אלכסנדר שפירא ושות', משרד עורכי-דין

תיקון סכומי הטבות המס ליישובים

פורסמה הודעת רשות המיסים לפיה בעקבות בדיקה מחודשת נמצא כי יש לתקן את חישוב סכומי הזכאות להטבות מס ליישובים וכי הרשות תפרסם בהקדם הנחיות מעודכנות בעניין זה למעסיקים.

למַעבר להודעה, לחצו כאן.

חובת דיווח של חלפני כספים

רקע

החוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג-2013 ("החוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים" או "החוק") (קישור לחוק) כָּלל, בין היתר, תיקון לפקודת מס הכנסה ובו הוראת-שעה לעניין חלפני כספים (ראו סעיף 48 לחוק).
במסגרת הוראה זו, נוספו לפקודת מס הכנסה הוראות סעיף 141א הקובעות חובת דיווח על נותני שירותי מטבע כמשמעותם בסעיף 11ג(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, רף דיווח של 50,000 ש"ח ומעלה, וכן מועדי הדיווח, סוג הפעולות שתדוּוחנה, פרטי הפעולות, אופן קבלת ואגירת המידע בנושא, לרבות המורשים לשימוש בו, בשים לב לצמצום הפגיעה בפרטיות נושאי המידע, ואפן השימוש במידע הן בפן האזרחי והן בפן הפלילי.
בנוסף, נקבעה באותן הוראות* הסמכה של שר האוצר לקבוע תקנות נוספות בנושא.

* ראו סעיפים 141א(יא) ו-(יב) לפקודת מס הכנסה.

סעיף קטן (טו) של סעיף 141א קבע כי תוקפו של סעיף 141א הוא עד תום שלוש שנים מיום תחילתן של תקנות שהותקנו על-ידי שר האוצר מכוח הסעיף האמור

מכוח ההסמכה האמורה (כמו גם מכוח סעיף 243 לפקודה), התקין שר האוצר ביום 3.12.2018 את תקנות מס הכנסה (תקנות לעניין חלפני כספים) (הוראת שעה), התשע"ט-2018 ("התקנות") (קישור לתקנות).
בגדרן של התקנות נקבעו, בין היתר, חובות הדיווח של חלפן כספים (לרבות פרטי, מועד ואופן הדיווח), פעולות הנעשות בסמיכות אצל אותו חלפן כספים שיראו אותן כפעולה אחת לצורך חישוב הסכום הקבוע בסעיף 141א(א) לפקודה, כללים לניהול מאגרי המידע שבהם ייאגרו הדיווחים של חלפני הכספים, אבטחת המידע האמור ומחיקתו בתום 3 שנים, כללים להעברת מידע ממאגר המידע לגורמים מוסמכים שמונו מבּין עובדים רשות המסים ובהם חוקרי מס, פקידי-שומה, מנהלי מע"מ ומנהלי מיסוי מקרקעין וכללים בדבר הצלבת מידע בידי מורשי גישה למאגר המידע (כמשמעותם בסעיף 141א(ד) לפקודה).

תחולת התקנות נקבעה ל-180 ימים ממועד פרסומן, אך מועד זה יכול שיידחה לתקופה אחת או יותר שלא תעלה במצטבר על 180 ימים, אם הדבר נדרש מטעמים תפעוליים, ובלבד שמנהל רשות המסים פרסם הודעה על דחייה כאמור ברשומות ובאתר הרשות.
המנהל אכן הודיע על דחייה כאמור ולכן מועד תחילת התקנות הוא 28.11.2019 ומועד פקיעתן אמור היה לחול ביום 28.11.2022. אולם, בשל התפזרות הכנסת ה־24 ובהתאם לסעיף 38 לחוק יסוד: הכנסת, בעניין הארכת תוקפם של חיקוקים בתקופת בחירות, תוקפו של סעיף 141א לפקודה ושל התקנות שהותקנו מכוחו הוארך עד יום 15.2.2023.

הצעת החוק

בהמשך לאמור, נבקש לעדכנכם, כי אתמול (30.1.2023) פורסמה הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 263), התשפ"ג-2023 ("הצעת החוק") (קישור להצעת החוק).

בגדרהּ של הצעת החוק מוצע לתקן את סעיף 141א לפקודה הקבוע, כאמור, כהוראת-שעה, ולהסדירו כהוראת-קבע, ובכלל זה לבטל את ההוראה שקבעה את תוקפו.

בנוסף, ובהתאמה, מוצע בהצעת החוק לתקן את סעיף 195ב(ב) לפקודת מס הכנסה* ולמחוק את ההוראה שקבעה את תוקפו, כך שייקָבע גם הוא כהוראת-קבע.

* סעיף 195ב(ב) לפקודה, אשר נוסף גם הוא במסגרת החוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים, קובע את הסמכוּת להטלת עיצום כספי על חלפן כספים שהֵפר את חובת הדיווח הקבועה בסעיף 141א.

סעיף זה נקבע גם הוא כהוראת-שעה, ותוקפו הוצמד לתוקפו של סעיף 141א לפקודה.

טיוטת התכנית הכלכלית

ביום ה, 26.1.2023, פורסמה באופן לא-רשמי טיוטה ראשונה של קובץ החלטות הממשלה שאמורות להיות מאושרות במסגרת חוק ההסדרים הקרוב.

