אלכסנדר שפירא ושות', משרד עורכי-דין

הלוואה לחברה קשורה – זהירות!

כידוע, במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז-2016 ("חוק ההתייעלות" או "החוק") (קישור לחוק ההתייעלות) נוספו הוראות סעיף 3(ט1) לפקודת מס הכנסה הקובעות חיוב במס של משיכת כספים או נכסים מחברה בידי בעל מניות מהותי אשר אינם מוחזרים במועד שנקבע לעניין זה (ראו סעיף 94(1) לחוק ההתייעלות ע' 274 ואילך וכן סעיף 96 לחוק, ע' 279–281).*

* נזכיר, כי במבזק מיום 23.8.2017 דיווחנו אודות פרסומם של שני חוזרים מקצועיים: האחד: חוזר מס הכנסה 7/2017 בנושא "סעיף 3(ט1) לפקודת מס הכנסה – מיסוי בעל מניות מהותי בשל משיכה מחברה" (קישור לחוזר); השני: חוזר מיסוי מקרקעין 8/2017 בנושא "העברת דירה שהועמדה לשימוש בעל מניות מהותי או קרובו מהחברה לבעל מניותיה – הוראות מעבר לסעיף 3(ט1) לפקודת מס הכנסה" (קישור לחוזר).

עוד נזכיר, כי במבזק מיום 15.4.2018 דיווחנו אודות פרסום טופס 1350 המהווה נספח לדו"ח והמיועד לבעל מניות מהותי בחברה שסכום המשיכות המצטבר עלה ביום כלשהו בשנת-המס וביום כלשהו בשנת-המס שלפניה על 100,000 ש"ח. להורדת הטופס המתייחס לשנת-המס 2021, לחצו כאן.

התייחסנו במבזקים קודמים לסוגיות שונות מבּין אלו שמשרדנו נתקל בהם ביחס להוראות הסעיף ובכלל זאת לשאלת תחולתן של אותן הוראות על משיכה מחברה זרה בידי תושב-חוץ,* ההשלכות הגלומות במכירת חפצי אמנות מבעלי שליטה בחברה לחברה** ועוד.

* מבזק מס' 1909 מיום 5.4.2021 (קישור למבזק).

מבזק מס' 1980 מיום 22.6.2022 (קישור למבזק**).

כעת, נבקש להתייחס בקצרה להוראה הקבועה בפסקה (9) שבאותו סעיף 3(ט1) לפקודה.
לפי פסקה זו, לא יראו הלוואה שניתנה לחברה אחרת המשמשת לתכלית כלכלית בחברה המקבלת את ההלוואה כמשיכה מחברה בעקיפין, ובלבד שהחברה המקבלת אינה תאגיד שקוף.*

* לעניין זה, "תאגיד שקוף" מוגדר כ"חברה שהכנסתה או הכנסתה החייבת מיוחסת לבעלי הזכויות בה, למעט אם כל בעלי הזכויות בה הן חברות החייבות במס לפי סעיף 126(א)."

תשומת לבכם, כי תחולתו של החריג אינה מותנית רק בכך שההלוואה משמשת לתכלית כלכלית בחברה הלוֹוה ובכך שהחברה הלוֹוה אינה "תאגיד שקוף" (כמשמעותו לעיל), אלא גם ובראש ובראשונה שענייננו ב"הלוואה" ולא ב"משיכה".
בהתאם, יש להקפיד כי מתקיימים בעניין זה המאפיינים של הלוואה, ובכלל זאת קיים הסכם בין החברה לבין החברה הלוֹוה המַסדיר את סכום ותקופת ההלוואה, שיעור הריבית ו/או ההצמדה שהיא נושאת, מועדי הפירעון וכו'.

מערכת חדשה לאישורי ניכוי מס במקור

במבזק מס' 1986 מיום 14.8.2022 דיווחנו, בין היתר, על פרסום הודעתה (קישור להודעה) של גב' ענת סרוסי, סמנכ"לית לגבייה – שעם ברשות המסים, לפיה ביום 1.1.2023 ייכנסו לתוקף מספר שיפורים ושינויים באישורי ניכוי מס במקור: אפשרות חדשה לזיהוי על פי מספר ישות (תעודת זהות, מספר חברה או מספר שותפוּת), שינוי בסוגי התשלום הכלולים בכל סעיף והפרדת אישור ניכוי מס במקור מאישור גופים.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם בדבר פרסום הודעתה בנושא של רו"ח פזית קלימן, סמנכ"לית בכירה שומה וביקורת ברשות המסים.
למַעבר להודעתה של רו"ח קלימן, לחצו כאן.

פקיעת תוקפן של הטבות המס לתמ"א 38

נבקש לעדכנכם בדבר הודעה חשובה ביותר של רשות המסים בעניין שבנדון (קישור להודעה):

