מבזק זה הינו המבזק ה-2,000 במספר מאז הקמת אתר CapiTax.co.il בשנת 2005.*
* לאלה מבין הקוראים התוהים מה פשר הדומיין CapiTax.co.il נסביר, כי במקור האתר נועד להוות פלטפורמה לשיווק המהדורה הראשונה של ספרנו מיסוי שוק ההון (Capital Market Taxation), שיצאה בסמוך לאחר מכן, ומכאן השם CapiTax...
בתקופה זו הפכו מבזקי המס של משרדנו למקור מידע ייחודי וכלי-עבודה הכרחי וראשון בחשיבותו לעשרות אלפי החברים ברשימת התפוצה.
נמשיך ונעדכנכם באופן שוטף ובצורה המהירה והמקצועית ביותר.
זאת, כמובן, לצד פעילותו השוטפת של המשרד בתחום המיסוי.
נקודות לתשומת הלב לקראת תום שנת-המס
תום שנת-המס 2022 מתקרב ובהתאם ראינו לנכון להביא בפניכם מספר נקודות לתשומת הלב.
למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.
הסכם שומה, מכירת פטנטים ועסקת אקראי
ביום 16.11.2022 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין פרופ' ניצן ביצ'צ'ו, ד"ר יובל יעקובי וד"ר בן-ציון כרמון.
להלן תמצית העוּבדות כפי שהובאה בפתח פסק-הדין:
המערערים הם רופאי שיניים שהמציאו ופיתחו יחד עם ד"ר אופיר פרומוביץ' ("ד"ר פרומוביץ'") שתל דנטלי בעל ראש מתכנס.
המערערים הגישו בקשת פטנט בינלאומית ביחס לשתל הדנטלי ביום 23.5.2004 ("הפטנט") וביום 9.6.2005 הם מכרו את זכויותיהם בפטנט לחברת Nobel Biocare ("נובל" ו"עסקת נובל").
בהתאם לתנאי עסקת נובל, היו המערערים זכאים לתמורה מידית בסך של 750,000 אירו וכן לתמורות עתידיות לתקופה של עשר שנים ממועד העִסקה, אשר תחושבנה כנגזרת מאחוז המכירות של השתלים המבוססים על הפטנט.
המערערים דיווחו על תקבולי עסקת נובל רק בשנת 2006, וזאת כרווחי הון החייבים במס בשעור 20% (נזכיר, כי בשנת 2005 שיעור המס על רווחי ההון היה 25% ואילו בשנים 2006–2011 שיעורו היה 20%).
המשיבים (פקיד-שומה תל-אביב 4 ופקיד-שומה גוש דן) לא הסכימו לסיווג תקבולי עסקת נובל כרווחי הון ובין הצדדים התנהלו מגעים ודיונים ממושכים ביחס לסיווג העִסקה הנכון – הוני או פירותי.
לאחַר מספר שנים בהן התקיימו דיונים רבים בעניין, הצדדים חתמו על הסכמי שומה ביחס לתקבולי עסקת נובל ("הסכמי השומה"), כדלהלן:
- עם המערער 1, פרופ' ביצ'צ'ו, נחתם בחודש ספטמבר 2010 הסכם לשנות-המס 2006–2008 ובחודש נובמבר 2013 נחתם הסכם לשנות-המס 2010–2011. בהתאם להסכמים, המערער 1 שילם מס בגין תקבולי עסקת נובל באותן שנים בשיעור 25%.
- עם המערער 2, ד"ר יעקובי, נחתם הסכם במהלך חודש מאי 2013 לשנות-המס 2009–2011. בהתאם להסכם, המערער 2 שילם מס בגין תקבולי עסקת נובל באותן שנים בשיעור 25%.
- עם המערער 3, ד"ר כרמון, נחתם הסכם במהלך חודש יוני 2012 לשנות-המס 2006–2010 ובחודש אוגוסט 2012 נחתם הסכם לשנת-המס 2011. בהתאם להסכמים, המערער 3 שילם מס בגין תקבולי עסקת נובל באותן שנים בשיעור 27%, וזאת היות שבאותו הזמן היו בבעלותו של המערער 3 פטנטים נוספים.
המערערים המשיכו לקבל תקבולים בגין עסקת נובל והמשיבים הוציאו למערערים שומות לשנות-המס 2013–2016. בשומות אלו, קבעו המשיבים, כי תקבולי עסקת נובל מהווים הכנסה מעסק ולחלופין הכנסה לפי סעיף 2(9) לפקודת מס הכנסה.
המערערים טוענים מנגד, כי מדובר ברווחי הון וכי יש למסותם בהתאם לאשר נקבע בהסכמי השומה בהיותם צופים פני עתיד.
בנוסף, ובמנותק מעסקת נובל, בשנים 2011–2012 המציאו ופיתחו המערערים 1 ו-2 שתל דנטלי נוסף, וביום 3.6.2012 הגישו המערערים 1 ו-2 בקשה לרישום פטנט ביחס לאמצאה זו ("הפטנט השני").