הטיוטה כוללת מספר שינויים מוצעים ובכללם אלה:

קידום האסדרה של הפעילות בנכסים דיגיטליים ובכלל זאת פרסום תזכיר חוק לתיקון פקודת מס הכנסה וחוק מע"מ שיכלול הוראות לגבי מיסוי פעילות בנכסים דיגיטליים, לרבות קביעת הגדרה לסיווג נכסים דיגיטליים לצרכי מס, קביעת הגדרה לסיווג גופים הנותנים שירותים לגבי נכסים דיגיטליים המפוקחים ובעלי רישיון בישראל לצורך קביעת כללים לגופים המפוקחים האמורים בהתאם לסיווגם, קביעת כללים לגבי סיווג מיקום נכס דיגיטלי בהתאם לתושבוּת בעל הנכס הדיגיטלי ובהתאם לזיקה של הנכס הדיגיטלי לנכס בישראל או שירות בישראל וקביעת הוראות לגבי מועד חובת דיווח, ניכוי המס במקור ותשלום מקדמות לגבי הכנסה מנכסים דיגיטליים;
תיקון חוק צמצום השימוש במזומן, התשס"ח-2018;
תיקון סעיף 141א לפקודת מס הכנסה שהוזכר לעיל;
יישום המלצות בינלאומיות בנושא מאבק בעבריינות מס והלבנת הון באמצעות שימוש ביישויות עסקיות ומבנים משפטיים ובכלל זאת תיקון פרק רביעי 2 בחלק ה' לפקודת מס הכנסה על-מנת לקבוע, על אף האמור בכל דין, כי נאמן כהגדרתו בפרק, ובכלל זה כל אדם שהחזיק בנכס הרשום על שמו לטובת אדם אחר, יחויב להגיש הודעה לפקיד-השומה על יצירת נאמנות במסגרתה החזיק בנכסים;
תיקון חוק מע"מ לצורך מניעת מעשי מרמה בתחום החשבוניות הפיקטיביות;
קביעת מסלול מיסויי חדש וייחודי שיחול על עוסקים זעירים;
עידוד שכירות מוסדית ארוכת טווח ובכלל זאת תיקון ההוראות הקבועות בפרק שני 1 לחלק ד לפקודת מס הכנסה לגבי קרן להשקעות במקרקעין (ריט);
שינוי במיסוי השכרת דירות מגורים ובכלל זאת ביטול ההצמדה למדד של סכום תקרת ההכנסה הפטורה ממס (5,471 ש"ח נכון לשנת-המס 2023), ביטול הפטוֹר מחובת דיווח הקיימת ליחיד שיש לו דמי שכירות מתחת לתקרה (ולקבוע, שחֵלף הגשת דוח שנתי מלא, יחיד כאמור יהיה חייב בחובת דיווח מקוּונת ופשוטה שכוללת רק פרטים לגבי הדירה וגובה דמי השכירות ששולמו) וקביעת הוראות לפיהן בעלים של דירת מגורים יחידה שמשכיר את דירתו היחידה (בישראל או באזור) ושוכר דירת מגורים אחרת, יהיה זכאי לנַכּוֹת לצרכי חישוב הכנסתו מהשכרת דירתו היחידה את דמי השכירות ששילם בעבור שכירת דירת המגורים האחרת;
תיקונים במיסוי מקרקעין ובכלל זאת תיקונים במיסוי התחדשות עירונית, קביעת הוראת-שעה לגבי מכירה עד ליום 31.12.2026 בידי יחידים של מקרקעין שרכשו בתקופה 6.11.2001-1.4.1961 (מס שבח מופחת בשיעור 25% במקום שיעור שולי לגבי מַרכיב השבח הריאלי שנצמח עד ליום 6.11.2001), קיצור תקופת שחלוּף דירת מגורים יחידה לעניין ההקלוֹת במס שבח ובמס רכישה מ-24 חודשים ל-12 חודשים, שלילת החישוב הליניארי המיוחד ממי שרכש קרקע לבניית דירת מגורים ומוֹכר דירת מגורים אשר בנה עליה, אלא אם הוציא היתר בנייה לדירה עד ליום 31.12.2026 והוספת הוראה לפיה מי שרוכש דירת מעטפת יחויב בשיעורי מס הרכישה המוטלים על דירת מגורים.

להורדת טיוטת התכנית הכלכלית, לחצו כאן.

הארכת הפטוֹר מתשלום אגרה שנתית לרשם החברות

במבזק מס' 2000 מיום 27.11.2022 התייחסנו, בין היתר, ליתרונות הגלומים בפירוק חברות פרטיות שאינן פעילוֹת, בפרט אם הפירוק יחל לפני תום שנת-המס 2022, ובכלל זאת לחיסכון בתשלום אגרות שנתיות לרשם החברות.
כפי שציינו שם, חברה פרטית שהתאגדה בישראל, לרבות חברה שאינה פעילה, חייבת כל שנה לא רק בדיווח לרשם החברות אלא גם בתשלום אגרה שנתית בגובה של כ-1,100 ש"ח (עלות מופחתת בכפוף לתשלומה במועד), כאשר אי-תשלום האגרה עלול להביא לסיוּוגה של החברה כ"חברה מפירה", סטטוס הגורר סנקציות על החברה ונושאי המשרה בה.
בהקשר זה הוספנו והדגשנו, כי תקנות החברות (אגרות), תשס"א-2001 ("תקנות האגרות") קובעות הוראת-שעה ("הוראת השעה")* המַקנה, בתנאים מסוימים, פטוֹר מתשלום אגרות (גם רטרואקטיבית!), אך הוראה זו עתידה לפקוע ביום 14.2.2023.**

* ראו תקנה 5א לתקנות האגרות.

