אלכסנדר שפירא ושות', משרד עורכי-דין

סעיף 9(13) לפקודת מס הכנסה – נעים להכיר

כידוע, פקודת מס הכנסה והתקנות שהותקנו מכוחּה קובעות מספר הוראות הפוטרות ממס הכנסה הפרשי הצמדה בידי יחידים ובכלל זאת ההוראות הקבועות בסעיף 9(13) לפקודה.

להפתעתנו, למרות שהוראות סעיף 9(13) לפקודת מס הכנסה הוחלפו לפני למעלה מ-17 שנים (במסגרת תיקון 147 לפקודה), חלק בלתי-מבוטל מהנישומים, ולעיתים גם מייצגיהם, אינם מודעים לנוסחן העדכני של אותן הוראות ובכלל זאת לתחולתן גם ביחס להלוואה שאינה לחברה בשליטתו של המַלווה.
זאת, ככל הנראה, מהטעם שכותרתן של הוראות סעיף 9(13) נותרה "הפרשי הצמדה על פיקדון בנקאי או על תכנית חיסכון" (כפי שנקבע בתיקון 132 לפקודה מאוגוסט 2022).

משכך, אותם נישומים מבקשים להחיל את ההוראות הקבועות בתקנות מס הכנסה (פטור ממס על הפרשי הצמדה בשל יתרה מזכה של בעל שליטה), התשנ"ח-1998, למרות שהוראות אלו אינן בהכרח רלוונטיות בכל מקרה.

בכתב העת "מיסים" שבהוצאת רונן, שיצא לאור לאחרונה (כרך לז(1)), פורסם, בין היתר, מאמרנו בנושא זה.

למַעבר למאמר, לחצו כאן.

פתיחת המערכת לשידור דוחות שנתיים של יחידים לשנת-המס 2022

פורסמה הודעתה בנושא של רו"ח פזית קלימן, סמנכ"לית בכירה שומה וביקורת ברשות המיסים.

למַעבר להודעה, לחצו כאן.

הרחבת ההקלה במס רכישה לילדו של חייל שנספה במערכה / מי שנפטר כתוצאה מפעולת איבה

כידוע, תקנה 11 לתקנות מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (מס רכישה), התשל"ה-1974 ("תקנות מס רכישה") קובעת, כי רוכש דירה שהוא "בן משפחה של חייל שנספה במערכה" או "נפגע" פעולות איבה (או בן משפחתו של נפגע כאמור), זכאי לשלם מס רכישה מופחת,* בתנאי שהדירה מיועדת למגורי הרוכש עצמו, לצורך שִיכּוּנו.

* בתקנות מס רכישה נקבע, כי בני משפחה של חיילים שנספו במערכות ישראל, או קורבנות פעולות איבה, יהיו זכאים להטבה במס בעת רכישת דירת מגורים.

בהתאם להטבה, בני משפחות שכולות הרוכשים דירה למגורים ששוויה עד 2.5 מיליון ₪, לא ישלמו מס רכישה על חלק השווי שעד 1,919,155 ₪ וישלמו מס רכישה בשיעור 0.5% (במקום 3.5% ו-5% בהתאם למדרגות דירה יחידה) על חלק השוֹוי שמעל לסכום זה. ואילו בני משפחות שכולות הרוכשים דירה למגורים ששוויה מעל 2.5 מיליון ₪ ישלמו מס רכישה בשיעור 0.5% על כל הסכום.

כמו-כן, זכאים בני משפחות שכולות לרכוש דירה נוספת במהלך חייהם ולשלם מס רכישה בשיעור 0.5% על מלוא סכום הרכישה (במקום 8% ו-10% בהתאם למדרגות דירה נוספת), ובלבד שדירה זו תשמש למגוריהם.

המונחים "בן משפחה של חייל שנספה במערכה" ו"נפגע" מוגדרים בתקנה 1 לתקנות מס רכישה וכוללים, בין היתר, ילדו של חייל שנספה במערכה וילדו של מי שנפטר כתוצאה מפעולת איבה, ובתנאי שגילו של היתום הוא עד גיל 40.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי ביום 23.4.2023 פורסה טיוטת תקנות מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (מס רכישה) (תיקון), התשפ"ג-2023 ("טיוטת התיקון"), שבגדרה מוצע לתקן את תקנות מס רכישה ולהגדיל את הגיל שבו תינתן ההטבה, כך שהיא תינתן ליתום כאמור עד הגיעו לגיל 50.

להורדת טיוטת התיקון, לחצו כאן.

מבחני חוק החברות לחלוקת דיבידנד

ביום חמישי, 27.4.2023, ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין ברוט.