ביום 7.11.2013 מכרו המערערים 1 ו-2 את מלוא זכויותיהם בפטנט השני לחברת MIS ("עסקת MIS").
לשיטת המשיב, תקבולי עסקת MIS מהווים הכנסה פירותית.
מנגד, המערערים 1 ו-2 טוענים כי מדובר ברווחי הון וכי יש למסות גם את תקבולי עסקת MIS בהתאם להסכמי השומה.
עוד טענו המערערים, כי לכל הפחות יש להחיל עליהם את תנאי הסכם הפשרה שחתם ד"ר פרומוביץ' עם המשיב במהלך ערעור המס שניהל בבית-המשפט המחוזי מרכז.
מכאן שלושת הערעורים שאוחדו.
בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, קיבלה את הערעורים בחלקם (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, נדרשה השופטת סרוסי לשאלה מה דין הסכמי השומה ביחס לשנות-המס שבמחלוקת ובכלל זאת האם ההסכמות הגלומות בהם חלות גם בשנות-המס שבמחלוקת ואם כן מה טומנות בחובּן אותן הסכמות.
בעניין זה, קיבלה השופטת את עמדת המערערים, וזאת ממספר טעמים:
ראשית, לאור לשונו של ההסכם: בהסכם נקבע, כי "מסוי רווח ההון ממכירת השתל הם בתאם לסיכום בתיק השותף בני כרמון בפ"ש גוש-דן; אם בעתיד יקבע שעור מס מוקטן הנישום שומר לעצמו זכות למסוי בהתאם". כלומר, קבעה השופטת, ההסכם קבע באופן ברור כי החיוב הוא חיוב של רווח הון, שחל גם לעתיד לבוא, שכּן אם ייקָבע בעתיד שיעור מס מוקטן, והדעת נותנת ששיעור המס המוקטן מתייחס לשיעור מס של רווחי הון, אזי המערערים שומרים על הזכות למיסוי בהתאם. עוד ציינה השופטת, כי לוּ היה מדובר בהסכמות שחלות על השנים המצוינות בהסכם בלבד, לא היה כל צורך להתייחס לשיעורי מס רווח הון עתידיים.
שנית, הצדדים ניהלו משא ומתן ממושך והסכימו על אחוז מסוים (25% או 27%) נכון לאותן שנים, כאשר המערערים 1 ו-3 דיווחו על אחוז נמוך מהמוסכם לאחַר חתימת ההסכמים הראשונים בעניינם, ומנגד המשיב ביקש לאכוף את האמור בהסכמי השומה. כלומר, גם לתפיסתו של המשיב, ההסכם חל גם ביחס לתקבולים עתידיים.
שלישית, שני הצדדים השקיעו משאבים רבים בהתדיינות אינטנסיבית שנמשכה לאורך שנים בקשר לאותה עסקה יחידה ועל-כן הדעת נותנת, כי יגיעו לסיכום אחד ממצה, שצופה פני עתיד. מנגד, אם היה מדובר בהסכמות שנוגעות רק לשנים 2005–2011 היה ראוי לכתוב ולהצהיר כך במפורש וכן להבהיר כי טענות הצדדים בקשר למהות העסקה ולתקבולים העתידיים ממנה בעינן עומדות.
רביעית, הגם שבענייננו לא חלה התיישנות שהרי כל שנת-מס מקימה עילה חדשה ואף לא מתקיים השתק פלוגתא (בהיעדר הכרעה שיפוטית), אין מקום, בנסיבות העניין לשנות מההסכמות העקרוניות אליהן הגיעו הצדדים. "יש לזכור, כי בעניננו, התקבולים לא עומדים בפני עצמם, אלא הם קשורים בטבורם לעסקה משנת 2005 ,שנערכה כחמש עשרה שנה טרם הגשת הערעור. בנסיבות אלו, ולאחר שהצדדים הגיעו להסכמות מסוימות, אין כל ציפייה מהמערערים שישמרו את כלל המסמכים והראיות הנוגעים לעסקה ולנסיבות הסובבות אותה, באופן שיכול להביא אף לנזק ראייתי כלפיהם [...] ההלכה כי כל שנת מס עומדת בפני עצמה מתייחסת בעיקרה לאירוע מס עצמאי שנוצר בשנה מאוחרת, שלגביו המשיב חופשי להחיל עקרונות שונים מאשר אלו שנקבעו ביחס לאירוע מס דומה שחל בשנים הקודמות. ברם, זה לא המקרה בענייננו. התקבולים שהתקבלו בשנות המס שבערעור נובעים מעסקת נובל משנת 2005, שתקבולים ממנה כבר דווחו, נבחנו ואושרו על ידי המשיב [ההדגשות במקור] במסגרת הסכמי השומה [...] כמו כן, הצדדים השקיעו משאבים נכבדים, קיימו דיונים רבים, שבסופם הם גם הגיעו למסקנות. מבחינה מערכתית לא נכון לפתוח את הסוגיה ולהשקיע שוב, מחדש, את אותם המשאבים. מוקשה בעיניי, כי לאחר שכבר דן בעניין, המשיב 'יתעורר' לאחר 15 שנים, תוך דרישה מחודשת מהמערערים כי יספקו לו ראיות משנים שקדמו לעסקת נובל – אלו בדיוק התכליות שעומדות מאחורי הכללים שנוגעים להתיישנות, סופיות הדיון והשתק הפלוגתא [...]" (פס' 35 ואילך).