* במקור, הוראת השעה נקבעה ל-5 שנים שהיו אמורות לפקוע ביום 14.12.2022, ראו תקנה 8 לתקנות החברות (אגרות) (תיקון), התשע"ח-2017 (קישור לתקנות). עם זאת, תוקפהּ של הוראת השעה הוארך מכוח הוראות סעיף 38 לחוק יסוד: הכנסת וזו תפקע, כאמור, ביום 14.2.2023 (ראו הודעת רשם התאגידים).

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי אתמול (30.1.2023) פורסמה טיוטת תקנות החברות (אגרות) (תיקון) (הארכת הוראת שעה), התשפ"ג- 2023, בגדרהּ מוצע, בין היתר, להאריך את הוראת-השעה כך שחברות שהודיעו לרשם על החלטתן להתפרק מרצון עד ליום 31.12.2023, תוכלנה ליהנות מפטוֹר מתשלום אגרה שנתית ביחס לשנים שבהן הפסיקו את פעילותן, ככל שתשְלמנה את הליך פירוקן עד ליום 31.12.2024.

להורדת טיוטת התקנות, לחצו כאן.

פרשנות המונח "ארוחה" בתקנה 15א לתקנות מע"מ

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

כידוע, תקנה 15א(ב) לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976 ("התקנות") קובעת, כי "מס תשומות שנתחייב בו עוסק על תשומה בשל עובדו אינו ניתן לניכוי אלא אם הוכח, להנחת דעתו של המנהל, כי התשומה נמכרה לעובד או ניתנה לו כשירות, והמכירה או מתן השירות כלולים בדו"ח תקופתי של העוסק כעסקאות חייבות במס שמחירן נקבע לפי הוראות סעיף 10 לחוק".
ואילו המונח "תשומה" בְּשל עובד מוגדרת בתקנה 15א(א) לתקנות כ"נכס או שירות כגון ארוחה, דיור, מתנה או בידור, המיועדים להנאתם, לתועלתם, לרווחתם או לטובתם של העובד או של בן-משפחתו".

שאלת פרשנות התיבה "ארוחה" שבהגדרה האמורה נדוֹנה בפסק-הדין בעניין אמדוקס ישראל בע"מ אליו נדרשנו במבזק מס' 1891 מיום 22.12.2020.

באותו מקרה, הקצתה המערערת בקומפלקס הבניינים אותו שכרה ברעננה וכן בבניין אותו שכרה בשדרות, שטחים לטובת חדרי אוכל לעובדיה. בנוסף, הקצתה המערערת שטחים למטבחים, מכונות לשטיפת כלים, חדרי אחסון וקירור.
הארוחות (אלפים ביום) מסופקות לעובדים ברעננה על-ידי חברת קייטרינג חיצונית בשם איכות הקייטרינג שולץ 1997 בע"מ ("חברת שולץ"). ואילו בשדרות מספקת את הארוחות חברת מלכה פלוס (2000) בע"מ ("חברת מלכה פלוס").
ככל שמסופקות על-ידי חברת שולץ ארוחות לסועדים חיצוניים שאינם עובדי המערערת, מחיר הארוחה לסועד חיצוני יקר ב-9 ש"ח ממחיר ארוחה לעובדי המערערת, כאשר ההפרש משולם למערערת על-ידי חברת שולץ.
המערערת לא ניכתה את מס התשומות הכלול בחשבוניות שהוצאו לה על-ידי חברת שולץ ועל-ידי חברת מלכה פלוס, וזאת בהתאם לתקנה 15א דלעיל. המערערת אף לא ניכתה את מס התשומות בגין הציוד שרכשה לצורך המטבחים המשַמשים להכנת הארוחות ובכלל זאת התנורים, המקררים, מכונות שטיפת הכלים, שולחנות וכסאות האוכל.
לעומת זאת, המערערת ניכתה את מס התשומות הגלום בחשבוניות שהוצאו לה על-ידי הצדדים השלישיים שהשכירו לה את הבניינים למשרדיה וכן ניכתה את מס התשומות בגין התשומות הקשורות בהפעלת משרדיה שבבניינים האמורים, כגון: חשמל ודמי ניהול.

המשיב (מנהל מע"מ נתניה) הוציא למערערת שומת תשומות בסך של כ-5 מיליון ש"ח (קרן) בגין החלק היחסי של התשומות הנ"ל, וזאת כיחס שטחי חדרי האוכל, המטבחים וחדרי האחסון והקירור ("מתחמי ההסעדה") וקבע כי תשומות אלו ("התשומות שבמחלוקת") מהוות בגֶדר "הטבה לעובד" ונכללות כחלק מ"ארוחה" כמשמעותה בתקנה 15א לתקנות.

המערערת הגישה השגה על השומה וזו נדחתה.
במסגרת ההחלטה בהשגה קבע המשיב, כי התשומות שבמחלוקת אינן ניתנות לניכוי בהיותן תשומות לטובת העובדים. עם זאת, המשיב מצא כי ביחס לסועדים חיצוניים שלגביהם, כאמור, משלמת חברת שולץ למערערת סך של 9 ש"ח עבוּר כל סועד, קיים רכיב עסקי (העמדת מתקני המערערת לטובת חברת שולץ) החייב במע"מ ובגינו התיר מחד קיזוז של מס תשומות ומנגד קיזז את המס האמור כנגד מס העסקאות שהועמד על סכום זהה (כלומר התוצאה הסופית נותרה בעינה).
מכאן הערר.

בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ציין השופט בורנשטין, כי בהיעדר מחלוקת על כך שהמערערת אינה זכאית לנַכּוֹת מס תשומות בגין החשבוניות אותן היא מקבלת מחברת שולץ/חברת מלכה פלוס או בגין הציוד שרכשה למטבחים או הריהוט בחדר האוכל, השְאֵלה הדורשת הכרעה היא האם במקומות עבודה שבהם מעמידים לטובת העובדים מתחם ייעודי לשם צריכת מזון ומשקה, לאו דווקא בדרך ובסדרי הגודל המאפיינים את המערערת, כולל המונח "ארוחה" גם את דמי השכירות היחסיים שניתן לייחֵס לאותו מתחם וכיו"ב עלויות נוספות כגון: חשמל וכו'.

השופט ענה על שאלה זו בשלילה, וזאת מהטעם שלשיטתו יש להחיל את תקנה 15א על תשומות הקשורות באופן מובהק ובלעדי לארוחה, כגון: חומרי גלם ועבודה (ובמקרה דנן – התשלום לחברת שולץ ולחברת מלכה פלוס).

השופט בורנשטין הסביר, כי היות שהמונח "ארוחה" בתקנה 15א הינו אך דוגמה לטובת הנאה של העובד שאין לנַכּוֹת בגינהּ מס תשומות, הכרעה בשאלה שבמחלוקת מחייבת אותו לשַוות לנגד עיניו גם מקומות עבודה שבהם מעמידים לטובת העובדים פינת ישיבה, פינות הסבה, מזנונים וכיו"ב מתחמים – מצומצמים בהרבה ממתחמי ההסעדה רחבי ההיקף אצל המערערת – המשַמשים לעובדים לצורך מאכל ומשתה; ואף מתחמים נוספים המצויים במקומות העבודה שאינם מיועדים לארוחות (אך גם לא לביצוע העבודה עצמה), כגון: מנוחה או העשרה.
עוד ציין השופט, כי מַתקין התַקנות לא התכוון לייחֵס מתוך כלל דמי השכירות המשולמים על-ידי המעביד בגין שכירת מבנה המפעל/משרדים חלק כלשהו לתשומות "בשל עובד" על שום שבמקום העבודה קיימים איזורים – גדולים או קטנים, מפוארים או בסיסיים – שבהם מתבצעת פעילות שאינה עבודה ממש, הגם שהיא מתבצעת במסגרת שעות העבודה וכחלק משגרת יומו של העובד.

לאור הניתוח האמור, לא ראה השופט מקום להידרש לשאלה האם העובדה שהמערערת העמידה לטובת העובדים חדר אוכל מצויד היטב היא בבחינת הכרח.
בנוסף, ואגב הניתוח, השופט בורנשטין דחה את טענת המשיב לפיה יש לערוך הקבלה בין ארוחה שאוכל עובד בחדר אוכל במקום העבודה לבין עובד הסועד במסעדה חיצונית (הגם שברור כי מחיר הארוחה במסעדה מגלם את כלל העלויות לרבות דמי השכירות), את ניסיונו של המשיב למצוא תימוכין לעמדתו בפסק-הדין בעניין מכתשים מפעלים כימיים (ע"ש (ב"ש) 5/89) כמו גם את ניסיונו להשוות בין המקרה דנן לבין המקרה שנדון בכמה פסקי-דין בעניין מארזי הפירות.*

* ראו עניין קסם הפרי (ע"מ 30285-04-16), עניין סלסלות יום טוב (ע"מ 61537-06-16) ועניין גראנד פרי שיווק (ע"מ 17743-06-16).

הערעור לבית-המשפט העליון

מנהל מע"מ מיאן להשלים עם פסק דינו של בית-המשפט המחוזי והגיש ערעור לבית-המשפט העליון; ואתמול (30.1.2023) ניתן פסק-הדין בערעור.

בפסק-דין קצר האוחז מספר שורות בלבד, דחה בית-המשפט העליון (השופטת ד' ברק-ארז, השופט א' שטיין והשופט ח' כבוב) את הערעור (קישור לפסק-הדין).

יושם אל לב, כי במסגרת פסק-הדין צוין, כי זה מבוסס על פרשנות 15א לתקנות וכי המותב אינו נוקט "כל עמדה באשר לאפשרות של שינוי המצב המשפטי על דרך תיקונה, ככל שהמערערת תבקש לקדם שינוי בכיוון זה".

הֶסדר גבייה אינו תכנית כבקשתך

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

ביום 6.4.2021 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין אשת יחסי הציבור יוספה ברק.

עניינו של פסק-הדין בהמרצת הפתיחה שהגישה גב' ברק נגד המשיב (מנהל מע"מ תל-אביב), בגדרהּ התבקש בית-המשפט לחיֵיב את המשיב להגיע להסדר גבייה "בר קיימא" עם גב' ברק בקשר לחובות מע"מ שהיא חייבת לאוצר המדינה וכן להצהיר על בטלות פעולות אכיפה שכבר בוצעו בקשר לאותם חובות.
אין מחלוקת בין הצדדים באשר לקיומם של חובות המע"מ ואף אין מחלוקת כי המשיב היה מוכן להגיע להסדר גבייה כלשהו, אך לדעת גב' ברק התנאים והדרישות שהציב המנהל אגב כך היו מכבידים מדיי ובלתי-סבירים בנסיבות העניין והמשיב מפלה אותה לרעה ופועל כלפיה לפי מדיניות "קשיחה ונעדרת רחמים".

בית-המשפט, מפי השופט ה' קירש, דחה את המרצת הפתיחה ללא חיוב בהוצאות (קישור לפסק-הדין).

השופט קירש הִבהיר, כי התערבות בית-משפט בתחום הֶסדרי הגבייה צריכה להיות מצומצמת מאוד.

