אלכסנדר שפירא ושות', משרד עורכי-דין

הטיפ היומי בפורטל המייצגים

פורסמה הודעתו של מר שלמה אוחיון, סמנכ"ל שירות לקוחות ברשות המסים, באשר לתוספת חדשה בפורטל המייצגים של הרשות ששמה "הטיפ היומי" ובמסגרתה יוצג מדי יום טיפ יומי בנושאים תפעוליים אשר יסייע למייצגים בתהליכי עבודה שונים.
התוספת האמורה כוללת כבר טיפים בנושאים הבאים: הרשאות לחיוב חשבון; הודעות אישיות למייצג או ללקוח; מערכת מפתח; רשימת עובדי מייצג; רישום ייצוג כולל אישור וביטול ייצוג; רישום ועדכון פרטי מייצג; ופניות מהאינטרנט למרשם המייצגים.

למַעבר להודעה, לחצו כאן.

טענה לשינוי מבנה עסקי

שלשום, 8.5.2022, ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין מדינגו בע"מ.

להלן תמצית העוּבדות כפי שהובאה בפתח פסק-הדין:
המערערת, שהוקמה בנובמבר 2005 תחת הַשליטה של אלרון תעשיה אלקטרונית בע"מ ("אלרון") ופעלה ממשרדיה באזור התעשייה יקנעם, היא חברה ישראלית שפיתחה משאבת אינסולין אלחוטית ייחודית עבור חול סוכרת בשם "סולו" ("הסולו").
ביום 13.4.2010 רכשה F. Hoffmann-La Roche Ltd מקבוצת Roche ("רוש") את מלוא הון מניותיה של המערערת בתמורה לכ-160 מיליון דולר ארה"ב, בתוספת תשלום בסך של 19 מיליון דולר לפי אבני דרך מוסכמות, אשר לא כולן הושלמו ("רכישת המניות"). רכישת המניות הושלמה ביום 28.5.2010.
כחצי שנה לאחַר רכישת המניות, נחתמו בין המערערת לבין Roche Diagnostic International LTD, חברה בקבוצת רוש ("RDI"), ארבעה הסכמים בעלי תחולה רטרואקטיבית:
האחד – הסכם למתן שירותי מחקר ופיתוח ("הסכם המו"פ"). במסגרת הסכם זה, שנחתם ביום 9.11.2010 לתקופה 1.6.2010–31.12.2013, נקבע, כי המערערת תספק לרוש שירותי מחקר ופיתוח בתמורה לכיסוי העלויות ובתוספת רווח בשיעור של 5% מהעלויות (Cost + 5%). על-פי ההסכם האמור, כל הקניין הרוחני שיפותח הָחל ממועד ההסכם יימצא בבעלות מלאה ובלעדית של רוש ("הקניין הרוחני החדש").
השני – הסכם למתן שירותים ("הסכם השירותים"). במסגרת הסכם זה, שנחתם ביום 9.11.2010 לתקופה 1.6.2010–31.12.2013, נקבע כי המערערת תספק לרוש שירותים נוספים בתחומי השיווק, התמיכה הטכנית והמנהלה וכן ייעוץ ותמיכה בכל הקשור לשימוש בפטנטים, בתמורה לכיסוי העלויות ובתוספת רווח בשיעור של 5% מהעלויות.
השלישי – הסכם למתן שירותי ייצור ("הסכם הייצור"). במסגרת הסכם זה, שנחתם ביום 15.11.2010 לתקופה 1.6.2010–31.12.2013, נקבע כי המערערת תספק לרוש שירותי ייצור ואריזה לסולו, בתמורה לכיסוי העלויות ובתוספת רווח בשיעור של 5% מהעלויות.
הרביעי – הסכם רישיון ("הסכם הרישיון"). במסגרת הסכם זה, שנחתם ביום 22.12.2010 לתקופה 28.5.2010–31.12.2013, נקבע כי המערערת תעניק לרוש רישיון שימוש בקניינה הרוחני שפותח עד לאותה נקודה ("הקניין הרוחני הישן"), המאפשר לרוש, בין היתר, לייצר, להשתמש, למכור, לנצל מסחרית, להמשיך בפיתוח מוצרים קשורים ולהעניק רישיונות משנה לגופים קשורים בקבוצת רוש. בתמורה, תשלם רוש למערערת תמלוגים בשיעור של 2% מהמכירות נטו של מוצרים בהם משולבים פטנטים של המערערת.
במהלך חודש ינואר 2012 ניתנה הודעה לעובדי המערערת לפיה הפעילות בישראל תופסק לא יאוחר מיום 31.12.2013, וזאת כתוצאה מתוכנית של רוש לצמצום אתרי פעילות. פעילותה העסקית של המערערת אכן הופסקה במהלך שנת 2013.
ביום 1.11.2013 נחתם הסכם בין המערערת ובין מספר חברות מקבוצת רוש למכירת הקניין הרוחני הישן של המערערת ("ההסכם למכירת הקניין הרוחני"). במסגרת ההסכם למכירת הקניין הרוחני, המערערת מכרה לרוש את כל זכויותיה וחובותיה, לרבות פטנטים, סימני מסחר, זכויות רישום וכו' בעבור 42.9 מיליון CHF.
המערערת דיווחה למשיב (פקיד-שומה עפולה), כי מכרה את קניינה הרוחני בתמורה לסך של 166,070,190 ש"ח.
ברם, המשיב לא קיבל את טענת המערערת כי קניינה הרוחני נמכר בשנת 2013 במסגרת ההסכם למכירת הקניין הרוחני. לעמדת המשיב, המערערת העבירה את עיקר הפונקציות, הנכסים והסיכונים (Functions, Assets, Risks – FAR) הקשורים לפעילותה כבר בשנת-המס 2010 והעברה זו מהווה עסקה הונית החייבת במס.
לטענת המשיב, היות שמדובר בעסקה בין צדדים קשורים, ניתן לגזור את שווי ה-FAR מהתמורה ששולמה לאלרון ברכישת המניות, תוך עריכת התאמות שונות. בהתאם, קבע המשיב, כי למערערת הכנסה חייבת בסך כולל של 481,354,600 ש"ח וכי היא חייבת בתשלום מס בסך 119,962,719 ש"ח (קרן).
מכאן הערעור.