משהגיעה השופטת סרוסי למסקנה, כי הסכמי השומה חלים בענייננו ואין מקום לבטלם, המשיכה השופטת ובָּחנה מה נקבעה בהם.
בהסכמי השומה נכתב, כי המערערים ישלמו לפי שיעור מס רווחי הון של 25%, אך נותרה בעינה השְאֵלה ממה שיעור זה מורכב. המערערים טוענים, כי הוסכם ששיעור המס שיחול הוא 25%, כשיעור מס רווחי ההון במועד עסקת נובל, בשנת 2005. לעומת זאת, המשיב טוען, כי גובשה פשרה בין הצדדים לפיה המס שיחול על התקבולים מעסקת נובל הוא שיעור מס רווחי הון בשנה שבה התקבל התקבול (20% באותן השנים) בתוספת של 5% אצל פרופ' ביצ'צ'ו וד"ר יעקובי ובתוספת של 7% אצל ד"ר כרמון.
השופטת סרוסי ציינה, כי ישנן אינדקציות לכאן ולכאן בנוגע לתוכן הסכמי השומה וכי המערערים, שהנטל בהליך רובץ עליהם, לא אחזו בגרסה סדורה ואחידה בעניין זה.
בסופו של יום קבעה השופטת, כי מדובר בפשרה בגין הצדדים שמהווה, מטבע הדברים, ויתור הדדי והתכנסות לנקדה מסוימת ולפיכך היא בהכרח מתייחסת לאחוז מסוים מעל רווח ההון של אותה שנה (שאחרת, לא היה מדובר בפשרה). בהתאם, נקבע, כי המערערים יחויבו גם בשנות-המס בתוספת של 5% (המערערים 1 ו-2) או 7% (המערער 3) מעל לשיעור מס רווח ההון של אותה השנה.
השופטת סרוסי הוסיפה וציינה, כי לולא הסכמי השומה, ובהינתן המידע המוגבל שניתן היה לשחזר בנקודת זמן זו, היא סבורה כי נכון היה לסַווג את עסקת נובל כעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי, וזאת בהתאם למבחנים שנקבעו בהלכת מגיד (ע"א 9187/06).
בעניין זה, דחתה השופטת (ראו פס' 51 לפסק-הדין) את טענת המערערים, כי יש להשקיף על הפטנט כעל "עץ" המשַמש לייצור הכנסה בדומה לנסיבות פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין בן דוד (ע"מ (ת"א) 49967-12-13).*
* למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.
השופטת סרוסי הִמשיכה וקבעה, כי אם כך הם פני הדברים לגבי עסקת נובל, הרי שקַל וחומר לגבי עסקת MIS, שיש לסַווגה כעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי. "[...] גם בעסקה זו, עצם מכירת הפטנט זמן קצר יחסית לאחר רישום הפטנט, מלמד כי מדובר בעסקת אקראי, ולא במכירת נכס שנוצר לצורך ייצור הכנסה. המערערים אפילו לא התיימרו להשאיר את הזכויות עצמן לצורך ניצולן, והן מכרו אותן כמעט מיד. בוודאי שלא היה מדובר בניסיון כן וממצה לייצר הכנסות קבועות מהפטנט. גם בעסקת MIS, אם המערערים היו מעוניינים לייצר הכנסה מהפטנט השני, למשל במסגרת השתלות במטופלים, הם היו עושים זאת ולא מוכרים את הזכויות בפטנט במלואן, או למצער, משאירים לעצמם רישיון שימוש בלעדי בישראל. יתרה מזו, אני סבורה כי עסקת MIS היא עסקת אקראי בעלת אופי מסחרי באופן מובהק יותר מעסקת נובל. מדובר בעסקה שניה למכירת פטנט של המערערים 1 ו- 2 לאחר שנוכחו בהצלחת מכירתו של הפטנט הראשון. ויודגש, כי לאור מהותן של עסקאות למכירת פטנטים , מדובר בתדירות שאיננה נמוכה" (פס' 56–57 לפסק-הדין).
השופטת הוסיפה וציינה, כי חיזוק נוסף למסקנתה ניתן למצוא בהוראות סעיף 2(9) לפקודה אשר קובע כמקור לתשלום מס הכנסה "תמורה המתקבלת בעד מכירת פטנט, מדגם או עיצוב על ידי הממציא, או בעד מכירת זכות יוצרים על ידי היוצר, אם הומצאה האמצאה או נוצרה היצירה שלא בתחום עיסוקם הרגיל של הממציא או היוצר". שכּן, מכלל הלאו ניתן ללמוד על ההן – כאשר האמצאה נוצרה בתחום עיסוקו הרגיל של הנישום, הכְּלָל הוא שמדובר בהכנסה פירותית.