לגופו של עניין, קבע השופט קירש, כי לא מצא בסיס לטענה כי המשיב פעל מתוך חוסר תום-לב או ממניעים פסולים.
עם זאת, השופט מצא לנכון להמליץ בפני המשיב לנקוט במספר פעולות להקל על גב' ברק (ראו פס' 30 לפסק-הדין).

הבקשה לאיסור פרסום פסק-הדין

ביום 14.4.2021 הגישה גב' ברק בקשה לבית-המשפט המחוזי כי יורה על איסור פרסום פסק-הדין ולחלופין על איסור פרסום שמה מנוסח פסק-הדין, כך שתכונֵה "פלונית".
לטענתה, יש בפרסומו של פסק-הדין, המתאר את מצבה הכלכלי והאישי, כדי לגרום לפגיעה ממשית ואנושה בשמה הטוב.
בהחלטתו מיום 18.4.2021 הטיל בית-המשפט המחוזי חיסיון ארעי על התיק, עד לקבלת החלטה בבקשה.
ואילו ביום 2.5.2021 דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה לאיסור הפרסום.
על החלטה זו הגישה גב' ברק בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' גרוסקופף, דחה את הבקשה ללא צו להוצאות (קישור להחלטה).

בראשית הדברים, ציין השופט גרוסקופף קבע, כי בדין טענה המדינה כי הבקשה הוגשה תוך חריגה מפֵּרק הזמן הקבוע בסעיף 70ד(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 להגשת ערעור על החלטה בבקשה לאיסור פרסום, והדרך הראויה להשיג על החלטת בית-המשפט המחוזי הייתה באמצעות הגשת ערעור בתוך 7 ימים ממתן ההחלטה (בפועל, הבקשה הוגשה מעל שבועיים לאחַר שניתנה החלטת בית-המשפט).

הגם שדי באיחור האמור על-מנת לדחות את הבקשה, הוסיף השופט גרוסקופף וקבע, כי גם לגופם של דברים אין בבקשה ממש.
לדבריו, בבחינת נקודת האיזון המתאימה בין עיקרון פומביות הדיון לבין זכותה של גב' ברק לפרטיות, הוא לא מצא כי פרסום הדברים עולה לכדי פגיעה חמורה בפרטיות גב' ברק כנטען על ידיה. שכּן, המידע הכלול בהחלטה ביחס לגב' ברק הוא מידע כללי בדבר מצבה האישי והכלכלי, אשר רובו ככולו רלוונטי לבירור התובענה שהגישה, ואשר לחֵלקו, אם לא לעיקרו, ניתן בעבר פומבי על-ידי גב' ברק עצמה. משכך, אין זהו מסוג המידע המצדיק, במקרה הרגיל, הטלת מגבלות על פומביות פסק-דין.
השופט גרוסקופף הוסיף וציין, כי התובענה שהגישה גב' ברק התנהלה כולה במשך שנה ב"דלתיים פתוחות", מבלי שניתן איסור פרסום כלשהו על פרט מפרטיה, ופסק-הדין אף פורסם ברבים במשך מספר ימים עד אשר פנתה גב' ברק בבקשתה; ומשכך, מדובר בבקשה לאיסור פרסום בדיעבד, עניין אשר אף הוא מטה את הכף אל עבר פומביות הדיון.

פסק-הדין בערעור

כאמור, בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ה' קירש, דחה את המרצת הפתיחה שהגישה גב' ברק.
על פסק-הדין האמור הגישה גב' ברק ערעור לבית-המשפט העליון ושלשום (29.1.2023) ניתן פסק-הדין בערעור.

בית-המשפט העליון (השופטות ע' ברון, ג' כנפי-שטייניץ ו-ר' רונן) דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

וכך נקבע בפסק-הדין (בפס' 10-9): "מקורו של חוב המס של המערערת נעוץ בעובדה שבמשך מספר שנים היא עשתה דין לעצמה ונמנעה מתשלום מע"מ בגין עיסוקה בתחום יחסי הציבור. זאת כאשר בחלק מהמקרים המערערת גבתה מלקוחותיה מע"מ בגדרי המחיר הכולל של העסקה, אך לא העבירה את הכספים למשיב. חרף התנהלות זו המשיב ניאות להציע למערערת הסדרים שונים לפריסת החוב, ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי פורטו לפחות חמישה הסדרים כאלה שנדחו על ידה מטעמים שונים [...] לא הונח לפנינו בסיס לטענות המערערת שלפיהן דרישות המשיב מפלות אותה ביחס לנישומים אחרים, או שהן הוצבו מטעמים בלתי ענייניים ומתוך רדיפה אישית נגדה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, המציאות מלמדת כי המשיב 'בא לקראתה' של המערערת במספר הזדמנויות והתחשב בבקשותיה לפנים משורת הדין, בניסיון להגיע לעמק השווה ולהסדיר את תשלום החוב לטובתה האישית ולטובת הקופה הציבורית. בנסיבות אלה, על המערערת להשלים עם העובדה שהסדר לתשלום חוב מע"מ איננו 'תוכנית כבקשתה', ושעליה לעמוד בתנאים שהציב המשיב כתנאי לפריסת החוב לתשלומים [...]"