עניינו של פסק-הדין בערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי (המחלקה הכלכלית) בתל-אביב מיום 12.1.2021, שבו נדחתה בקשת המבקש (מר אמיר ברוט) לאישור תביעה נגזרת בעקבות חלוקת דיבידנד בסך של כ-100 מיליון ₪ שביצעה המשיבה 1 (חברת השקעות דיסקונט בע"מ), כאשר במוקד הערעור ניצבה השְאֵלה האם במקרה דנן נתמלאו תנאיו של "מבחן הרווח" המעוגן בסעיף 302 לחוק החברות,* וכפועל יוצא מכך, האם חלוקת הדיבידנד שביצעה החברה נעשתה כדין.

* סעיף 302 לחוק החברות, שכותרתו "חלוקה מותרת", קובע כדלקמן:

"(א) חברה רשאית לבצע חלוקה מתוך רווחיה (להלן – מבחן הרווח), ובלבד שלא קיים חשש סביר שהחלוקה תמנע מן החברה את היכולת לעמוד בחבויותיה הקיימות והצפויות, בהגיע מועד קיומן (להלן – מבחן יכולת הפרעון).

(ב) בסעיף זה –

'רווחים', לענין מבחן הרווח – יתרת עודפים או עודפים שנצברו בשנתיים האחרונות, לפי הגבוה מבין השניים, והכל על פי הדוחות הכספיים המותאמים האחרונים, המבוקרים או הסקורים, שערכה החברה, תוך הפחתת חלוקות קודמות אם לא הופחתו כבר מן העודפים, ובלבד שהמועד שלגביו נערכו הדוחות אינו מוקדם ביותר משישה חודשים ממועד החלוקה;

'דוחות כספיים מותאמים' – דוחות כספיים מותאמים למדד או דוחות כספיים הבאים או שיבואו במקומם, והכל לפי כללי חשבונאות מקובלים;

'עודפים' – סכומים הכלולים בהון העצמי של חברה ושמקורם ברווח הנקי שלה כפי שנקבע לפי כללי חשבונאות מקובלים, וכן סכומים אחרים הכלולים בהון העצמי לפי כללי חשבונאות מקובלים ושאינם הון מניות או פרמיה, שהשר קבע שיראו אותם כעודפים.

(ג) השר רשאי לקבוע הוראות לענין חזקות בדבר עמידתה של חברה בתנאי מבחן יכולת הפרעון וכן פטורים או הקלות לענין התאמת הדוחות הכספיים."

השְאֵלה שעמדה להכרעתו של בית-המשפט המחוזי, כפי שנוּסחה על ידיו בהתאם לפלוגתאות המוסכמות על הצדדים, היתה כדלקמן: "האם קיימה דסק"ש את מבחן הרווח בחלופתו השניה – 'עודפים שנצברו בשנתיים האחרונות', עת התקבלה החלטת החלוקה ביום 17.1.2019 על ידי דירקטוריון החברה?"
לאחַר שסָקר את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית, בית-המשפט המחוזי עמד על כך שהצדדים למעשה אינם חולקים שהחלטת החלוקה עמדה במבחן יכולת הפירעון, ואף עמדה במבחן הרווח "כפשוטו". זאת, שכּן על-פי הדוחות האחרונים של החברה במועד קבלת ההחלטה עָמדה לרשותה יתרת רווחים ראויים לחלוקה בסך של כ-848 מיליון ₪.
אלא שבמקרה דנן, הצדדים נחלקו בשאלה אם היה על החברה להתחשב, במסגרת מבחן הרווח, בתוצאות רבעון שטרם פורסמו לגביו הדוחות הכספיים. זאת, על רקע החלטתו של בית-המשפט המחוזי (כלכלית ת"א) ב-תנ"ג 49615-04-13 להב נ' אי די בי חברה לפתוח בע"מ (6.11.2013) (השופטת ר' רונן) ("עניין להב"), שבה נקבע כי כאשר חלו התפתחויות בחברה בטרם קבלת החלטת החלוקה, שגרמו לכך שמצבה החשבונאי של החברה השתנה באופן מהותי מזה שהיה כאשר פורסמו הדוחות, אזי יש להתחשב במידע זה בעת יישום מבחן הרווח.
בתמצית, בית-המשפט המחוזי דחה את ניסיונו של המערער להיבנות מההחלטה בעניין להב. בית-המשפט הִבהיר, כי במקרה דנן לא התקיים כל אירוע חריג או מהותי שבגינו נחזתה אי-עמידה עתידית במבחן הרווח ברבעון העוקב להחלטת החלוקה; כי ברבעון מאוחר לו החברה צפתה רווחים ראויים לחלוקה בשיעור של כ-419 מיליון ₪; כי רווחים אלה צפויים היו לגדול גם ברבעונים שלאחר מכן; וכי במועד החלוקה היה לחברה רווח של כ-670 מיליון ₪, קרי סכום הגבוה באופן משמעותי מההפסד שהיה צפוי ברבעון הרביעי לשנת 2018.
בית-המשפט הוסיף, כי חלוֹף הזמן כשלעצמו, שבמהלכו צפויה החברה לרשום הפסדים, אינו מהווה אירוע מהותי, ואין בו כדי לשנות את איתנותה של החברה.
בית-המשפט הוסיף ועמד על הבחנות בין הנסיבות שניצבו בבסיס ההחלטה בעניין להב לבין נסיבות החלטת החלוקה במקרה דנן; וכן הוסיף כי שיקולי מדיניות מחייבים להותיר את מבחן הרווח כמבחן בעל אופי טכני וקל ליישום.
לבסוף, בית-המשפט ציין, כי תוצאה זו של דחיית הבקשה לאישור תביעה נגזרת, מתחייבת גם בראי עקרון תום-הלב, שכּן אין לומר שהחלטת החלוקה במקרה דנן לקתה בחוסר תום-לב.
מכאן הערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי השופט י' עמית (בהסכמת השופט ד' מינץ והשופטת י' וילנר), דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