עוד ציינה השופטת, כי משמעות המילים "תחום עיסוקו הרגיל" היא תחום העיסוק הכללי ולאו דווקא העיסוק הספציפי של המצאת פטנטים, שאחרת די היה לכתוב "שלא בעיסוקם הרגיל" או "שלא במסגרת עיסוקם הרגיל".
מכל מקום, הוסיפה השופטת, מדובר בדיון למעלה מן הצורך שכּן נציגי המערערים עצמם הודו כי האמצאה היא בתחום עיסוקם (בעוד שבעניין בן דוד לא הייתה מחלוקת כי האמצאה לא הייתה בתחום עיסוקו הרגיל של הנישום). כמו-כן, אין מקום להידרש לסעיף 2(9) לפקודה משנמצא כי יש לסַווג את התקבולים מעסקת MIS כעסקת אקראי לפי סעיף 2(1).
לבסוף, קבעה השופטת, כי אין היא רואה מקום להורוֹת על החלת עיקרי הפשרה שנחתמה עם ד"ר פרומוביץ' על עסקת MIS לא כל שכּן להחיל על עסקה זו את הסכמי השומה.
מחיקת ערר מס שבח בּשל אי-הבאת ראיות
ביום 17.11.2022 ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין דויד.
עניינו של פסק-הדין בבקשת המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין חיפה) למתן פסק-דין המורה על דחיית הערר.
זאת, בטענה שנטל השכנוע והראיה בערעור (שעניינו בשווי המכירה של המקרקעין שמכר העורר) מונח על-פי הדין על כתפי העורר ומשלא הוגשו על-ידי העורר ראיות כלשהן לביסוס טענותיו,* משמע שאינו יכול לעמוד ולוּ לכאורה בנטל כאמור ועל-כן דין הערר להידחות.
* לתיאור התנהלותו של העורר ובא-כוחו בערעור, ראו פס' 3–14 לפסק-הדין.
ועדת-הערר (יו"ר הוועדה השופטת א' וינשטיין וחברי הוועדה עו"ד א' סימון ומר א' שרם) קיבלה את בקשת המשיב ודחתה את הערר תוך חיוב העורר בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).
סילוק על הסף של של ערר מס שבח בשל הגשתו באיחור
פסק-דין נוסף של ועדת-הערר ניתן ביום 22.11.2022 בעניין בירגר.
עניינו של פסק-הדין בבקשת המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין חיפה) לסלק על הסף את הערר שהגישה המערערת על החלטת המשיב שלא לקבל את בקשתה לביטול עסקת קומבינציה שנכרתה בין העוררת לבין חברה קבלנית.
זאת, מחמת איחור של למעלה משלושה חודשים בהגשתו .
ועדת-הערר קיבלה את בקשת המשיב וסילקה על הסף את הערר תוך חיוב העוררת בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ש"ח* (קישור לפסק-הדין).
* החיוב בהוצאות הגבוהות נבע מחומרת התנהלותה של העוררת כפי שתוארה בפסק-הדין. כך, ובין היתר, נקבע בסעיף 63 לפסק: "ראוי להדגיש, כי העוררת העמיסה על ועדת הערר מסמכים למכביר (51 נספחים לכתב הערר) – אשר רובם אינם רלוונטיים לערר דנן, תוך התדיינות מיותרת ובזבוז זמן שלא לצורך ותוך הסתרת העובדה הראשונית והבסיסית ביותר שהיה עליה להציג – מועד מתן ההחלטה מושא הערר, שהוא הנתון החשוב לצורך בחינת עמידתה בהוראות החוק בדבר מועד הגשת הערר. העוררת פתחה בהליכים מיותרים מול המשיב (התביעה האזרחית והבקשה לצו עשה זמני) בניסיון לכפות עליון מתן החלטה, אשר הוא מנוע מלתת לאור הוראות הדין. אנו מוצאים כי פעולות העוררת, אשר נועדו למסך את העובדות, לטשטש ולהסיט את הדיון – הינן בגדר שימוש לרעה בהליכים משפטיים וגובלות בשיבוש מכוון של ההליך."
הגשת ערעור מס שבח לעליון באיחור בשל טעות שבדין
פסק-דין של ועדת-הערר והערעור לבית-המשפט העליון
במבזק מס' 1978 מיום 9.6.2022 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין א.מ שטרן תשתיות בע"מ (קישור למבזק).
נזכיר, כי באותו מקרה דחתה הוועדה את הערר שהגישה המערערת וקבעה כי ההסדר שנקבע בתיקון 69 לחוק מיסוי מקרקעין לגבי חישוב מס הרכישה המוטל על מי שנמנה עם קבוצת רכישה לפי שווי הנכס הבנוי חל גם על גורם מארגן של קבוצת רכישה כאשר הוא רוכש בעצמו חלק מהזכות.