אקו"ם – אכיפה בררנית ושאלת היותה צינור להעברת תמלוגים ליוצרים

רקע עובדתי

אקו"ם, אשר הוקמה בשנת 1936 והתאגדה כחברה בשנת 1940, מיַיצגת בעיקר כותבים (פזמונאים) ומלחינים.
בשנת 2012 היו בשורותיה כ-7,500 יוצרים ובשנת 2013 כ-8,000. בתקופה זו היו במאגר אקו"ם כמעט מיליון יצירות ישראליות שונות.
בְּשל מבנה הארגון כחברה, כל יוצר הוא למעשה בעל מניות בחברה. כך, על-פי תקנון החברה, כל מניה רגילה מַקנה זכות להשתתף באסיפות כלליות ולהצביע בהן, זכות לבחור ולהיבחר למוסדות החברה וכן "זכות לתמלוגים". למרות שאקו"ם מאוגדת כחברה בע"מ והיוצרים הם בעלי מניות בה, היא מעולם לא חילקה דיבידנד.
בין המשתמשים שמשלמים סכומים לאקו"ם נמנים ערוצי טלוויזיה לרבות שידורי כבלים ולוויין, תחנות רדיו, אתרי אינטרנט, פלטפורמות בינלאומיות (כגון: יוטיוב, נטפליקס, ספוטיפיי, אפל מיוזיק ועוד), חברות סלולר, חברות תקליטים, מפיקי מופעים וכן בתי עסק שמשמיעים מוזיקה ברבים כגון מסעדות, פאבים, חנויות, מועדוני כושר, מלונות ואולמות שמחה.
אקו"ם העסיקה בתקופה הרלבנטית כ-100 עובדים.
עלות הפעילות של אקו"ם (לרבות הוצאות כלליות) בשנת 2012 עמדה על 7.14% מסכום ההכנסות מתמלוגים באותה שנה, ועל 20% בשנת 2013, כאשר לדברי רואה-החשבון שלה, מר מריו גילמן ("רו"ח גילמן"), שיעור ההוצאות שהיא נדרשת להוציא מדי שנה לצורך פעילותה הוא כ-20-15%.
אקו"ם פועלת לחַלק לחבריה את כל הכספים הנגבים. אולם, היות שפעילות הגבייה והחלוקה כרוכה בעמידה בהוצאות, לא כל כספי הגבייה מחולקים בפועל, וחלק מהם מופרש (דרך הפחתה מהסך לחלוקה) לכיסוי הוצאות התפעול. כך, כנגד הכנסתה לכאורה מהשארת סכום ההפרשה להוצאות בידיה, יעמוד סכום ההוצאות בפועל באותו היקף (בקירוב), כך שככלל הכנסה זו מתאפסת.
אקו"ם רשומה לצורכי מע"מ כעוסק מורשה, אך במרוצת השנים נחשבה בעיני רשות המסים כ"מוסד ציבורי" כמשמעותו בסעיף 9(2) לפקודת מס הכנסה (וכתוצאה כך חויבה במס מעסיקים ומקדמות בגין הוצאות עודפות בשיעור 90% לפי סעיף 181ב לפקודה).
בין רשות המסים לבין אקו"ם נעשו הֶסדרים כתובים בשנים 1964, 1969, 1985 ו-1997 אשר התבססו על ההבנה שאקו"ם עצמה אינה נדרשת לשלם מס חברות. ודוק: על-פי ההסדר משנת 1969 הוסכם, כי אקו"ם תעביר לפקיד השומה "מקדמות מכל סכומי התמלוגים המתקבלים על ידיה". "המקדמה" היא 16% מסכום התמלוגים המתקבלים לאחַר ניכוי של 15% מסכום התמלוגים "לצורך הוצאות". אולם, אין זו מקדמה על-חשבון חבות במס של אקו"ם עצמה, אלא תשלום על-חשבון הניכויים במקור שאקו"ם נדרשה לנכות מהתשלומים שהיא שילמה ליוצרים. ההסדר משנת 1985 השאיר על כנו את מנגנון ה"מקדמות על חשבון הניכויים", תוך העלאת שיעור המקדמה ל- 27%. ואילו בהסכמות משנת 1997, בוטל ההסדר הקודם וסוכם כי אקו"ם תנכה מס במקור מהתשלומים ליוצרים ותעביר את סכומי הניכויים לידי פקיד השומה, כמקובל בדרך כלל. לפי עדותו של רו"ח גילמן, ההסדר החדש משנת 1997 נשאר בתוקף עד היום.

המחלוקת עם פקיד-השומה

כאמור, מצד אחד אקו"ם גובה כספים מידי המשתמשים במוזיקה ומצד שני היא מחַלקת כספים לידי היוצרים, כאשר על פני כל השנים הנוגעות לעניין, היקף הכסף הנכנס לקופתה – אף לאחַר הפחתת הוצאות הפעלת המנגנון שלה – עולה על היקף הכסף היוצא.
ההפרשים הכספיים האלה הצטברו לסכומים ממשיים על-פני השנים ועל רקע זה התעוררה סוגיית זהוּת מפיק ההכנסה.
פקיד-שומה תל-אביב 3 ביקש לראות, הָחל משנת-המס 2012, את התמלוגים המתקבלים כהכנסה בידי אקו"ם. כלומר, לגישתו, מס חברות אמור להיגבות כבר בשנת קבלת הכספיפ בידי המערערת וללא המְתנה למועד החלוקה לידי היוצרים.
אקו"ם, לעומת זאת, גורסת, כי שיטת הדיווח המסורתית שלה היא הנכונה, שכּן היא אינה בעלת ההכנסה; וכי הזכאות לתמלוגים נמצאת רק בידי היוצרים בעוד שהיא משַמשת צינור בלבד לצורך גבייתם.