"רשות המסים מודיעה על החלטה שהתקבלה במחלקת מקרקעין וקבלנים בחטיבה המקצועית, אשר תספק מענה למצב הביניים שנוצר מאז סוף שנת 2021, בעקבות פקיעת תוקפן של הטבות המס בעסקאות תמ"א 38. בהתאם להחלטה, עד ה-1 באוקטובר 2023 יוכלו דיירים ויזמים לחתום על הסכמים לביצוע עסקאות מכוח תמ"א 38 ולהסתפק בשלב ראשוני בהגשת הודעה על ביצוע העסקה, מבלי להגיש הצהרה המחייבת בתשלום מס שבח ומס רכישה.
בהתאם להחלטה, עד ה-1 באוקטובר 2023 או עד למועד התקיימות התנאים המתלים בהסכם בין הצדדים (המוקדם מבניהם), יידרשו הצדדים לעסקה להגיש הצהרה בצירוף שומה עצמית בהתאם להוראות חוק מיסוי מקרקעין. היה ועד למועד זה יוארך תוקפן של הטבות המס שהיו בתוקף עד ל-31 בדצמבר 2021 באופן רטרואקטיבי ל-1 בינואר 2022, יוכלו הצדדים לעסקה לממש את ההטבה. היה ועד למועד זה לא יוארך תוקפן של ההטבות, יידרשו הצדדים לעסקה לשלם את מס השבח ומס הרכישה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית אך ללא קנסות אי הצהרה במועד. ככל שהעסקה בין הצדדים תבוטל טרם הגיע המועד להגשת ההודעה, יגישו הצדדים בקשה לביטול העסקה לבחינת מנהל מיסוי מקרקעין.
כידוע, במסגרת תמ"א 38 מתקשרים יזמי בנייה עם בעלי דירות בבניינים לצורך ביצוע עסקה ובמסגרתה מוכרים הדיירים ליזם את זכויות הבנייה הנוספות בבניין בתמורה לחיזוק הבניין הישן או הריסתו ובנייתו מחדש בהתאם להוראות תמ"א 38. על פי פרק 5 לחוק מיסוי מקרקעין, בעלי הדירות זכאים להקלה משמעותית בתשלום מס שבח על התמורה שמעניק להם היזם בתמורה לזכויות הבנייה הנוספות. פרק זה נוסף לחוק במסגרת הוראת שעה שתוקפה פג בסוף שנת 2021.
טרם פקיעת הוראת השעה, פרסמה רשות המיסים הודעה והבהרה ולפיהן ההטבות הניתנות במסגרת פרק 5 לחוק יחולו גם על עסקאות שנחתמו לפני פקיעת תוקפה של הוראת השעה, כאשר התנאים המתלים לקיומן (כמו קבלת היתר בנייה) יתקיימו רק לאחר פקיעת תוקפה של ההוראה הנ"ל. בד בבד, הוגשה הצעת חוק לתיקון חוק מיסוי מקרקעין ומטרתה הארכת תוקפה של הוראת השעה במקביל ובהתאם למועד הארכתן של הוראות תמ"א 38 עד ל-1 באוקטובר 2023. הצעת החוק טרם התקבלה" [ההדגשות אינן במקור – הח"מ.]

חברה ייעודית למימון פרוייקט נדל"ן – האם מוסד כספי או עוסק?

ביום 17.8.2022 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין ברק תמ"א ים סוף 8 בע"מ.
עניינו של פסק-הדין בערעור שהגישה המערערת בהתאם להוראות סעיף 64(א) לחוק מע"מ ("החוק") על החלטת המשיב (מנהל מע"מ ירושלים) מיום 1.12.2020 בגדרהּ נדחו טענות המערערת בשימוע שנערך לה והוחלט להותיר את רישומה כמוסד כספי ולא כעוסק.

להלן תמצית העוּבדות כפי שהובאה בפתח פסק-הדין:
המערערת היא חברה שהתאגדה בשנת 2017 והיא משתייכת ל"קבוצת ברק", המונָה כ-40 חברות העוסקות, על-פי הנטען, בתחום הנדל"ן במתן מימון והענקת שירותי ניהול.
לגבי המערערת נטען, כי היא הוקמה כחברת בת ייעודית של חברת "ברק הס החזקות בע"מ" ("חברת האם") וכי היא התקשרה בהסכם הלוואה מיום 25.1.2017 ("ההסכם") עם חברת התחדשות עירונית בשם ב.ע.י. ים סוף 8 בע"מ ("היזם"), שכָּלל, לטענת המערערת, שירותי יעוץ וניהול לפרויקט ברחוב ים סוף 8 בירושלים.
במסגרת ההסכם נקבע, כי המערערת תעניק שירותים לאיתור גורמי מימון לפרויקט ושירותים לתחזוקת הקשרים הפיננסיים ושירותי בקרה שוטפים.
בהמשך לכך, נטען כי המערערת הצליחה לגייס את המימון הנדרש ליזם בהתאם להסכם ביניהם וכי חברת האם התקשרה עם היזם בהסכמים שלובים הכוללים השקעה ומתן שירותים, הכוללים הן תשואה קבועה ומובטחת והן תמורה השָווה ל-4% מרִווחי היזם.
ביום 16.6.2019 פנתה המערערת למשיב לצורך פתיחת תיק עוסק ובהמשך לכך התקיימה פגישה בין הצדדים והמערערת פנתה במכתב למשיב אשר נכלל בו הסבר מפורט לגבי עיסוקיה.
ביום 15.3.2020 קבע המשיב (במכתב שנחתם על-ידי גב' ז' גלינדוס, לשעבר סמנכ"לית בכירה לאכיפת הגבייה ברשות המסים), כי הוחלט, בהתאם לסמכות המנויה בסעיף 58 לחוק, כי המערערת תסוּוג, בדומה לבנקים הפועלים בתחום מתן אשראי ללוֹוים, כמוסד כספי לצורכי מע"מ. זאת, מהטעם שעיקר פעילותה הינו בתחום מתן האשראי בעוד שהשירותים הנוספים הניתנים על ידיה ללוֹוה הינם טפלים ואינטגרליים לפעילות מתן האשראי.
המערערת הגישה "בקשה להשלמת טענות" בהתאם להוראות סעיף 62 לחוק וביום 28.10.2020 התקיים בעניינה שימוע.
ביום 1.12.2020 החליט המשיב להותיר את רישומה של המערערת כ"מוסד כספי", תוך שהוא דוחה את טענות המערערת במסגרת השימוע.
וכך נקבע, בין היתר, בהחלטת המשיב:
"6.5 פעילות החברה, כפי שעולה מהמסמכים ומאסמכתאות שהומצאו, הינם גיוס אשראי מהמלווים ומתן אשראי ללווה. החברה, הן בהסכם ההלוואה והן בהסכם השירותים, מוצגת כגורם המממן, זה שאחראי על גיוס ההלוואות מהמלווים והעברתן ללווה. כלל התשואה שמפיקה החברה מפעילותה הינה נגזרת ישירה של הפער שבין תנאי ההלוואות שקיבלה מהמלווים לבין תנאי ההלוואה שהעניקה ללווה, אשר נקבעו בהסכם ההלוואה ובהסכם השירותים.
6.6 יתרה מכך, גם התמורה שמקבלת החברה מהלווה בגין שירותי הייעוץ, הינה תמורה מחושבת רובה ככולה מסך קרן ההלוואה שהעניקה החברה ללווה. החברה אינה חשופה לרווחי הפרויקט, אינה לוקחת בו חלק פעיל וכל תפקידה הוא להעמיד ללווה את ההלוואה לה הוא זקוק לצורך ביצוע הפרויקט. במקרה דנן, במסגרת הסכמותיהם של הלווה והחברה, הלווה פרע את סך כל ההלוואה עוד בטרם סיומו של הפרויקט.
6.7 בהחלטת מיסוי 3314/16 [בנושא] 'הסיווג על פי חוק מס ערך מוסף של פעילות למתן הלוואות' שפורסמה באתר רשות המיסים נקבע כי חברה המפעילה מיזם המקשר בין בעלי עסקים המעוניינים לקבל הלוואות לבין גורמים המעוניינים להעניק הלוואה, תירשם כ'מוסד כספי' על פי חוק מע"מ.
6.8 מהמקובץ לעיל ולאור אופי פעילותה של החברה המאפיינים פעילות אשר מבוצעת בידי מי שבדרך כלל מסווגים כ"מוסד כספי" לעניין חוק מע"מ, הרי שלעמדתנו על החברה להיות מסווגת כ'מוסד כספי'."
מכאן הערעור.