ביום 14.9.2022 הגישה המערערת ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון.
למחרת (ביום 15.9.2022) הגיש המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין מרכז) בקשה למחיקת הערעור על הסף בטענה כי הוא הוגש באיחור.
בבקשה נטען, כי בהתאם לסעיף 90 לחוק ולפסק-הדין שניתן בעניין א.א אביבה אלזמי בע"מ ("עניין אלזמי"), המועד להגשת ערעור על פסק-דין של ועדת-הערר לבית-המשפט העליון הוא תוך 45 יום מיום מתן פסק-הדין, כאשר ימי הפגרה באים במניין הימים; ומשכך, המועד האחרון להגשת הערעור חָלף ביום 14.7.2022, והגשתו ביום 14.9.2022 היא הגשה באיחור של חודשיים.
בתשובתה לבקשה למחיקת הערעור על הסף, טענה המערערת, כי תקופת הפגרה אינה באה במניין הימים בהליכים של עררי מיסוי מקרקעין, וזאת מכוח הוראת תקנה 12(א) לתקנות מיסוי מקרקעין וכי בעניין אלזמי כלל לא נדוֹנה סוגיה זו. על כן, כך נטען, האיחור בהגשת הערעור אינו ניכר כפי שציין המשיב, ובוודאי אינו נובע מזלזול או התמהמהות.
בד בבד עם הגשת התשובה לבקשת מחיקת הערעור על הסף, הגישה המערערת בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, בגדרהּ נטען, כי פסק-הדין התייחס לשאלה משפטית עקרונית שההכרעה בה היא בעלת השלכות רוחב וכי חשיבותה הציבורית והעקרונית של הסוגיה הנדונה בפסק-הדין מהווה "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הערעור המצדיק את מתן הארכה המבוקשת.
עוד נטען כי באת-כוח המערערת טעתה בחישוב המועד להגשת הערעור וסברה כי לרשותה עומדים 60 יום, וזאת בהסתמך על תקנה 13 לתקנות מיסוי מקרקעין המַפנות לפרק י"ז לתקנות סדר הדין החדשות; ואף טעות זו, שלא נבעה מזלזול או מהתמהמהות, היא "טעם מיוחד" המצדיק להיעתר לבקשתה.
החלטת הרשמת
במבזק האחרון (מבזק מס' 1999 מיום 16.11.2022) דיווחנו, בין היתר, על החלטתה של הרשמת ל' משאלי שלומאי בבקשת המשיב למחיקת הערעור על הסף.
הרשמת משאלי שלומאי קיבלה את בקשת המערערת להארכת מועד ודחתה את בקשת המשיב לסילוק הערעור על הסף (קישור להחלטה).
בראשית הדברים, ציינה הרשמת משאלי שלומאי, כי המערערת אינה חולקת על כך שבניגוד לסברתה של באת-כוחה כי עמדו לרשותה 60 יום להגשת הערעור כאשר ימי הפגרה אינם באים במנייין הימים, הרי שלמעשה הדין החָל על ענייננו הוא הדין הקבוע בסעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין, הקובע כי: "על החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, תוך 45 ימים מיום מתן ההחלטה, או אם ניתנה בהעדר המערער – מיום שנמסרה לו", כפי שאף נקבע בפסק-הדין בעניין אלזמי.
משכך, המערערת מסכימה, כי היה עליה להגיש את הערעור עד ליום 14.7.2022, אך טוענת כי טעותה, אשר לא נבעה מזלזול או מהתמהמהות, מהווה טעם מיוחד המצדיק להיעתר לבקשת הארכת המועד שהגישה.
בנסיבות אלו, קבעה הרשמת, יש לבחון האם טעותה של באת-כוח המערערת אכן מהווה טעם מיוחד המצדיק היעתרות לבקשתה להארכת מועד.
בעניין זה, קבעה הרשמת משאלי שלומאי, כי הטעות שבדין מצד המערערת באה בגֶדר טעות שאדם סביר היה יכול להיקלע אליה, ומשכך היא מהווה "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד.
אומנם, הוסיפה הרשמת, בפסק-דין אלזמי הכריע השופט מינץ במחלוקת הפרשנית שניטשה בין הצדדים שם באשר לשאלה מהו הדין הקובע את המועד להגשת ערעור על החלטתה של ועדת ערר בערר שהוגש מכוח סעיף 88 לחוק ולנוכח הכרעה ברורה זו, אף אם ניתן היה לטעון טרם מתן פסק-הדין בעניין אלזמי כי הדין בסוגיה האמורה הוא עמום או לא בהיר דיו, הרי שמשעה שהנושא הובהר והוכרע בפסיקה, לא ניתן לטעון עוד לעמימות בנדון. ואולם, חרף האמור, בבחינת סבירותה של הטעות מצד המערערת, יש לתת משקל לכך שפסק-הדין בעניין אלזמי הוא פסק-דין יחיד, וכי מאז שניתן לפני כשנה הסוגיה לא נדוֹנה בהחלטות נוספות של בית-המשפט העליון.