לאחַר שעמד בקצרה על מבחני החלוקה הקבועים בחוק החברות ונדרש לפסק-הדין בעניין להב, קבע השופט עמית, כי בדין דחה בית-משפט קמא את הבקשה לאישור תביעה נגזרת, וכי דומה שניתן היה להסתפק בהבחנות האמורות בין הנסיבות בעניין להב לנסיבות המקרה דנן כדי לדחות את בקשת האישור, כמו גם את הערעור שלפניו.
עם זאת, הוסיף השופט עמית, ראוי להישמר מפני הרחבת יריעתו של מבחן הרווח ופריצת גבולותיו, כפי שעשוי להשתמע מההחלטה בעניין להב.

השופט עמית נדרש להוראות סעיף 302 לחוק החברות וקבע, כי לשון החוק היא ברורה ואינה משתמעת לשני פנים, במובן זה שלצורך עמידה במבחן הרווח, ובו בלבד, די בכך שקיימים עודפים בקופת החברה (צבורים או בשנתיים האחרונות), כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדוחות הכספיים המותאמים האחרונים, המבוקרים או הסקורים, שְערכה החברה. כל זאת, חרף קיומו של פער בין מצבה הכלכלי של החברה כפי שהוא משתקף בדוחות אלה לבין מצבה במועד קבלת ההחלטה על חלוקת הדיבידנד.
וכך הוא המשיך וציין: "לנוכח האמור, ועל רקע לשונו הברורה של הסעיף, האם ניתן לקרוא לתוך מבחן הרווח חובה של הדירקטוריון להתחשב באירוע שטרם מצא את ביטויו בדוחות הכספיים המבוקרים או הסקורים שערכה החברה? האם ניתן להטיל על הדירקטוריון חובה לחשב את הרווח על בסיס דוחות כספיים שטרם הושלמו, בבחינת דוחות 'מבוקרים או סקורים' לרבות 'שאינם מבוקרים או סקורים'? התשובה לכך שלילית, מן הטעם הפשוט שהדבר מנוגד ללשון החוק המפורשת, ויש בו כדי להפוך את מבחן הרווח ממבחן טכני הצופה פני עבר, למבחן מהותי המצריך הפעלת שיקול דעת" (פס' 27).

עם זאת, השופט הדגיש, כי אין פירוש הדבר שדירקטוריון החברה רשאי להתעלם ממידע לגבי הפסד צפוי. נהפוך הוא. בטרם קבלת החלטה על חלוקת דיבידנד, על הדירקטוריון מוטלת חובה לתת דעתו על תחזיות הרווחים וההפסדים הצפויים לחברה. חובה זו אינהרנטית למבחן יכולת הפירעון, והיא נובעת גם מחובות ההתנהגות הכלליות החלות על הדירקטורים, ובכללן החובה לקבל החלטות על בסיס כל המידע הרלוונטי הדרוש והחובה להימנע מעצימת עיניים, הן ביחס לאירועי עבר והן ביחס להתפתחויות פוטנציאליות.

כאמור, דעתם של השופט מינץ והשופטת מילנר הייתה כעמדת השופטת עמית כי דין הערעור להידחות, תוך שהשופט מינץ פרשׂ יריעה רחבה מהזווית של דיני חלדות הפירעון.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין בעניין הרב ברוך אבוחצירא ובנו

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

במבז' מס' 1989 מיום 31.8.2022 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין הרב ברוך אבוחצירא ובנו של הרב, הרב יהודה אבוחצירא.