יצוין, כי הצדדים הסכימו ביניהם במהלך הדיון שלא להגיש תצהירים ולא לקיים הוכחות ולהסתפק בכתבי הטענות שהוגשו, בתוספת השלמות טיעון קצרות.
בהתאם, קבע בית-המשפט, כי ההכרעה לא תהיה ביחס למחלוקות העובדתיות שבין הצדדים בנוגע לפעילותה של המערערת אלא במחלוקת המשפטית בלבד.
עוד נקבע, כי השְאֵלה המשפטית שעומדת להכרעה היא האם יכול היה המשיב להשתמש בסמכות המוקנית לו, בהתאם לסעיף 58 לחוק, בכדי לקבוע כי המערערת היא "מוסד כספי" כשהוא מתבסס על החלטת מיסוי 3314/16, גם במקרה שאין מחלוקת כי המערערת אינה עומדת באף אחת מהגדרות "מוסד כספי" בהתאם לסעיף 1 לחוק.

בית-המשפט, מפי השופט א' דורות, קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).

השופט דורות בָּחן את הגדרת המונח "מוסד כספי" בסעיף 1 לחוק מע"מ כמו גם את הוראות צו מס ערך מוסף (קביעת מוסד כספי), התשל"ז-1977 שהותקן מוכח החלופה החמישית להגדרה האמורה.
לדבריו, אין מחלוקת כי המערערת אינה עונה להגדרה של "מוסד כספי".
כמו-כן, בחינה מדוקדקת של פעילותה מעלה כי מדובר בחברה שקָמה לבצע עסקה אחת ויחידה ולפיכך אין פעילותה "דומה" לפעילות של הגופים שהוגדרו כמוסד כספי וממילא לא היה מקום לעשות שימוש בסעיף 58 לחוק לשם סיוּוגה של המערערת כמוסד כספי. "החלטת המשיב לפעול בהתאם לסעיף 58 לחוק נראית מאולצת ובאה בכדי לסווג את המערערת בסיווג שאינו מתאים להוראות החוק והצו" (פס' 37).

השופט דורות הוסיף וציין, כי בדין טענה המערערת כי המשיב חרג מסמכותו כאשר ביקש להסתמך על הוראות סעיף 58 לחוק, שהרי גם המשיב אינו חולק כי המערערת אינה עומדת בהגדרה שבסעיף 1 לחוק ואינה נמנית עם הגופים ששר האוצר כָּלל בצו; וכי על המשיב, ככל שהיה מוצא לנכון לעשות כן, היה לפעול לשינוי חקיקה בהתאם למסקנותיו בהחלטת מיסוי 3314/16 עליה ביקש להסתמך או, לחלופין, לפְנות לשר האוצר, אשר מוסמך בהתאם לחלופה החמישית שבהגדרת "מוסד כספי" בחוק לתקן את הצו שהתקין ולהוסיף לו את ההגדרות שעלו במסקנות החלטת המיסוי, כפי שמותיר לו החוק.

למעלה מן הצורך, הוסיף השופט דורות והתייחס לטענת המשיב כי לאחַר הליך השימוע עלה כי פעילותה של המערערת תואמת את הגדרת המונח "מוסד כספי" גם בהתאם לחוק הבנקאות הקובע, כי "לא יעסוק בנק אלא בעיסוקים אלה: (5) מתן אשראי".
השופט דחה טענה זו וקבע, כי לא ניתן להסתמך על הגדרות מחוקים שונים באופן מלאכותי, מה גם שאין מחלוקת כי המערערת אינה בנק. "העובדה שבנק גם נותן אשראי, אינה מלמדת בהכרח כי כל נותן אשראי הוא בנק וצריך להיות מוגדר כ'מוסד פיננסי' בהתאם לחוק מע"מ" (פס' 44).

לאור כל האמור, קיבל השופט דורות את הערעור וקבע, כי על המשיב לרשום את המערערת כעוסק.

ביטול תקנות ייצוא עקיף במסגרת ערעור מס

ביום 7.8.2022 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין זינגר מכשור ובקרה בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בערעור שהגישה המערערת, חברה פרטית תושבת ישראל, על שומות בצווים שהוצאו לה על-ידי המשיב (פקיד-שומה חיפה), בגדרן נקבע, כי המערערת איננה עומדת בתנאים הנדרשים על-מנת שתיחשב כ"מפעל מועדף" כהגדרתו בסעיף 51 לחוק לעידוד השקעות הון ("חוק העידוד") וכן אינה מקיימת את התנאים לקביעתה כ"מפעל בר תחרות" הקבועים בסעיף 18א(ג)(1) לחוק העידוד ובתקנות לעידוד השקעות הון (תנאים בהתקיימם יראו במפעל המוכר רכיב למפעל אחר, מפעל זכאי להטבה), התשס"ז-2007 ("תקנות ייצוא עקיף").
עוד קבע המשיב, כי המערערת אינה מקיימת את תנאי גובה המחזוֹר הנדרש בתקנה 2(א)(3) לתקנות ייצוא עקיף, שכּן הכנסתה בשנות-המס שבערעור נמוכה מ-20 מיליון ש"ח.
המערערת אינה חולקת על סכומי ההכנסות, אולם גורסת כי התנאים הקבועים בתקנה 2(א)(3) לתקנות ייצוא עקיף הותקנו תוך חריגה מסמכות של מחוקק-המשנה ועל-כן, יש להורוֹת על ביטול אותה תקנה וכפועל יוצא מכך לקבל את שומתה העצמית ולחיֵיב את הכנסותיה בשנות-המס שבערעור בשיעור מס מופחת על-פי חוק העידוד.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת א' וינשטיין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ניתחה השופטת וינשטיין את התשתית הנורמטיבית ובכלל זאת את הוראות סעיף 18א(ג)(1) לחוק העידוד ותקנה 2 לתקנות ייצוא עקיף.