בנסיבות אלו, ציינה הרשמת, טעותה של המערערת נכנסת, כאמור, ולוּ בדוחק לגֶדר טעות שאדם סביר יכול היה להיקלע אליה.
הרשמת משאלי שלומאי הוסיפה וציינה, כי אמנם היא סבורה, כעמדת המשיב, שימי הפגרה באים במניין הימים להגשת ערעור על החלטתה של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין, וזאת בהתאם לסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, שלפיו "במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה". ואולם, טעותה של המערערת שסברה כי ימי הפגרה אינם באים במניין הימים במקרה הנדון היא נגזרת ישירה ותולדה של סברתה כי הדין החָל על מועד הגשת הערעור הוא זה הקבוע בתקנות סד"א, ומשכך אין לומר כי מדובר בטעות נוספת, אלא בהמשכהּ המתבקש של הטעות המקורית.
לאור זאת, ובהינתן שהמשיב לא הצביע על אינטרס הסתמכות קונקרטי מלבד האינטרס הכללי בדבר סופיות הדיון, קבעה הרשמת כי היא מוצאת להיעתר לבקשת המערערת להארכת מועד.
לבסוף, ציינה הרשמת, כי טענות בדבר טעויות שבדין אשר נובעות מדין עמום נחלשות עם חלוֹף הזמן והצטברות הפּסיקה המבהירה את הדין ומבססת אותו; ומשכך, במבט צופה פני עתיד, מובהר כי הכרה בטעות האמורה כטעות שאדם סביר היה נקלע אליה אינה הכרה אוטומטית, ולמעשה, ככל שצבר ההחלטות השיפוטיות ביחס לדין החָל בעניין מועד הגשת ערעור על החלטה של ועדת-הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין גדל – כך הולכת ופוחתת ההצדקה להכיר בטעות בנסיבות כגון דא כטעות סבירה המצדיקה הארכת מועד.
הערעור על החלטת הרשמת
מנהל מיסוי מקרקעין מרכז ערער על החלטתה האמורה של הרשמת וביום ד' (23.11.2022) ניתן פסק-הדין בערעור.
בית-המשפט העליון, מפי השופט ד' מינץ, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופץ מינץ קבע, כי שיקול דעתו של רשם בית-המשפט בעניינים כגון דא הוא רחב ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור; וכי מקרה זה אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות – לא נפל כל פגם בקביעת הרשמת כי המערער, המבקש לשלול את אפשרות המשיבה לנקוט בהליך ערעורי, לא הצביע על כל זכות או אינטרס ממשיים שנפגעו כתוצאה מהארכת המועד.
וכך הוא קבע: "גם בערעור שלפנַי לא העלה המערער כל אינטרס קונקרטי רלוונטי, להבדיל מטענותיו הכלליות שהעלה גם לפני הרשמת על אודות הפגיעה בעקרונות כלליים כגון סופיות הדיון, דבר המהווה פגיעה אינהרנטית לכל מצב שבו ניתנת הארכת מועד."
הגשת ערעור מס הכנסה לעליון באיחור
פסק-דין של בית-המשפט המחוזי
במבזק מס' 1980 מיום 22.6.2022 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת י' ייטב) בעניין חאלד אל הואשלה.
עניינו של פסק-הדין בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על שומה שקבע המשיב (פקיד-שומה באר-שבע) בצו לפי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה בעקבות גידול הון בלתי-מוסבר שהתגלה בהשוואת שתי הצהרות הון שהגיש וכן קנס גירעון לפי סעיף 191(ב) לפקודה.
בבקשה, שהוגשה ביום 25.4.2022, צוין, כי המבקש קיבל את הצו בחודש אוגוסט 2021, אך בעטיין של בעיות אישיות, מגפת הקורונה וכן בְּשל כך שהוא המטפל היחיד באביו החולה, לא הגיש את הערעור במועד.
המשיב, מצדו, התנגד לבקשה מהטעם שזו הוגשה באיחור ניכר וכוללת אמירות כלליות ובלתי-מפורטות כמו גם מהטעם שהמבקש בחר שוב ושוב להימנע מהמצאת מסמכים מאמתים את הצהרתו באשר לגידול ההון הבלתי-מוסבר.
השופטת י' ייטב דחתה את הבקשה להארכת מועד וקיבלה את בקשת המשיב לדחות את הערעור על הסף (קישור לפסק-הדין).
הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-הדין
היום (27.11.2022) ניתנה החלטתה של רשמת ל' משאלי שלומאי בבקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-הדין.
הרשמת משאלי שלומאי דחתה את הבקשה (קישור להחלטה).