נזכיר את עיקרי העוּבדות:
הרב ברוך אבוחצירא ("הרב") הינו רב מוּכּר, נצר לשושלת רבנים ידועה מבית אבוחצירא ובנו של הרב ישראל אבוחצירא הנודע בכינויו "הבאבא סאלי". הרב מקבל את קהל מאמיניו, מברך, מייעץ, מוֹכר אותיות בספרי תורה, משתתף באירועים, מקיים הילולות ומשכיר חדרים לשבתות חתן. כמו-כן, הקים הרב חמש עמותות.
פעילות זו של הרב מניבה ממון ונתמכת בדרך של מה שמכוּנה תרומות ומתנות מצד קהל מאמיניו בארץ ובחו"ל.
לאחַר דיוני שומה, קבע המשיב (פקיד-שומה יחידה ארצית לשומה) ביום 30.12.2014 לרב שומות לשנות-המס 2003–2010 וביום 24.1.2017 לרב ו/או לרעייתו גב' ויויאן אבוחצירא (רעייתו) שומה לשנת-המס 2011, כל אלו, לפי מיטב השפיטה. כמו-כן, קבע המשיב ביום 24.1.2017 לרב יהודה אבוחצירא ("בנו של הרב") ו/או לרעייתו גב' רוחמה אבוחצירא שומות לשנות-המס 2011-2005, לפי מיטב השפיטה.
המשיב יִיחס את הסכומים שהופקדו או הועברו לחשבונות הבנק של הרב ו/או בנו ו/או נשותיהם למכלול פעילותו לרבות ברכות, ייעוץ, השתתפות באירועים וטקסים וארגון הילולות, תוך שראה בסכומים האמורים הכנסות ממקור של עסק או משלח-יד למתן שירותי דת לפי הוראות סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה, או הכנסה מתשׂואה על נכסים לפי הוראות סעיף 2(7) לפקודה, או הכנסה ממקור אחר לפי הוראות סעיף 2(10) לפקודה. לטענת המשיב, המערער כלל אינו מקיים כל תיעוד על התקבולים המתקבלים על ידיו ועל-כן נקבעו השומות רק על-סמך הפקדות בחשבונות הבנק של המערערים, לאחַר גריעת הסכומים שהועברו לעמותות וללא הכספים שהתקבלו במזומן ולא הופקדו בחשבונות.
המערערים טענו, כי ההכנסות ניתנות כמתנות אישיות וכי חלק מההכנסות מקורן בהילולות שהמערערים עורכים ומכספים לגביהם הם רק משַמשים כצינור להעברת התרומות לעמותות השונות. עוד נטען, כי חלק מההכנסות מקורן במכירת תשמישי קדושה שהיו שייכים ל"באבא סאלי" וכן מתרומות של אנשים אשר תרמו "כאוות נפשם" עת פנו בבקשה לברכת הרב, לקבלת ייעוץ או בבקשה לשהוֹת בנוכחותו.

בית-המשפט, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור ברובו תוך שהוא מחייב את המערערים בהוצאות בסך 300,000 ₪ (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ציטט השופט אלטוביה בהרחבה מפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין הרב יקותיאל אבוחצירא (ע"א 3159/19) אליו נדרשנו במבזק מס' 1879 מיום 25.10.2020 (קישור למבזק).

השופט אלטוביה קבע, כי מעדותו של הרב ובנו של הרב עולה כי בשנות-המס נָטל הרב חלק בפעילויות שונות, ובין היתר, במתן ייעוץ וברכות למאמיניו, השתתפות בחתונות, קיום הילולות בארץ ובחו"ל, והכל בצורה שוטפת, תוך שהוא נעזר במערכת ארגונית הכוללת עוזרים ועובדים שעָסקו בתיאום פגישות, קבלת קהל, ניהול כספים, ליווי הרב לפגישות ואירועים תוך הסעתו לאלו. עוד עולה מהראיות, כי התקבולים שקיבל הרב במסגרת פעילותו בהמחאות, במזומן, בהעברות לחשבונו הפרטי ו/או לחשבון העמותה ו/או לחשבון בנו ו/או נשותיהם הגיעו לכדי סך של עשרות מיליוני ש"ח בשנות-המס שבמחלוקת.
השופט הוסיף וקבע, כי גובה הסכומים, תדירוּת ההעברות והמערכת הארגונית הענפה אשר אפשרה את המפגשים עם הרב מלמדים שמדובר בפעילות המגיעה כדי עסק או משלח-יד והנובעת ממעמדו והכשרתו של הרב, מכישוריו האישיים והמוניטין האישי שלו, לרבות ייחוסו המשפחתי ("זכות אבות"); ולפיכך, לצורכי מס ומהטעמים שנקבע בעניין אבוחצירא, יש לראות בתקבולים שהתקבלו על רקע פעילותו ומעמדו של הרב כהכנסה מעסק או משלח-יד לפי סעיף 2(1) לפקודה.
עוד ציין השופט, כי אין מקום לקבל את טענות הרב ובנו לפיהן חלק מהתקבולים נתקבלו כמתנות על רקע אישי-רגשי בלבד. "כבר נקבע כי מה שמכונה מתנות אינו מתנה בראי דיני המס כאשר מדובר בסכומים המועברים למקבל 'המתנה' בשל תוארו או העמדה או המשרה בה הוא מחזיק. תקבולים אילו ניתנים בשל תפקידו של מקבלם ומשכך תפקידו כישוריו משרתו או מעמדו הם המקור להכנסות אילו. קל וחומר כאשר יש מנגנון עסקי המטפל בכך או כאשר מדובר בסכומים ניכרים החורגים ממתנה הניתנת ברגיל כאשר אין מדובר באדם במעמד או משרה שכזו" (פס' 14).