השופטת ויינשטיין הוסיפה וציינה, כי נוכח העובדה שמרכז טיעונה של המערערת נשען על הטענה בדבר בטלות תקנה 2(א)(3) לתקנות ייצוא עקיף, כמו גם נוכח ההשפעה הרוחבית של טיעון זה, ראוי היה כי המערערת היתה מעלה טענותיה במסגרת הליך של תקיפה ישירה בבג"ץ.
עוד ציינה השופטת, כי הגם שאין זו דרך המלך לתקוף חקיקת-משנה על-ידי תקיפה עקיפה במסגרת ערעור מס, הרי שאין מחלוקת כי בית-משפט בערעור מס מוסמך לדון בטענה שכזו מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; הגם שבית-המשפט בערעור מס יפעיל סמכות זו במקרים חריגים בלבד, וממילא סמכות זו אינה כוללת את החלפת שיקול דעתו של מחוקק-המשנה בשיקול דעת בית-המשפט.

לגופו של עניין, קבעה השופטת וינשטיין, כי המערערת לא פעלה כדין עת בחרה להעלות את טענת ה'בטלות היחסית' של תקנה 2(א)(3) לתקנות ייצוא עקיף רק עתה, לאחַר שבשנים קודמות נהנתה מההטבה על-פי אותה תקנה ולא העלתה כל טענה ביחס לחריגה מסמכות בקביעת תנאי המחזוֹר. "המערערת אינה רשאית לנופף בטיעון של 'בטלות יחסית' – באופן יחסי. קרי: כאשר דבר חקיקת המשנה אינו נוח לה ואינו תואם את אינטרסיה, ואילו כאשר התקנה משרתת את צרכיה – לא נשמעת כל קול מפיה" (פס' 31).
עוד קבעה השופטת, כי ככל שסברה המערערת כי קיימת חריגה מסמכות בקביעת תנאי המחזוֹר בתקנות ייצוא עקיף, היה עליה לפְנות בהליך של 'תקיפה ישירה' בעניין זה; וכי הסוגיה מושא הערעור דנן אינה מַצדיקה את הפעלתה של הסמכוּת החָריגה של בית-משפט בערעור מס לקבוע בטלות יחסית של חקיקת-משנה (לנימוקיה של השופטת בעניין זה, ראו פס' 35 ואילך).

פסק-הדין בעניין הרב אבוחצירא

ביום 19.8.2022 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין הרב ברוך אבוחצירא ובנו של הרב, הרב יהודה אבוחצירא.

הרב ברוך אבוחצירא ("הרב") הינו רב מוּכּר, נצר לשושלת רבנים ידועה מבית אבוחצירא ובנו של הרב ישראל אבוחצירא הנודע בכינויו "הבאבא סאלי". הרב מקבל את קהל מאמיניו, מברך, מייעץ, מוֹכר אותיות בספרי תורה, משתתף באירועים, מקיים הילולות ומשכיר חדרים לשבתות חתן. כמו-כן, הקים הרב חמש עמותות.
פעילות זו של הרב מניבה ממון ונתמכת בדרך של מה שמכוּנה תרומות ומתנות מצד קהל מאמיניו בארץ ובחו"ל.
לאחַר דיוני שומה, קבע המשיב (פקיד-שומה יחידה ארצית לשומה) ביום 30.12.2014 לרב שומות לשנות-המס 2003–2010 וביום 24.1.2017 לרב ו/או לרעייתו גב' ויויאן אבוחצירא (רעייתו) שומה לשנת-המס 2011, כל אלו, לפי מיטב השפיטה. כמו-כן, קבע המשיב ביום 24.1.2017 לרב יהודה אבוחצירא ("בנו של הרב") ו/או לרעייתו גב' רוחמה אבוחצירא שומות לשנות-המס 2005–2011, לפי מיטב השפיטה.
המשיב יִיחס את הסכומים שהופקדו או הועברו לחשבונות הבנק של הרב ו/או בנו ו/או נשותיהם למכלול פעילותו לרבות ברכות, ייעוץ, השתתפות באירועים וטקסים וארגון הילולות, תוך שראה בסכומים האמורים הכנסות ממקור של עסק או משלח-יד למתן שירותי דת לפי הוראות סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה, או הכנסה מתשׂואה על נכסים לפי הוראות סעיף 2(7) לפקודה, או הכנסה ממקור אחר לפי הוראות סעיף 2(10) לפקודה. לטענת המשיב, המערער כלל אינו מקיים כל תיעוד על התקבולים המתקבלים על ידיו ועל-כן נקבעו השומות רק על-סמך הפקדות בחשבונות הבנק של המערערים, לאחַר גריעת הסכומים שהועברו לעמותות וללא הכספים שהתקבלו במזומן ולא הופקדו בחשבונות.
המערערים טענו, כי ההכנסות ניתנות כמתנות אישיות וכי חלק מההכנסות מקורן בהילולות שהמערערים עורכים ומכספים לגביהם הם רק משַמשים כצינור להעברת התרומות לעמותות השונות. עוד נטען, כי חלק מההכנסות מקורן במכירת תשמישי קדושה שהיו שייכים ל"באבא סאלי" וכן מתרומות של אנשים אשר תרמו "כאוות נפשם" עת פנו בבקשה לברכת הרב, לקבלת ייעוץ או בבקשה לשהוֹת בנוכחותו.

בית-המשפט, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור ברובו תוך שהוא מחייב את המערערים בהוצאות בסך 300,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ציטט השופט אלטוביה בהרחבה מפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין הרב יקותיאל אבוחצירא (ע"א 3159/19) אליו נדרשנו במבזק מס' 1879 מיום 25.10.2020 (קישור למבזק).