הרשמת ציינה, כי בבקשה נטען באופן כללי בלבד כי בא-כוח המבקש סבר בתום-לב כי המועד האחרון להגשת הערעור הוא ביום 13.11.2022 (יום הגשת הבקשה להארכת המועד) וכי האיחור בהגשתו הוא של 7 ימים בלבד, אך בבקשה לא נכלל כל פירוט בדבר המועד שבו הומצא פסק-הדין למבקש. כמו-כן, לא הוסבר מדוע, לטענתו, חל איחור של שבעה ימים בלבד בהגשת הערעור בעוד שהמועד האחרון להגשת הערעור מיום מתן פסק הדין חל ביום 2.10.2022.
עוד ציינה הרשמת, כי בבקשה לא פורט כל מידע בדבר טיב הטעות שהובילה להגשת הבקשה באיחור ניכר, כי הבקשה אף לא נתמכה בתצהיר וכי אף הטענה בדבר סיכוייו הטובים של ההליך נטענה בעלמא וללא כל פירוט.
לאור כל זאת, וכאמור, דחתה הרשמת את הבקשה.
דחיית בקשה להפקדת ערובה בערעור מע"מ
ביום 10.11.2022 ניתנה החלטתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין מוקד אריק. ש (2012) בע"מ.*
* נראה, כי נפלה טעות סופר בפרטי המשיבה בפסק-הדין (צוין כי זו מרלן מירן ביתן במקום מוקד אריק. ש (2012) בע"מ.
עניינה של ההחלטה בבקשת היחידה לפשיעה חמורה ברשות המסים לחיֵיב את המערערת להפקיד ערובה לתשלום הוצאות המבקשת אם יידחה הערעור שהוגש על-ידי המשיבה.* זאת, בהתבסס על תקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי.
* הודעת הערעור (המתוקנת) שהגישה המשיבה נסובה על ההחלטה לחייבהּ בתשלום כפל-מס בְּשל הוצאת חשבוניות פיקטיביות.
השופט א' דורות דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
וכך הוא קבע (בפס' 12 לפסק-הדין): "במקרה הנוכחי, לא מתקיים אף אחד מהמצבים העיקריים שבגדרם מחויב תובע בערובה להוצאות הנתבע (היעדר כתובת או המצאת התובע בחו"ל). כמו כן, אין מדובר בתושבת האזור, הנחשבת כתושבת חוץ לצורך תקנה 157 לתקסד"א. השלב המאוחר של הגשת הבקשה (שלוש שנים לאחר הגשת הערעור) מטה את הכף לטובת המשיבה. כך גם העובדה שהמשיבה הינה דלת אמצעים. אשר לסיכויי הערעור, לא ניתן לקבוע מראש כי מדובר בערעור סרק מובהק, וזאת לאור העובדה כי לא ננקט כלפי המשיבה הליך פלילי בנוגע להוצאת חשבוניות המס ולא ניתנה סיבה משכנעת להימנעות מהעמדתה לדין פלילי. במצב דברים זה, במכלול הנסיבות המתוארות לעיל, אין מקום לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להוצאות."
קורונה – איחור במתן החלטה בהשגה
ביום 13.11.2022 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין פליסידד (פיסגה) בע"מ וארג'נטרו אחזקות בע"מ.
שתי המערערות הגישו דרישות למענקים מכוח חוק התכנית לסיוע כלכלי (נגיף הקורונה החדש) (הוראת שעה), תש"ף-2020.
דרישות אלו נדחו ועל-כן המערערות הגישו השגות אשר נדחו בהחלטות שניתנו באיחור ניכר.
לאור דחיית ההשגות, הגישו המערערות עררים לוועדת-הערר שבמסגרתם העלו טענות בשני מישורים: במישור הראשון, טענו המערערות כי מבּחינה מהותית החלטת המשיבה בהשגה אינה מתיישבת עם לשון החוק ותכליתו; ובמישור השני, טענו המערערות כי יש לקבל את ההשגה אף אם אין זכאות מכוח החוק, וזאת לאור העובדה כי המועד לקבלת החלטה בהשגה הינו 120 יום ואילו ההחלטות בעניינן נתקבלו למעלה מ-200 ימים לאחר מכן. מכאן, לטענתן, כאשר לא ניתנה החלטה בהשגה בפרק זמן זה, יש לראות את ההשגה כאילו התקבלה.
ועדת-הערר, בשני הֶרכבים שונים, דנה בעררים ודחתה את הטענות לגופם של דברים בהחלטה מנומקת ומפורטת.
במסגרת הערר שהוגש על-ידי המערערת 2 קבעה הוועדה, בהרכבה האחד, כי אין חולק כי ההשגות ניתנו באיחור משמעותי, כאשר ההחלטות בהשגה ניתנו 206 ו-225 ימים לאחַר הגשת ההשגות, וזאת כאשר החוק קוצב 120 יום להכרעה בהן. עם זאת קבעה הוועדה, כי אין באיחור להוות הצדקה לסעד דרסטי של קבלת העררים, וניתן להסתפק בקביעת הוצאות או שלילת הוצאות. לפיכך, הוועדה דחתה את העררים ופָּסקה הוצאות לטובת המשיבה (רשות המסים) בסך 5,000 ש"ח תוך שציינה כי היה מקום להטיל הוצאות גבוהות יותר, אך לאור האיחור במתן ההחלטה בהשגה נפסקו הוצאות נמוכות.