יצוין, כי אקו"ם אינה טוענת כי היא זכאית לפטוֹר ממס לפי סעיף 9(2) לפקודת מס הכנסה ואף אינה מתכחשת לכך כי קיים בידיה מנגנון משוכלל לגבייה ולחלוקה של כספים וכן בקיאוּת מיוחדת בנושא, וכי ההיקף הכספי של פעילותה ותדירותה גדולים (דהיינו, אין ספק כי אם ייקָבע כי היא בעלת ההכנסה, אזי יהא מקום אף לקבוע כי מדובר בהכנסה מעסק החייבת במס לפי סעיף 2(1) לפקודה).
כמו-כן, הגם שלפי עמדת אקו"ם היא משַמשת "צינור" בלבד להעברת תמלוגים לידי היוצרים, אין היא טוענת לתחולתו של פרק רביעי 2 לחלק ד' לפקודה (שעניינו "נאמנויות").
בנוסף, אין גם מחלוקת כי בעיקרון רשאית רשות המסים לשנות את גישתה כלפי פועלה של אקו"ם, למרות היעדר המיסוי במהלך עשורים רבים, אולם זאת בתנאי שהשינוי איננו כרוך באפליה אסורה, אכיפה בררנית או במיסוי רטרואקטיבי.

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

ביום 23.1.2023 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב.

בית-המשפט, מפי השופט ה' קירש, דחה את הערעור ברובו (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, נדרש השופט קירש לטענת אקו"ם לפיה היא מהווה צינור הגובֶה מהמשתמשים תמלוגים עבור היוצרים ותמלוגים אלה הינם הכנסת היוצרים ולא הכנסה בידיה.
השופט ניתח בהרחבה את עיקרון "בעל העץ הוא בעל הפרי" לצד הוראות חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 כמו גם את מערכות היחסים הקיימות במקרה זה (בין אקו"ם לבין היוצרים, בין אקו"ם לבין המשתמשים ובין אקו"ם לבין הארגונים הזרים המקבילים*) והתנאים שקבעה רשות ההגבלים העסקיים במסגרת הכרזתה על אקו"ם כמונופול, וקבע כי האחרונה מחזיקה ב"עץ" שמסוגל להניב לה פירות (דהיינו, התמלוגים המשולמים לה על-ידי המשתמשים) וכנגד קבלת העץ האמור היא מתחייבת לשלם למעבירים (או לארגונים הזרים המקבילים) את כל התגמולים שהיא עצמה תִגבה, בהפחתת הוצאות התפעול שלה ובהפחתת סכומים נוספים שאקו"ם רשאית להקצות בהתאם לתקנונה.

* אקו"ם איננה מעבירה כספים רק ליוצרים ישראליים אלא היא מעבירה גם לארגונים זרים מקבילים (שכונו על-ידי הצדדים "אגודות אחיות"), וזאת בקשר לשימוש בישראל ביצירות של יוצרים זרים.

בהתאם, קבע השופט, כי אין מדובר בפעולות גבייה והעברה פשוטות בידי שלוח או סוכן נטול-זכויות ובפועל זכויות היוצרים בפירוש הועברו לידי אקו"ם.*

* וראו בעניין זה את הערתו של השופט בפס' 61 לפסק-הדין לפיה העברת הזכויות מהווה לכאורה אירוע מס הוני.

השופט קירש נדרש לשאלה האם התהוותה בעינינו בעיה של כפל-מס וענה על כך בשלילה.
לדבריו, הכנסתה של אקו"ם איננה אותה הכנסה אשר מתחלקת בין היוצרים (אף אם מקור המימון לתשלום ההכנסה האחרונה הוא בהכנסה הראשונה) ועל-כן בדומה להשכרה אין "מיסוי כפול" כאשר משכיר-המשנה מפיק הכנסה משכירות-המשנה ומעביר את מרביתה לידי המשכיר הראשי (בעל הנכס) – מדובר בשתי הכנסות שונות, שכל אחת מהן עשויה להתחייב במס בפני עצמה, בידי נישומים שונים.
השופט קירש הוסיף וציין, כי ההכנסה המגיעה לידי היוצרים איננה משתלמת להם "בכובע" של בעלי מניות בחברת אקו"ם, לפחות לא במובן הרגיל. אמנם, מנייה רגילה באקו"ם מקנה, בין היתר, זכות לקבל תמלוגים אך התמלוגים אינם מתחלקים באופן שווה בין כלל בעלי המניות (על-פי ערך נקוב של מנייה) אלא על-פי השימוש ביצירות השונות. על-כן, אין מדובר ב"דיבידנד" או ב"חלוקה" כמשמעותה בחוק החברות, וממילא לא אמורה להיות מחלוקת שכשם שאקו"ם מתחייבת במס בעת קבלת התמלוגים מידי המשתמשים, נוצרת בידיה הוצאה הניתנת לניכוי בעת ביצוע חלוקת הכספים ליוצרים השונים.*

* גם המשיב לא חָלק על זכותה של אקו"ם לניכוי הוצאה כאמור.

כהערת אגב, ותוך שהוא מַפנה להוראות סעיף 84 לפקודת מס הכנסה (שעניינן ב"הסבה הניתנת לביטול") ציין השופט קירש, כי אף אם היה מקבל את עמדתה העקרונית של אקו"ם וקובע כי ההכנסה מופקת אך ורק על-ידי היוצרים (ולא על ידיה), אין זה מובן מאליו כי החבות במס תיווצר רק בעת חלוקת התמלוגים ולא בעת קבלתם בידי אקו"ם, המַשמשת צינור לפי גישה זו.
שהרי, אם נתעלם מקיומה של אקו"ם, לכאורה נצמחת הכנסה בעת קבלת הכספים מידי המשתמשים, וזאת על-בסיס מזומן, הגם שייתכן שהזכאות הכללית להכנסה זו נוצרה אף קודם לכן, בעת השימוש ביצירה על-ידי המשתמש, דבר שהיה מחייב הכרה בהכנסה על-בסיס מצטבר.