השופט אלטוביה קבע, כי מעדותו של הרב ובנו של הרב עולה כי בשנות-המס נָטל הרב חלק בפעילויות שונות, ובין היתר, במתן ייעוץ וברכות למאמיניו, השתתפות בחתונות, קיום הילולות בארץ ובחו"ל, והכל בצורה שוטפת, תוך שהוא נעזר במערכת ארגונית הכוללת עוזרים ועובדים שעָסקו בתיאום פגישות, קבלת קהל, ניהול כספים, ליווי הרב לפגישות ואירועים תוך הסעתו לאלו. עוד עולה מהראיות, כי התקבולים שקיבל הרב במסגרת פעילותו בהמחאות, במזומן, בהעברות לחשבונו הפרטי ו/או לחשבון העמותה ו/או לחשבון בנו ו/או נשותיהם הגיעו לכדי סך של עשרות מיליוני ש"ח בשנות-המס שבמחלוקת.
השופט הוסיף וקבע, כי גובה הסכומים, תדירוּת ההעברות והמערכת הארגונית הענפה אשר אפשרה את המפגשים עם הרב מלמדים שמדובר בפעילות המגיעה כדי עסק או משלח-יד והנובעת ממעמדו והכשרתו של הרב, מכישוריו האישיים והמוניטין האישי שלו, לרבות ייחוסו המשפחתי ("זכות אבות"); ולפיכך, לצורכי מס ומהטעמים שנקבע בעניין אבוחצירא, יש לראות בתקבולים שהתקבלו על רקע פעילותו ומעמדו של הרב כהכנסה מעסק או משלח-יד לפי סעיף 2(1) לפקודה.
עוד ציין השופט, כי אין מקום לקבל את טענות הרב ובנו לפיהן חלק מהתקבולים נתקבלו כמתנות על רקע אישי-רגשי בלבד. "כבר נקבע כי מה שמכונה מתנות אינו מתנה בראי דיני המס כאשר מדובר בסכומים המועברים למקבל 'המתנה' בשל תוארו או העמדה או המשרה בה הוא מחזיק. תקבולים אילו ניתנים בשל תפקידו של מקבלם ומשכך תפקידו כישוריו משרתו או מעמדו הם המקור להכנסות אילו. קל וחומר כאשר יש מנגנון עסקי המטפל בכך או כאשר מדובר בסכומים ניכרים החורגים ממתנה הניתנת ברגיל כאשר אין מדובר באדם במעמד או משרה שכזו" (פס' 14).

בהמשך הדברים, נדרש השופט אלטוביה להכנסות מריבית שנצברו בחשבון הבנק של גב' ססיל בוסיקלה וכן להכנסות מריבית על הלוואה שניתנה לצד שלישי ואשר יוחסו על-ידי המשיב לרב וחויבו במס לפי סעיף 2(4) לפקודה.
השופט קיבל בעניין זה את עמדתו של הרב וקבע, הגם שלא בלי היסוס, כי אין לייחֵס לו את הכנסות הריבית. עוד קבע השופט, כי משבחר המשיב לסַווג כספים אלה כהכנסה לפי סעיף 2(4) לפקודה וסיווג זה לא הוכח כדבעי, אין מקום וגם אין תשתית לאתֵר סעיף הכנסה אחר שיכול והיה מתאים יותר.

אשר לטענת המערערים לפיה המשיב לא כימת את ההוצאות שהיו להם לצורך ייצור ההכנסות שיוחסו להם למרות שהיה עליו לעשות כן הן על-פי סעיף 17 לפקודה והן על-פי חוזר מס הכנסה 2/2012 (שכותרתו "אסמכתאות להתרת הוצאות ו/או דרישת עלויות") (קישור לחוזר), קבע המשיב, כי המערערים לא צירפו ראיות או מסמכים להוכחת ההוצאות בהן עמדו, וזאת למרות שהמשיב ביקש במספר הזדמנויות שתומצאנה לו אסמכתאות תומכות.
השופט קבע, כי נוכח האמור, ובהתחשב באפשרות שחלק מההוצאות מומנו על-ידי העמותות ו/או שולמו בכספי המזומן שקיבל הרב באופן שוטף, הרי בשעה שאין ניהול פנקסים כדין יהיה זה נכון שלא להכיר בהוצאות. "אכן אין עסק שאין לו הוצאות ומס צריך שיוטל על ההתעשרות קרי על ההכנסה החייבת מאידך אין מקום בנסיבות אילו [...] להתיר לפנים משורת הדין על דרך האומדנה שעור הפחתה בשל הוצאות" (פס' 28).

לבסוף, קבע השופט אלטוביה, כי אין מקום להתערב בשיקול דעת המשיב שעה שהטיל על הרב קנס בְּשל אי-ניהול פנקסי חשבונות על-פי סעיף 191ב לפקודת מס הכנסה.
לדבריו, שיקול דעת זה נכון גם כמדיניות ראויה וכמסר לציבור בנסיבות הנדונות והחלת הסעיף מהווה יישום הנחיית מחוקקוֹ על המסר והתכלית שאליהם כיוון.

ביטוח לאומי – גילום הטבת שווי רכב והתיישנות

ביום א', 28.8.2022, ניתן פסק-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בירושלים בעניין ב.ג.מ בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בשומת ניכויים שהוציא המוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") לתובעת בגין השנים 2012–2015, וזאת ביחס להפרשי שווי שימוש ברכב צמוד במסגרת שכר נטו ששילמה לעובדיה.
בתלוש השכר הופיעו שני רכיבים המכוּנים "שווי רכב" ו"פיצוי שווי". לטענת התובעת, המדובר רק בפיצול "טכני" אולם איחוד שני הרכיבים הללו מהווה תשלום מלא של שווי הרכב לפי התקנות. המל"ל, לעומת זאת, טוען כי שווי הרכב לא נזקף נכון בשכר העובדים על-פי הוראת תקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), תשמ"ז-1987 ("התקנות"), והרכיב המכוּנה "פיצוי שווי" הוא רק רכיב הגילום לעובד והוא בבחינת תוספת תשלום נפרדת שחייבת בתשלום דמי ביטוח, מֵעבר לתשלום על שווי הרכב.
לטענת התובעת, חלה התיישנות על כל קביעה המוקדמת לחודש שכר ינואר 2013 שדוּוח למל"ל ביום 15.2.2013, וזאת לאור הוראות סעיף 363א לחוק הביטוח הלאומי ("החוק"). המל"ל, לעומת זאת, טען, כי מרוץ ההתיישנות מתחיל מהמוקדם שבין המועד בו הוגש לידיו טופס 126 לשנת-המס או המועד בו התקבלה שומת ניכויים מרשות המסים. עוד טען המל"ל, כי אין חולק שטופס 126 לשנת 2012 מן התובעת התקבל לידיו ביום 20.6.2013 והקביעה הוּצאה ביום 20.2.2020, דהיינו עוד לפני שחלפה תקופת ההתיישנות.
לגופו של עניין, טענה התובעת, כי המל"ל התעלם ממרכיב "פיצוי שווי" שמופיע בתלושי השכר וערך חישוב מחדש לשווי הרכב. לשיטתה, מדובר בהפרש שבין שווי הרכב לפי התקנות ובין מַרכיב "רכב שווי" שמופיע בתלושי השכר. זאת, חרף טענותיה שהיא שילמה בגינו דמי ביטוח. עוד טענה התובעת, כי המל"ל ראה ברכיב "פיצוי שווי" כרכיב שכר '"נטו" ולכן ביצע "גילום על גילום" של סכום זה.