במסגרת הערר שהוגש על-ידי המערערת 1 קבעה הוועדה, בהרכבה האחר, כי המשיבה חרגה ב-86 ימים מהמועד הקבוע בחוק. עם זאת, גם וועדה זו סברה כי אין מקום לסעד דרסטי של קבלת ההשגה, וניתן להתחשב בנושא זה בעניין פסיקת הוצאות. לאור האמור, הערר נדחה ללא פסיקת הוצאות.
על החלטות האמורות של שתי הוועדות הוגשו ערעורים לבית-המשפט, שאוחדו, ואשר במסגרתם הסכימו המערערות לוותר על טענותיהן לגופם של דברים ולהתמקד אך ורק בטענה, כי משמעות האיחור במתן החלטה בהשגה הינה כי יש לקבל את ההשגה, או לחלופין לפסוֹק הוצאות משמעותיות לזכוּת המערערות.
לאור הסכמה זו, הורה בית-המשפט על מחיקת הטענות לגופם של דברים וזאת ללא צו להוצאות.
בית-המשפט, מפי השופט ג' הס, קבע – תוך שהוא נדרש לפסקי-הדין של השופטת א' וינשטיין בעניין ב.ג. ביטחון (עמ"נ (חי') 27710-06-21) ובעניין פודולסקי (עמ"נ (חי') 3720-11-21)* – כי אין מקום לקרוא ללשון החוק סנקציה הקובעת כי במקרה של אי-קבלת החלטה בהשגה במועד, מתקבלת ההשגה; וכי הפתרון הראוי לאיחור בקבלת ההחלטה הוא תשלום הוצאות.
* יצוין, כי רשות המסים הגישה לבית-המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק-הדין בעניין פודולסקי (בר"מ 7502/22).
בהתאם, השופט הס ביטל את פסיקת ההוצאות על-ידי הוועדה וקבע שהמשיבה תשלם לכל אחת מהמערערות הוצאות בסך 55,000 ש"ח (כולל מע"מ).
למַעבר לפסק-הדין של השופט הס, לחצו כאן.
דו"ח מבקר המדינה
פורסם החלק הראשון של הדין וחשבון השנתי של מבקר המדינה המציג את ממצאי הביקורת על הגופים המבוקרים לשנת 2021.
במוקד פרקי הביקורת לגבי רשות המסים עומדים, בין היתר, הנושאים הבאים:
- השירות לציבור ברשות – ביקורת מעקב מורחבת (קישור לדו"ח המלא) (קישור לדו"ח המקוצר);
- היבטי מועילות של מערכת המס (קישור לדו"ח המלא) (קישור לדו"ח המקוצר);
- פעילות יחידת שירות עיבודים ממוכנים ברשות המיסים (קישור לדו"ח המלא) (קישור לדו"ח המקוצר).
ראו, בין היתר, את ההתייחסות המפורטת בדו"ח לעיכוב החזר יתרות זכות לנישומים (עמ' 397 ואילך בחלק המתייחס לשירות לציבור ברשות), לקנסות גירעון (עמ' 511–512 בחלק המתייחס להיבטי מועילות של מערכת המס), להליכי כופר (שם, בעמ' 539 ואילך) וליחידה הארצית לשומה בהתכתבות (שם, בעמ' 556 ואילך).
דו"ח סיכום שנת 2021 של פרקליטות המדינה
פורסם דו"ח סיכום שנת 2021 של פרקליטות המדינה (קישור לדו"ח).
הדו"ח, המהווה את הפרסום השנתי השביעי, מציג באופן מפורט את עבודת היחידות השונות בפרקליטות: התביעה הפלילית, הייצוג האזרחי והייצוג המינהלי.
תשומת לבכם, בין היתר, לאותו חלק בדו"ח (בעמ' 109 ואילך) המתייחס לפעילותה של המחלקה הפיסקאלית בפרקליטות המדינה ולפיו בשנת 2021 התקבלו פסקי-דין של בית-המשפט העליון ב-93 הליכי אזרחייים ומינהליים שטופלו במחלקה, תוך שב-85% מההליכים עמדת המדינה התקבלה על-ידי בית-המשפט העליון (במלואה (81%) או בחלקהּ (4%)) ורק ב-12% נדחתה (ב-3% מההליכים הושגה פשרה בין הצדדים).
מעבר מתהליך הגשת דוחות שנתיים בניכויים באמצעות כספות להגשת דוחות במערכת שידור דוחות 126/856
פורסמה הודעתו בנושא שבנדון של מר שלמה אוחיון, סמנכ"ל בכיר שירות לקוחות ברשות המסים.
למַעבר להודעה, לחצו כאן.