בהמשך הדברים, נדרש השופט אלטוביה להכנסות מריבית שנצברו בחשבון הבנק של גב' ססיל בוסיקלה וכן להכנסות מריבית על הלוואה שניתנה לצד שלישי ואשר יוחסו על-ידי המשיב לרב וחויבו במס לפי סעיף 2(4) לפקודה.
השופט קיבל בעניין זה את עמדתו של הרב וקבע, הגם שלא בלי היסוס, כי אין לייחֵס לו את הכנסות הריבית. עוד קבע השופט, כי משבחר המשיב לסַווג כספים אלה כהכנסה לפי סעיף 2(4) לפקודה וסיווג זה לא הוכח כדבעי, אין מקום וגם אין תשתית לאתֵר סעיף הכנסה אחר שיכול והיה מתאים יותר.

אשר לטענת המערערים לפיה המשיב לא כימת את ההוצאות שהיו להם לצורך ייצור ההכנסות שיוחסו להם למרות שהיה עליו לעשות כן הן על-פי סעיף 17 לפקודה והן על-פי חוזר מס הכנסה 2/2012 (שכותרתו "אסמכתאות להתרת הוצאות ו/או דרישת עלויות") (קישור לחוזר), קבע המשיב, כי המערערים לא צירפו ראיות או מסמכים להוכחת ההוצאות בהן עמדו, וזאת למרות שהמשיב ביקש במספר הזדמנויות שתומצאנה לו אסמכתאות תומכות.
השופט קבע, כי נוכח האמור, ובהתחשב באפשרות שחלק מההוצאות מומנו על-ידי העמותות ו/או שולמו בכספי המזומן שקיבל הרב באופן שוטף, הרי בשעה שאין ניהול פנקסים כדין יהיה זה נכון שלא להכיר בהוצאות. "אכן אין עסק שאין לו הוצאות ומס צריך שיוטל על ההתעשרות קרי על ההכנסה החייבת מאידך אין מקום בנסיבות אילו [...] להתיר לפנים משורת הדין על דרך האומדנה שעור הפחתה בשל הוצאות" (פס' 28).

לבסוף, קבע השופט אלטוביה, כי אין מקום להתערב בשיקול דעת המשיב שעה שהטיל על הרב קנס בְּשל אי-ניהול פנקסי חשבונות על-פי סעיף 191ב לפקודת מס הכנסה.
לדבריו, שיקול דעת זה נכון גם כמדיניות ראויה וכמסר לציבור בנסיבות הנדונות והחלת הסעיף מהווה יישום הנחיית מחוקקוֹ על המסר והתכלית שאליהם כיוון.

