפועלת בתחום השיווק והפרסום באינטרנט, והמעניקה שירותי און ליין לשווקים בינלאומיים. התובעת מעסיקה כ-250 עובדים המחולקים לפי מחלקות. מדי שנה מארגנת התובעת אירוע גיבוש לעובדיה, ללא בני משפחתם, הכולל לינה וארוחת ערב באחד מבתי המלון בארץ, וכן פעילויות חברתיות שונות. בנוסף, מדי שנה מארגנת התובעת "אירוע חברה" המיועד לעובדי התובעת בלבד. אירוע החברה כולל ארוחת ערב ותקליטן, וכן נאומים קצרים של מנהלים בכירים בתובעת. התובעת לא זקפה שווי לעובדיה במשכורתם, בגין פעילויות הגיבוש, ובהתאם לא שילמה דמי ביטוח לאומי בגינן. בעקבות ביקורת ניכויים שערך המל"ל אצל התובעת, החליט המל"ל לחַייב את התובעת בדמי ביטוח בגין פעילויות הגיבוש, וזאת בטענה כי פעילויות אלו מהוות טובת הנאה לעובדים, ומשכך נכללות בגֶדר הכנסת עבודה על-פי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה וחייבות בדמי ביטוח לאומי בהתאם לסעיף 344(א) לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין האזורי, מפי ס' הנשיא השופט ש' טננבוים, קיבל את התביעה (קישור לפסק-הדין).

השופט טננבוים סקר את הפְּסיקה הרלבנטית, ובכלל זאת את פסק-הדין שניתן בשעתו על-ידי בית-הדין בעניין פרויליך,** וקבע כי בנסיבות המקרה התובעת כמעבידה היא הנהנית העיקרית מאירועי הגיבוש. זאת, מהטעם שצומחת לה תועלת כלכלית מגיבוש העובדים ובוודאי כזו העולה באופן ניכר על הנאת העובדים מאותם אירועים.

** באותו מקרה נקבע, כי חופשות שנתיות בחו"ל שארגן ומימן המעביד לעובדיו, חרגו מגדרי "נוחות המעביד" הגם שבוודאי הפיק מהם גם המעביד יתרון כלשהו, שכּן הם אינם עומדים במבחן החיוניות לצורך ביצוע התפקיד ומנגד, לעובדים ניתנה "טובת הנאה" שהיה בה ממש. להורדת פסק-הדין לחצו כאן.

* במבזק מס' 1714 מיום 16.5.018 דיווחנו על הנחייה של רו"ח מירי סביון (משנה למנהל רשות המסים) לחשכ"ל בנושא דינו של אירוע גיבוש שעורך ומממן המעסיק לעניין זקיפת שווי הטבה לעובד (קישור להנחיה ולמכתב שצוּרף לה**).

על-פי ההנחייה, במקרים בהם מתקיימים כל התנאים הבאים, ניתן לראות באירוע ככזה שבו טובת המעביד גוברת על טובת העובד ולא תקום חובת זקיפת שווי לעובדים: צרכי העבודה מַצדיקים עריכת אירוע גיבוש לעובדים, כגון: מקומות עבודה בעלי מספר רב של עובדים, נדרשת עבודת צוות וכו'; ההחלטה על קיום האירוע היא של המעסיק והעובדים הרלבנטים מוזמנים לאירוע; ימי הגיבוש נחשבים ימי עבודה ומשולם שכר מלא בגינם; העובדים לא זכאים לצרף בת/בן זוג לאירוע הגיבוש או לחֵלק ממנו (לרבות כל "קרוב" כהגדרתו בסעיף 76(ד) לפקודה); פעילות הגיבוש נערכת רק במהלך שבוע העבודה (אם חֵלק מהפעילות נערכת בסוף שבוע ו/או במהלך חופשות, יש לזקוֹף שווי מלא על כל הפעילות); לו"ז הפעילות נקבע או מאושר על-ידי המעסיק; הפעילות נערכת בישראל; מטרת הפעילת הינה לצורך שיפור העבודה והממשקים בין העובדים; הפעילות חייבת לכלוֹל הרצאה מקצועית או פעילות העשרה.