השופט קירש המשיך ונדרש לשומה לשנת 2012 וציין שהגם שהוא מסכים עם גישתו הכללית של המשיב (שבבסיסיה עומד חיוב במס של הגידול השנתי (נטו) ביתרת התמלוגים שטרם חולקו), הוא מוצא קושי רב בשומה האמורה (שנעוץ בה עיקר המס השנוי במחלוקת). שכּן, בניגוד לשנות-המס 2018-2013, לגבי שנת-המס 2012 הביא המשיב בחשבון את כל יתרת הפתיחה של התמלוגים שטרם חולקו, כלומר השומה לשנה זו בהכרח הביאה בחשבון צבירות תמלוגים שאירעו בשנות-מס מוקדמות יותר למרות ששנים אלו היו סגורות.
השופט קירש קבע שאין לקבל את טענות המשיב בעניין, ובכלל זאת את הטענה כי הדבר מוצדק לאור ההסדר שנעשה בינו לבין אקו"ם בחודש ינואר 2016 (ראו פס' 78-77 לפסק-הדין), וקבע, כי יש להגביל את השומה לשנת 2012 לגידול השנתי ביתרת התמלוגים שטרם חולקו (נטו) בדיוק כפי שהמשיב עצמו ערך את השומות לגבי יתרת שנות-המס שבמחלוקת (2018-2013).

לבסוף, נדרש השופט קירש לסוגיית ההסתמכות והאכיפה הבררנית.

אשר להסתמכות, קבע השופט, כי הגם שגישתו של המשיב היום מהווה שינוי לעומת עמדתו בעבר, כאשר על-פני עשרות שנים הוא קיבל את העמדה שהחיוב במס הכנסה ייעשה אך ורק במישור היוצרים ולא אצל אקו"ם עצמה, גישת המשיב היום תואמת את המצב המשפטי-עובדתי ועל-כן המקרה דנא אינו שונה מכל אותם מקרים אחרים בהם רשות המיסים בוחנת מחדש את אופן דיווחיו של נישום ומגיעה למסקנה כי דרך המיסוי שננקטה בעבר הייתה שגויה וכי יש להביט על הדברים באופן שונה.
והדברים נכונים מקל וחומר, שכּן המערערת יכולה הייתה להבין כי גישתו של המשיב עומדת להשתנות עוד במהלך דיוני השומה לשנות-המס 2012-2010 (הליך שהתחיל לכל המאוחר בחודש נובמבר 2013).

אשר לאכיפה הבררנית, ציין השופט, כי הוברר במסגרת ההליך הנוכחי כי לארגונים דומים לאקו"ם בישראל לא הוצאו שומות דומות (אף לגבי שנת-המס 2012 ואילך) ולפחות ארגון דומה אחד הגיע בשנת 2004 להסדר כלשהו עם רשות המיסים, לפיו הוכר מעמדו כ"צינור" גרידא שמקבל כספים בעבור האומנים.
עם זאת, קבע השופט, אין במצב משפטי זה, המעורר אמנם אי-נוחות, כדי להביא לביטול השומות שהוצאו לאקו"ם, וזאת הן מהטעם שלא הוכח שארבעת הארגונים הנוספים שאומנם דומים לאקו"ם בייעודם ובפעילותם הם אכן זהים או דומים מאוד בהיבטים הרלבנטיים, הן מהטעם שלא הוכח כי לפנינו אכיפה בררנית (להבדיל מחוסר אחידות) והן מהטעם שאף אם יונח (בניגוד לאמור) כי מדובר באכיפה בררנית, המסקנה המתבקשת מכך אינה שיש לבטל את השומות שהוצאו לאקו"ם.
עם זאת, הוסיף השופט, מצופה מרשות המיסים לבחון (בכפוף למגבלות התיישנות השומות) אם הטיפול בארגונים הנוספים אכן תואם את הדין בהתחשב בנסיבות הפרטניות של כל אחד ואחד מהם.

פיצוי בעקבות מבצע צוק איתן ומבצע עמוד ענן

פיצוי בעקבות מבצע צוק איתן

ביום 20.1.2023 פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניין פלץ.

עניינו של פסק-הדין בערעור שהגיש מנהל מס רכוש וקרן פיצויים על החלטת ועדת-ערר לעניין מס רכוש וקרן פיצויים (נזק מלחמי ונזק עקיף) מחוז דרום ("הוועדה"), בגדרהּ התקבל באופן חלקי ערר על החלטת המנהל לקבל באופן חלקי את התביעה שהגיש המערער ב"מסלול אדום" לפיצוי בגין נזק עקיף שנגרם לו, לטענתו בעקבות מבצע צוק איתן.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת י' ייטב, קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).

פיצוי בעקבות מבצע עמוד ענן

פסק-דין נוסף של השופטת י' ייטב ניתן ביום 26.1.2023 בעניין ר.מ.פ.א. נכסים בע"מ.

באותו מקרה, נדונו ערעורה של המערערת וערעור שכנגד של מנהל מס רכוש וקרן פיצויים על החלטת הוועדה העוסקת בנזקים שנגרמו למערערת ביום 20.11.2012 (!!) במהלך מבצע עמוד ענן.

השופטת י' ייטב קיבלה את הערעור ודחתה את הערעור שכנגד (קישור לפסק-הדין).