הבקשה לעיכוב ביצוע

ביום 27.11.2022 הגישו המערערים ("המבקשים") ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון, וביום 6.3.2023 הגישו בקשה לעכב את ביצועו.
את פער הזמנים בין מועד הגשת הערעור למועד הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע הסבירו המבקשים בכך שהם נתקלו בקושי באיסוף המסמכים אשר תומכים לטענתם בתשתית הראייתית לבקשה.
לטענת המבקשים, הן סיכויי הערעור והן מאזן הנוחות תומכים בקבלת הבקשה לעיכוב ביצוע.
בכל הנוגע לסיכויי הערעור, לטענת המבקשים נפלו בפסק הדין טעויות מהותיות. כך, לעמדתם, ההכנסות שמוסו על-ידי המשיב נובעות מ"זכות אבות" ונועדו למימוש פעילות העמותות ולרווחת הקהילה. בהקשר זה נטען, כי הרב ברוך אבוחצירא ("הרב") שימש לאורך השנים כמעין "נאמן", ופעל להעברת התקבולים שהופקו משירותי הדת שהעניק לחשבונות העמותות. אף נטען כי לעיתים, כאשר התקבולים לא הספיקו לכיסוי מלוא הוצאותיהן של העמותות, הרב נאלץ ליטול הלוואות ולמכור את רכושו. עוד נטען, כי יש להתייחס להסתמכותם ארוכת השנים של המבקשים על הסכם שנחתם בין המשיב לאחיינו של הרב בשנת 2003 ועל כך שעד לשנת 2016 למשיב לא הייתה מדיניות סדורה ביחס להכנסות הנובעות מפעילות דתית. הסתמכות זו הובילה לכך שהמבקשים לא סברו כי עליהם לנהל ספרים או להגיש דוחות בשנים שנבחנו במסגרת השומות, והחלת מדיניות המשיב על המשיבים מהווה לעמדתם החלה רטרואקטיבית של הנחיות מנהליות.
עוד נטען, כי השומות לוקות בחוסר סבירות, שכּן הן אינן מתייחסות לכך שהונם של המבקשים גדל באופן מזערי בלבד, והם לא התעשרו.
המבקשים טוענים בנוסף, כי נפלה שגגה בסיווג התקבולים כהכנסה מעסק או משלח-יד לפי סעיף 2(1) לפקודה, וזאת משום שהם הועברו לצורכי הקהילה, ומשום שלא קיים קשר סיבתי בין קבלת התקבולים למתן שירותים על-ידי המבקשים. כמו-כן, נטען, כי חלק מהתקבולים ניתנו לרב כמתנה על רקע אישי-רגשי, וכי המשיב כלל לא הפעיל שיקול דעת עת סיוֵוג אותם כהכנסות חייבות במס.
המבקשים מוסיפים וטוענים את הטענות הבאות: כי לא נוכו מהשומות ההוצאות הנדרשות לייצור ההכנסות; כי השומות נערכו ברשלנות ובשרירותיות כפי שנלמד מהתיקונים התכופים שנערכו בהן; כי העובדה שהמשיב פנה למבקשים לראשונה בשנת 2009 צריכה להביא לביטול השומות לשנים 2008-2003 ואף יש בה כדי לגרום נזק לראייתי למבקשים; כי בניגוד לקביעת בית-משפט קמא, לא כל הכספים שהועברו במישרין לחשבונות הבנק של העמותות הופחתו מהכנסתם החייבת של המבקשים; וכי ההוצאות שהשית בית-משפט קמא על המבקשים אינן סבירות בהתחשב בכך שפסק-הדין הורה על הפחתה של כ-35% מהשומות.
לעניין מאזן הנוחות, המבקשים טוענים, כי פסק דינו של בית-משפט קמא כרוך בחיוב חריג המוערך על ידיהם בכ-50 מיליון ש"ח, שיש בו מעצם טבעו כדי להכביד באופן משמעותי על המבקשים.
לטענתם, אין ברשותם ההון הנדרש לפרוע את החוב, שכן הונם נאמד בכ-250,000 ש"ח בלבד ועיקר הכנסתם, העומדת על כ-40,0000 ש"ח לחודש למבקשים ולנשותיהם ביחד, בקושי מספיק לקיומם; הגם שבהערת שוליים מפַרטים המבקשים, כי הסכומים האמורים משַקפים את המצוי בחשבונות הבנק שלהם, וכי בנוסף מצויים בבעלותם שלוש דירות ו-6 רכבים.
עוד נטען, כי מרבית חשבונות הבנק שלגביהם נערכו השומות נסגרו.
המבקשים מציינים בבקשתם, כי מצבם הבריאותי של הרב ושל אשתו אינו משופר (ואלה לא יפורטו מפאת צנעת הפרט), וכי הטיפול בהם כרוך בעלויות חודשיות גבוהות.
טענה דומה נטענה ביחס לבנו של הרב ולאשתו. נתונים אלה מלמדים לטענת המבקשים, כי ביצוע פסק-הדין ימיט עליהם ועל בני משפחותיהם אסון של ממש.
המבקשים מוסיפים, כי חרף האמור הם אינם מתנערים מתוצאות פסק-הדין, וכי הם נטלו הלוואה על-מנת לשלם את ההוצאות שנפסקו.