עוד צוין בהנחיה, כי על המעסיק לשמור מסמכים לקיום הכְּללים האמורים; כי על העלויות בהן עמד המעסיק להיות סבירוֹת ביחס לפעילות ומטרתה ולעניין זה עלויות העומדות בהוראות תכ"מ (נכון להיום – 400 ש"ח לפעילות של יום שלם ללא לינה או 700 ש"ח ליום לפעילות הכוללת לינה) הינן עלויות סבירות.

לבסוף, צוין בהנחה, כי בכל מקרה שאינו עומד בכללים האמורים יש לזקוף שווי הטבה.

בית-הדין, מפי השופט א' שגב, דחה את התביעה (קישור לפסק-הדין).

השופט שגב קבע, כי המקרה שלפניו נמצא באזור בו "שדה המעסיק" ו"שדה העובדים" חופפים זה לזה, באופן שמתקיימת "זיקת הנאה משותפת". שכּן, בה בשעה שפעילויות מסוג האירועים שהתובעת ערכה בשנים שבמחלוקת תורמות לתחושת הלכידות של העובדים, ליצירת "גאוות יחידה" ובאופן כללי להגברת ההזדהות של העובדים עם המשרד בו הם עובדים (ועל-כן ניתן להגדירן כפעילויות שהמעסיק חפץ בהן), הרי שאופי הפעילויות, כפי שתוארו בתיק על-ידי התובעת עצמה, ולא נסתרו, הסבו ללא ספק הנאה רבה למשתתפים. כמו-כן, אין חולק שבפעילויות אלו לא נכללה פעילות לימודית או מקצועית כלשהי.
משכך, אופיו המעורב של אירוע הגיבוש ותרומתו המשולבת הן למעסיק והן לעובדים מַצדיק את סיווּגו כ"אירוע מעורב", ובתור שכזה, לא ניתן להחיל עליו את הכללים שהמחוקק קבע ביחס לאירועים בהם הנהנה העיקרי הוא המעסיק.

השופט שגב הוסיף וציין, כי גם מבּחינת המבחנים הפורמליסטיים שנקבעו בפסיקת בתי-הדין ובית-המשפט העליון, קיים קושי בקבלת עמדתה של התובעת; וכי מקובלת עליו טענת הנתבע כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה שמוטל עליה להראות כי היא הנהנית העיקרית מאותן פעילויות, ולא העובדים: לא הובאו נתונים מספריים שניתן להסיק מהם מהי מידת ההשפעה של אירועים אלה על מצבת כוח האדם במשרד בכלל, ולפי חיתוך עיסוק (עורכי דין, מזכירות או מנהלה, בפרט), התובעת לא נתנה הסבר מספק לשאלה מדוע לא שילמה שכר עבודה לעובדיה עבור שניים מתוך שלושת ימי הנופש, חרף הטענה בדבר נחיצות הפעילות למהלך העבודה, ובאותו הקשר, לא ניתן הסבר מדוע היה צורך לקיים את הפעילות בסוף שבוע ולא בימים א' עד ה'.

נציין, כי הגם שהשופט שגב דחה את התביעה, הוא ציין (בפס' 31), כי מקובלת עליו טענת התובעת, כי האירוע בכללותו הוא זה שיוצר את האפקט המלא ולא רכיבים כאלה או אחרים, כשהם עומדים בפני עצמם; וכי עלות האירוע כלשעצמה, אינה יכולה ואינה צריכה להיות המדד שעל פיו בית-הדין יפסוק מיהו הנהנה העיקרי. "אין להוציא מכלל אפשרות שפעילות מסוג השתלמות מקצועית נכנסת לגדר לשון הפקודה ולשון החוק, תיערך במלון פאר, ולהיפך. פעילות שלגביה נקבע כי במהותה היא נופש לעובדים (ולכן 'טובת הנאה'), תהייה צנועה. כל מעסיק וטעמו וכל מעסיק וצרכיו ויכולותיו הכלכליות."

בקשה לפסילת מותב אינה מהווה תחליף לבקשה לתיקון פרוטוקול

ביום 30.4.2023 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון, מפי הנשיאה א' חיות, בערעור שהגיש מר איברהים דסוקי (שכנגדו הוגש כתב אישום המייחס לו עבירוֹת לפי חוק מע"מ) על החלטתו של בית-משפט השלום בפתח-תקווה (השופט א' מלמד) שלא לפסול את עצמו מלדון בעניינו של המערער.