בית-הדין, מפי השופט ע' איתם, דחה את התביעה (קישור לפסק-הדין).

אשר לסוגיית ההתיישנות, קבע השופט, כי אין חולק שהתובעת העבירה טפסי 126 למל"ל עבור שנת 2012 בחודש יוני 2013. כמו-כן, התובעת לא טענה בשום שלב שהועבר על ידיה או בגינהּ מידע לעניין החבות בדמי הביטוח המאפשר למל"ל לפעול לקביעת דמי הביטוח קודם לכן, מֵעבר לעצם הדיווח החודשי.
השופט הבהיר, כי אין די בדיווח העיתי החודשי כדי לאפשר למל"ל לבקר את הדיווח ועל-כן יש למְנות את תקופת שבע השנים מהיום שבו קיבל המל"ל את טפסי 126.
משכך, שעה שהקביעה נקבעה ביום 2.2.2020, צדק המל"ל בטענתו כי לא חלה התיישנות לשנת 2012.

השופט התייחס לטענת התובעת לפיה מאתר האינטרנט של המל"ל עולה, כי ספירת "7 השנים רטרואקטיבית" נערכת "משנת המס שהסתיימה".
לדבריו, מידע זה נעדר ערך מכונן בפני עצמו הגובר על הוראות החוק ולכל היותר ניתן להיעזר בו על-מנת לבחון כיצד מפרש המל"ל את החוק שעל יישומו הוא אמון.
עוד קבע השופט, כי אין בכיתוב המופיע, כאמור, באתר האינטרנט של המל"ל, כדי ללמד שהמל"ל מוחל על חובת הדיווח הקבועה בסעיף 363א(ב) לחוק כמשתמע מטענת התובעת; וממילא לא ניתן לקבל טענה שאי-קיום חובת הדיווח שבדין מאיינת את חובת תשלום דמי הביטוח.

אשר לסוגיה שבמחלוקת, קבע השופט איתם, תוך שהוא נדרש לתשתית הנורמיבית ובכלל זאת לפסקי-הדין בעניין חכם את אור-זך עורכי דין (ע"א 4096/18) ובעניין ניויז'ין שרות מוניציפאלי בע"מ (בג"ץ 836/22), כי במסגרת ביקורת הניכויים של המל"ל עליו להתחקות אחַר השווי האמיתי של הרכב בהתאם לתקנות ולא ללכת לפי כותרות וסעיפים שונים בהם מכתירה המעסיקה את הרכיבים השונים; ועל-כן, נכון יותר במקרה זה לערוך חישוב עצמאי מלכתחילה של שווי הרכב כפי שעשה המל"ל.
עוד קבע השופט, כי בדין טען המל"ל, שאין בתקנות עיגון לכך שבמקרה של תשלום שכר נטו לעובד שווי הרכב כולל גם את רכיב גילום המס.
בהתייחס לשאלה מה דינו של רכיב "פיצוי שווי" והאם גם הוא חייב בדמי ביטוח, קבע השופט, כי עניינו בשתי הטבות (תשלום שווי רכב ופיצוי שווי) שתכליתן שונה וחייבות כל אחת בדמי ביטוח.

ראו גם את ניתוחו של השופט באשר לטענת ההסתמכות של התובעת על שומות מס הכנסה, בפס' 36 ואילך.

הארכת מועד להגשת בקשה לקיום דיון נוסף

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

במבזק מס' 1914 מיום 3.5.2021 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין בבחנוב.

עניינו של פסק-הדין בערעור על שומת מס הכנסה שהוציא המשיב (פקיד-שומה גוש דן), למערער – יהלומן העוסק כעצמאי במסחר ביהלומים בבורסה ליהלומים ברמת-גן משנת 1992 – לשנות-המס 2013–2014.
בגדרהּ של השומה, יִיחס המשיב למערער תוספת הכנסה עסקית בהתבסס על ארבעה מקורות: האחד – הכנסה ממחילת חוב בגין חוב לספקים בחו"ל; השני – הכנסה ממחילת חוב בגין חוב ללקוחות בחו"ל; השלישי – תיאום הוצאות מימון בגין הלוואות שנטל המערער ואשר שימשו, לטענת המשיב, למשיכותיו מהעסק מֵעבר לרווחי העסק; והרביעי – תיאום הוצאות נסיעה לחו"ל שנדרשו כהוצאה למרות שהמערער לא סיפק, לטענת המשיב, כל מסמך המאמת את סכום ההוצאה ואת היותה של הנסיעה עסקית.
במסגרת הערעור, כפר המערער בתוספות ההכנסה שיוחסו לו והעלה שתי טענות מקדמיות: האחת – שהיה תושב-חוץ (רוסיה) בשנות-המס 2004–2008 ושב והיה לתושב ישראל בשנת-המס 2009 ועל-כן (ולאור הוראת השעה שבתיקון 168) הוא תושב חוזר ותיק הזכאי בשנות-המס שבמחלוקת לפטוֹר ממס על הכנסותיו; השנייה – שהשומות בעניין מחילות החוב התיישנו.
המשיב, לעומת זאת, טען, כי המערער לא הצליח לבסס את הטענה כי לא היה תושב ישראל בשנות-המס 2004–2008; וכי בכל מקרה לא יהיה בכך לסייע לו שעה שהכנסותיו ממחילת חוב בשנות-המס 2013 ו-2014 הופקו בישראל ולא בחו"ל.

בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, קיבל את הערעור בחלקו (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים (ראו פס' 12–50 לפסק-הדין), נדרשה השופטת סרוסי לשאלת סיווגו של המערער כתושב חוזר ותיק בשנות-המס שבמחלוקת.
לדבריה, הראיות שהוצגו בפניה מביאות למסקנה כי לא ניתן לומר שמרכז חייו של המערער לא היה בישראל בשנות-המס 2004–2008, וכנגזר מכך, לא ניתן לראותו כמי שחדל להיות "תושב ישראל" או כמי שהיה ל"תושב חוץ", כהגדרת מונחים בפקודת מס הכנסה.
כך, מציינת השופטת, לא ניתן לומר כי בשנות-המס 2004–2008 המערער, אשר לא הציג כל ראיה המוכיחה כי הוא נחשב תושב רוסיה באותן השנים, אכן ניתק את מכלוֹל קשריו האישיים והעסקיים עם ישראל, שכּן המכלוֹל האמור נותר בישראל, וזאת הן מבּחינה אובייקטיבית והן מבּחינה סובייקטיבית.

למרות מסקנתה כי לא ניתן להכיר במערער כתושב חוזר ותיק, הִמשיכה השופטת סרוסי ונדרשה לשאלה היכן היה מקום הפקת ההכנסה ממחילת החוב.
לדבריה, הגם שסעיף 4א לפקודת מס הכנסה (הקובע את "מקום הפקת ההכנסה") שותק ביחס למקום הפקת ההכנסה ממחילת חוב, הרי שבנסיבות בהן ההכנסה ממחילת החוב מקורהּ בחוב שנובע מהוצאה שניכויָה הותר בברור הכנסתו החייבת של הנישום, יש לראות בה בכל מקרה כהכנסה שהופקה בישראל. שכּן, כשם שההוצאה הוכרה בישראל ושימשה לצורך הפחתת ההכנסה החייבת, כך גם ראוי כי ההכנסה בגין "ביטול ההוצאה", או מחילת החוב, תוכר בישראל ובכך תאזן את ההוצאה שהוכרה.

בשלב זה, בחנה השופטת סרוסי את טענת ההתיישנות שהעלה המערער ביחס למחילת החוב ודחתה אותה.
לדבריה, במקרה שבו נמחל החוב ההכנסה נוצרת רק בעת מחילת החוב ולא קודם לכן, ועל-כן בבואנו לבחון האם ההכנסה ממחילת החוב התיישנה יש לתוּר אַחר המועד בו נעשתה המחילה ולא אחַר המועד בו נוצר החוב.
לגופו של עניין, קבעה השופטת, כי לא ברור מיהו הצד השני לחוב ואין כל אינדיקציה בדבר התנהגותם של הנושים הנטענים ועל-כן יש לקבוע את מועד מחילת החוב בהתבסס על התנהגותו של המערער, וזאת תוך הבחנה בין שני סוגים של מחילות חוב: מחילת חוב שבאה לידי ביטוי בספרים ובכרטסות, כאשר יתרת החב מתאפסת או מופחתת; ומחילת חוב שלא באה לידי ביטוי בספרים ובכרטסות, דהיינו כאשר לא נעשה כל שינוי בתרת החוב הרשומה אבל בפועל המערער איננו נדרש עוד להחזיר את החוב.
לגבי יתרת החוב המופיעה בכרטיס ספקי חו"ל, קבעה השופטת כי מועד התגבשות ההכנסה הנטענת הוא ברור ובא לידי ביטוי בספרים עצמם – מועד איפוס יתרת החוב שהתרחש ביום 1.1.2014. במועד זה גילה המערער את דעתו כי הוא אינו חייב עוד בפירעון החוב ועל-כן באותו מועד באה לידי ביטוי ההטבה וגובשה ההכנסה אצל המערער. המערער לא טען דבר בעניין זה ועל-כן השומה לא התיישנה.
לגבי יתרת החוב בכרטיס לקוחות חו"ל, לעומת זאת, חלק אחד (בסך 191,376 דולר) שנטען לגביו כי נפרע והופחת מהיתרה ראוי ליחסו כהכנסה נכון למועד הפחתת החוב, וזאת בדומה לאמור בשאלת התיישנות יתרת החוב בכרטיס ספקי חו"ל; ואילו החלק השני (בסך 443,350 דולר) שנטען לגביו כי לא נפרע ולא הופחת מהיתרה יש לברר לגביו מבּחינה עובדתית באיזה שלב מחל הנושה למערער על חובו זה, אם בכלל. המערער, שטען כי החוב כלל לא נמחל, בוודאי שלא הוכיח כי החוב נמחל לו בשנים שהתיישנו, וממילא לא ניתן לקבל את טענת ההתיישנות בעניין זה.

השופטת סרוסי הִמשיכה ונדרשה למחלוקת העיקרית בתיק והיא האם אכן ניתן לייחֵס למערער הכנסות ממחילת חוב.
בעניין זה, קיבלה השופטת חלק מטענות המערער (ראו פס' 78–111 לפסק-הדין).

לבסוף, נדרשה השופטת לשתי המחלוקות הנוספות בעניין הוצאות המימון והוצאות חו"ל וקיבלה בעניין זה את עמדתו של המשיב.

הערעור לבית-המשפט העליון

המערער הגיש ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון וביום 21.7.2022 ניתן פסק-הדין בערעור.

בית-המשפט העליון (השופטים י' עמית, ע' גרוסקופף ו-ח' כבוב) קבע, כי הערעור בסוגיית התושבוּת נסב בעיקרו על ממצאי עובדה ומהימנות שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהם; וכי לאחַר עיון בחומר שהוצג ושמיעת טיעוני הצדדים, נמצא כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית-המשפט קמא על הקביעוֹת העובדתיות והמשפטיות שבו, ויש לאמץ את פסק-הדין מכוח הסמכוּת לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

בהתאם, נקבע, כי הערעור נדחה (קישור לפסק-הדין).

ההחלטה לגבי בקשת הארכת המועד להגשת בקשה לקיום דיון נוסף

ביום 18.8.2022 – דהיינו, 11 יום לאחַר המועד האחרון להגשת הבקשה לקיום דיון נוסף על פסק-הדין* – הגיש המבקש בקשה להארכת מועד.