ביום 21.3.2023 הוגשה התנגדות המשיב לבקשה לעיכוב ביצוע.
המשיב טען, כי לא הוכח שייגרם נזק בלתי-הפיך אם המבקשים ישלמו את החיוב שנפסק נגדם.
עוד נטען, כי טענת המבקשים בדבר מצבם הכלכלי הרע מעוררת תהיות מהטעמים הבאים: בין השנים 2011-2005 הופקד בחשבון הבנק של הרב סכום של 60 מיליון ₪; כספים רבים ניתנו בידי הרב במזומן; בהינתן מעמדו של הרב ואי-הוכחה כי פעילותו השוטפת השתנתה מאז עריכת השומות, יש להניח שגם לאחַר שנות-המס הוא נהנה מהכנסה גבוהה; אין בסגירת חשבונות הבנק שלגביהם נערכו השומות כדי ללמד דבר, שכּן הכנסותיו של הרב עשויות להיות מופקדות במקומות אחרים.
לפיכך, לסברת המשיב, הטענה כי המבקשים חיים מהמשכורות הנמוכות שצוינו בבקשתם אינה משַקפת את המציאות. לעניין סיכויי הערעור, המשיב סמך ידיו על הכרעתו של בית-משפט קמא.

ביום 2.4.2023 הגישו המבקשים תגובה לתשובת המשיב לבקשה לעיכוב ביצוע, במסגרתה בין היתר חזרו על טענותיהם בבקשה לעיכוב ביצוע, והוסיפו, כי מאז ניתן פסק-הדין על-ידי בית-משפט קמא השתנתה מצבת הכנסותיהם ופחתה באופן משמעותי ביחס לשנים שנבחנו בשומות.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' גרוסקופף, דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע (קישור להחלטה).

בראשית הדברים, ציין השופט גרוסקופף, כי משניתן פסק-דין על-ידי בית-המשפט המחוזי בערעור על שומת מס, אין בערעור על פסק-הדין כדי לעכב את גביית השומה;* וכי בית-המשפט יורה על עיכוב ביצוע של פסק-דין במקרים בהם המבקש יוכיח שסיכויי הערעור טובים ושמאזן הנוחות נוטה לטובתו, כאשר תנאים אלה מקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות" ותוך שמשקל הבכורה ניתן לשיקול שעניינו מאזן הנוחות.

* תקנה 145 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 קובעת כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים", אולם בית-המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצוע החלטה "בתנאים שייראו לו".

בכל הנוגע לערעורי מס, סעיף 184 לפקודה קובע שכאשר מוגש לבית-המשפט המחוזי ערעור על שומה, גבייתה של השומה מעוכבת באופן "אוטומטי" עד למתן פסק-דין בכל הנוגע לאותם הרכיבים המצויים במחלוקת.

הוראה דומה אינה קיימת ביחס לערעור המוגש על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי, ומכלל ההן נמצאנו למדים את הלאו – משניתן פסק-דין על-ידי בית-המשפט המחוזי בערעור על שומת מס, אין בערעור על פסק-הדין כדי לעכב את גביית השומה.

עוד ציין השופט, כי על-מנת להוכיח כי מאזן הנוחות תומך בעיכובו של פסק-דין כספי כבענייננו, על המבקש להראות כי אם יזכה בערעור יתקשה להשיב את כספו או כי התשלום יפגע בו באופן שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו.
אולם, המקרה דנא אינו נמנה על המקרים החריגים בהם יש לעכב את ביצוע פסק-הדין, שכּן המבקשים לא הוכיחו שייגרם להם נזק בלתי הפיך אם הם יידרשו לשלם את המס בו חויבו.

כהערה מקדמית, ציין השופט גרוסקופף, כי קשה לחלץ מכתבי הטענות שהצדדים הגישו בבקשת העיכוב נתון מדויק בדבר היקף החיוב במס בעקבות פסק דינו של בית-משפט קמא. המבקשים טענו, כי הם חויבו בתשלום של כ-50 מיליון ₪, והמשיבה בתשובתה לא התייחסה כלל לעניין זה.
לדבריו, לצורך עיכוב הביצוע אין לו אלא להניח (מבלי שיהיה בכך כדי לחיֵיב מי מהצדדים) כי הסכום בו נקבו המבקשים הוא לערך סכום המס אותו הם נדרשים לשלם בעקבות פסק-הדין. עם זאת, להבא, מן הראוי שבקשות מסוג זה יוגשו בצירוף תחשיב המלמד, ולוּ באופן מקורב, מהו היקף חיוב המס שעיכוב ביצועו מתבקש.