בבקשה לפסילת המותב שהגיש המערער ביום 17.4.2023, הלין האחרון על התנהלות המותב בדיונים וטען, כי במהלך הדיונים סירב המותב לתעד את שהתרחש באולם בית-המשפט לפרוטוקול, וזאת "חרף בקשות חוזרות ונשנות מצד הח"מ" ו"תוך נקיטת טון נוזף, אדנותי ופטרנליסטי כלפי בא כוח המבקש [ב"כ המערער]". בתוך כך, טען המערער, כי בניגוד לאמור בפרוטוקול הדיון מיום 26.3.2023, "לא ניתנה מצד המבקש [המערער] כל הסכמה לנהל דיון ללא תיעוד בפרוטוקול" וכי מפרוטוקול הדיון הושמטו "הערות אישיות, פוגעניות מפיו של המותב ביחס להתנהלות צוות ההגנה". עוד טען המערער, כי במהלך הדיון שהתקיים ביום 3.4.2023 נהג המותב בעוינות כלפי ב"כ המערער; וכן התערב בשיקול דעתה של המשיבה בנוגע למספר עדי התביעה שבכוונתה להעיד באופן המלמד על "רצון של המותב לנהל ההליך במהירות הבזק על חשבון זכותו של המבקש [המערער] להליך הוגן ותוך פגיעה בזכויותיו הדיוניות – הכל תוך התנהלות פוגעת וכוחנית".
נוכח התנהלות זו, ביקש המערער להורוֹת על פסילת המותב מלדון בהליך.

ביום 19.4.2023 דחה המותב את בקשת הפסלות.
מכאן הערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי הנשיאה א' חיות, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

הנשיאה קבעה, כי המבחן לפסלות שופט מלשבת בדין קבוע בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-198, ולפיו יש לבחון האם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצוֹר חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב; וכי לא התקיימו נסיבות כאלו בענייננו, אף לא בדוחק.
לדבריה, עיקר טענות המערער מופנות כלפי אמירוֹת שהוא מייחס למותב אשר לטענתו לא תועדו בפרוטוקול הדיונים מיום 26.3.2023 ומיום 3.4.2023, אך המערער לא הגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול ביחס לאיזה מן הדיונים הללו, ולא הציג בערעורו כל הסבר המניח את הדעת לכך מלבד העלאת טענה כללית לפיה בקשה לתיקון פרוטוקול אינה הערוץ הדיוני המתאים לכך נוכח התנהלות המותב בדיונים.
כפי שכבר נפסק, בקשת פסלות אינה מהווה תחליף לבקשה לתיקון פרוטוקול, וככל שסבר המערער כי הפרוטוקולים אינם משַקפים את שנאמר במהלך הדיונים, היה עליו להגיש בקשה לתיקונם.

הנשיאה הוסיפה וקבעה, כי לא מצאה שעלה בידי המערער להוכיח חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב; וכי מפרוטוקול הדיונים ומתגובת המשיבה לבקשת הפסלות עולה כי המותב הביע ביקורת על התנהלות המערער ובא-כוחו נוכח השתלשלות העניינים בהליך דנן.
אולם, כפי שהובהר לא אחת בפסיקה, בית-המשפט רשאי להביע מורת רוח מהתנהלותם של הצדדים ובאי-כוחם ואין בכך כדי להקים כשלעצמו עילת פסלות. עוד הובהר בפסיקה, כי הידברות בין התביעה לסנגוריה בניסיון להגיע להסדר טיעון אַל לה לשבש את מהלך הדיון כסדרו ולעכבו.
לדברי הנשיאה, בשים לב לדחיות החוזרות והנשנות של הדיונים מסיבות הנעוצות במערער ובבא-כוחו, מדובר בביקורת מוצדקת וכי מאמצי המותב לקדם את שמיעת ההליך ולהתחיל סוף סוף בשמיעת הראיות בו, היו בהחלט במקומם.
לבסוף, ציינה הנשיאה, כי טענת המערער בנוגע להתערבות המותב במספר עדי התביעה הצפויים להעיד בדיון ההוכחות שנקבע ליום 10.5.2023, אף היא אינה מקימה עילת פסלות, שכּן, מדובר בהחלטה דיונית מובהקת הנוגעת לניהול ההליך ולקידומו היעיל.