* המועד האחרון להגשת הבקשה לקיום דיון נוסף על פסק הדין חָלף היה ביום 7.8.2022, וזאת בחלוֹף 15 יום ממועד מתן פסק-הדין כאשר ימי הפגרה באים במניין הימים (תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984).

לטענת המבקש, האיחור האמור נבע מטעות בדין בְּשל עמימות החקיקה הרלוונטית ביחס לשאלה אם ימי הפגרה באים במניין הימים לעניין המועד להגשת בקשה לדיון נוסף.
עוד נטען, כי אחד מבאי-כוח המבקש גויס לשירות מילואים הָחל מיום 2.8.2022 ועד ליום 9.8.2022 (למעט יום 8.8.2022), ואף משום כך לא ניתן היה להגיש את הבקשה לדיון נוסף במועדה.

הרשמת ל' משאלי שלומאי דחתה את הבקשה (קישור להחלטה).

הרשמת קבעה, כי הגם שטעות בדין עשויה להוות "טעם מיוחד" להארכת מועד לנקיטה בהליך, בענייננו הבקשה חסרה פירוט באשר למאמצים שנעשו על-ידי המבקש, אשר מיוצג הן בערעור והן בהליך דכאן, כדי לברר מהם הכללים והמועדים הרלבנטיים, וממילא לא ניתן לומר כי הורם הנטל להוכיח שהטעות הנטענת הייתה בלתי-נמנעת באורח סביר.
עוד קבעה הרשמת, כי הכללים החָלים באשר למועד להגשת בקשה לקיום דיון נוסף, ובהם הכלל שלפיו הפגרה באה במניין הימים בהליך זה, הם כללים ברורים ומושרשים בפסיקה.
אשר לטענה בדבר שירות המילואים של אחד מבאי-כוחו של המבקש, קבעה הרשמת שזו נטענה בעלמא, מבלי להבהיר, בין היתר, מדוע נמנע בא-כוחו השני של המבקש להגיש את הבקשה במועדה.
לבסוף, ציינה הרשמת, כי גם סיכויי ההליך אינם תומכים בהיעתרות לבקשה. שכּן, הליך הדיון הנוסף שמור כידוע למקרים חריגים ויוצאי דופן, בעוד שבענייננו מדובר בפסק דין שבגדרו נדחה הערעור מכוח תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, מבלי שנקבעה בו כל הלכה חדשה; וכי על פני הדברים, מקרה זה אינו בא בגֶדר המקרים הנדירים שבהם יורה בית-המשפט העליון על קיום דיון נוסף.

פיצוי בגין הטלת עיקול על-ידי מע"מ

במבזק מס' 2839 מיום 28.2.2020 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-המשפט השלום בצפת בעניין סלמאן אבו עואד.
עניינו של פסק-הדין בתביעה כספית בסך 50,000 ש"ח שהגיש התובע בגין הוצאת לשון הרע כנגד רשות המסים עֵקב הטלת עיקולים על חשבונותיו הפרטיים של התובע בבנק לאומי ובבנק הבינלאומי.
בית-המשפט, מפי השופטת ע' היומן מרדכי, קיבלה את התביעה (קישור לפסק-הדין) וקבעה, כי הגם שהנתבע היה רשאי לשלוח לתובע הודעה בדבר עיצום כספי (בגין אי-הגשת דו"ח שנתי), הודעה זו לא נשלחה כדין בטרם הטלת העיקולים על חשבונות הבנק; כי בהטלת העיקולים כאמור הֵפר הנתבע את הוראות חוק איסור לשון הרע; וכי בנסיבות העניין זכאי התובע לפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפגיעה בשמו שנוצרה עֵקב הטלת העיקולים.

במבזק אחר (מבזק מס' 1981 מיום 3.7.2022) דיווחנו על פסק-הדין של בית-משפט השלום באשדוד בעניין צימרמן.
באותו מקרה, נדוֹנה תביעה שהגיש התובע נגד פקיד-שומה אשקלון מכוח חוק איסור לשון הרע בְּשל עיקול שהוטל בטעות על-ידי הנתבע על חשבון הבנק של התובע בבנק איגוד.
העיקול הוטל ביום 28.2.2017 והוסר, בעקבות פניית התובע, ביום 5.3.2017, תוך שלתובע נמסר מכתב התנצלות שבו פירט פקיד-השומה כי מקורו של העיקול בטעות אנוש ובאפשרות התובע להציג מכתב זה התעורר הצורך בכך.
בית-המשפט, מפי השופטת ע' אייזדורפר, קיבל את התביעה ופסק לתובע פיצוי בסך 10,000 ש"ח בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי ביום 17.8.2022 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט לתביעות קטנות בחיפה בעניין פלג.

באותו מקרה, נדוֹנה תביעה כספית בסך 12,232 ש"ח שהגיש התובע כנגד משרדי מע"מ חיפה לפיצוי התובע בגין נזקים שנגרמו לו עֵקב עיקול שהוטל על אופנוע התובע, בוטלו וביטולם לא נקלט אצל הנתבע.
מכּתב התביעה עולה כי במהלך חודש נובמבר 2021 הוטלו על נכסי התובע עיקולים על-ידי הנתבע עֵקב חוב שהיה חייב לו התובע. התובע מיהר להסדיר את חובו ונמסר לו שהעיקולים הוסרו. בחודש ינואר 2022 פנה התובע לרכישת אופנוע חדש. במסגרת עסקה זו התכוון התובע לבצע עסקת החלפה ("טרייד אין") כשבמהלך ביצוע העִסקה התברר כי רישום העיקול שהוטל על האופנוע שברשות התובע לא הוסר. כתוצאה מכך, התובע לא יכול היה להשלים את העִסקה וזו בוטלה לאחַר שבחלוף זמן סביר לא הצליח התובע להביא למחיקת רישום העיקול.

בית-המשפט, מפי הרשימה הבכירה ד' ביאלר, פסק פיצוי בסך 7,900 ש"ח לתובע תוך שהוא קובע, כי "סכום זה משקף גם פיצוי בגין התנהלות הנתבע אשר בהתאם להתרשמותי ולעדות שנשמעה בפני לא עשה די על מנת לסייע לתובע בזמן אמת, במהירות סבירה ובמקצועיות המצופה ממנו מקום שמקור התקלה היה באחריותו" (קישור לפסק-הדין).