לגופו של עניין, קבע השופט גרוסקופף, כי בקשת עיכוב הביצוע אינה מבססת כדבעי את טענת המבקשים בדבר היעדר מקורות הכנסה לביצוע התשלום. זאת, משום שהבקשה והתצהירים שהובאו לתמיכה בה חסרים התייחסות להכנסות מפעילותו השוטפת של הרב לאורך השנים.
פעילות זו, הוסיף השופט, היא שעמדה בבסיס השומות מלכתחילה, ובהיעדר התייחסות לעניין זה לא נותר לו אלא להניח כי היא התקיימה הן בשנים הרלוונטיות לתביעה, והן, בהיקף כזה או אחר, בשנים שלאחר מכן.
השופט הִבהיר, כי לא נעלמה מעיניו טענת המבקשים לפיה המשיב מושתק מלטעון בעניין זה, נוכח דברים שאמרה נציגתו במסגרת חקירתה בבית-משפט קמא, בדבר הטעם לכך שהמשיב נמנע מטיפול שומתי בשנים שלאחַר 2011. אולם, נטל ההוכחה רובץ על המבקשים וזהו נטל פוזיטיבי שיש לבססו באמצעות ראיות; ולא די בכך שהמשיב נמנע מטיפול שומתי ביחס לשנים מאוחרות יותר על-מנת לעמוד בנטל זה, וכאמור, המבקשים לא הציגו כל ראיה שיכולה ללמד כי הרב חדל מפעילותו השוטפת או כי אין הכנסות בצידה. אף טענת המבקשים כי מרבית חשבונות הבנק שנבחנו במסגרת השומה נסגרו זה מכבר אינה מסייעת לעניינם, שכּן לא הוברר כי חשבונות אלה לא הוחלפו באחרים.
לפיכך, קבע השופט שיש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע מן הטעם שלא הוכח כי מאזן הנוחות תומך בקבלתה.

להשלמת התמונה, הוסיף השופט גרוסקופף, כי לא מצא להרחיב בעניין סיכויי הערעור, ודי אם יאמר כי הסיכוי שהערעור יתקבל באופן מלא, דהיינו שחבות המס תבוטל כליל, איננו מן המשופרים.
במצב דברים זה, מצבו הרפואי של מי מהנישומים איננו יכול להוות עילה שלא לפתוח כבר עתה בהליכי גביה ביחס לחוב מס בהיקף כה משמעותי.

לבסוף, ציין השופט גרוסקופף, כי השיהוי הרב בהגשת הבקשה מהווה טעם נוסף לדחייתה: "המבקשים טוענים כי העיכוב בהגשת הבקשה נבע מקושי לאסוף את המסמכים הרלוונטיים לתמיכה בה, אולם עובדה היא כי מיום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועד הגשת הבקשה דנן חלפה יותר מחצי שנה – פרק זמן שלא ניתן להסבירו בצורך לאסוף מסמכים שעל פני הדברים לא אמור להיות קושי באיתורם. בפועל, במהלך תקופה זו עשו המבקשים דין לעצמם ונמנעו שלא כדין מלשלם את חיוב המס שהוטל עליהם. עמדו למבקשים דרכי פעולה אשר היו יכולות להביא לדחיית מועד תשלום החוב מבלי שתהיה בכך הפרה של הדין, אך הם בחרו שלא לנקוט בהן. כך, הם היו יכולים לבקש לעכב את ביצועו של פסק הדין באופן ארעי תוך מתן ארכה להגיש את הראיות החסרות, והם אף היו יכולים לפנות למדינה ולבקש את הסכמתה לעיכוב ארעי כאמור. שיקול זה פועל גם הוא לרעתם."

החרגת הפטר לחייב שהורשע בהליך פלילי בעבירות מס

ביום 17.4.2023 ניתנה החלטתו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין חוסם אל סוס.

באותו מקרה, נדוֹן עניינו של החייב (חוסם אל סוס) שהורשע, על-פי הודאתו, בעבירות שונות לפי חוק מע"מ ולפי פקודת מס הכנסה.
רשות המיסים הגישה תביעת חוק נגד החייב בגין חוב מע"מ על סך של כ-4.9 מיליון ₪ ותביעת החוב אושרה במלואה.
לא הייתה מחלוקת כי ההפטר אשר החייב צפוי לקבל במסגרת ההליך פשיטת הרגל הנוכחי יוחרג בכל הנוגע לחוב האמור והשְאֵלה היא האם ההחרגה תתייחס למלוא החוב, כפי שדורשת רשות המיסים, או שמא רק לחלק קטן ממנו, כפי שמבקש החייב.

בית-המשפט, מפי השופט א' סתיו, קיבל את בקשת רשות המיסים בחלקה וקבע, כי ההפטר שיקבל החייב לא יחול על סך של 100,000 ₪ מתוך החוב והוא לא יחול על יתרת החוב (קישור להחלטה).

החלטות ועדות-הערר לענייני קורונה

פורסמו 3 החלטות חדשות של ועדות-הערר:

ההחלטה בעניין אמג"ר יערית בע"מ (קישור להחלטה);
ההחלטה בעניין ד.א. תשתיות פיתוח ובניה בע"מ (קישור להחלטה);
ההחלטה בעניין א.ס. שחאדה לבניה בע"מ (קישור להחלטה).