נזכיר, כי ביום 9.12.2021 דחה בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, את בקשת המערערת להוסיף ראיות חדשות, וזאת לאחַר שמיעת ההוכחות וטרם הגשת הסיכומים (קישור להחלטה).

בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).

השופטת סרוסי ציינה, כי היות שההסכמים הבין-חברתיים מהווים עסקה בין צדדים קשורים, יש לבחון, בראי הוראות קווי ההנחיה של ה-OECD,* האם עצם היות הצדדים קשורים השפיע על אפיון ותמחור העִסקה; וכן, ובמנותק מהאמור, האם ההסכמים הבין-חברתיים מהווים במהותם מכירה של פעילות המערערת אף אם הם היו נעשים בין צדדים שאינם קשורים ואף אם לא נפל כל פגם בהסכמים כשלעצמם ובתמורה שנקבעה בהם.

* OECD Transfer Pricing Guidelines for Multinational Administrations Tax and Enterprises, 2017.

בהתאם, ציינה השופטת, כי עליה להידרש לשתי שאלות: האחת, האם ההסכמים הבין-חברתיים כשלעצמם, ובמנותק מהיות המערערת קשורה לרוש, מהווים מכירה של הפעילות; והשנייה, אף אם אין בהסכמים הבין-חברתיים כשלעצמם כדי להוות מכירה של הפעילות, האם העובדה כי הצדדים קשורים השפיעה על אפיון ההסכמים כך שהלכה למעשה, יש לראות בהסכמים כמכירה של הפעילות בין הצדדים.

עוד ציינה השופטת סרוסי, כי נסיבות המקרה דנן דומות במהותן לנסיבות המקרה בעניין ברודקום סמיקונדקטור בע״מ (ע"מ (מחוזי מרכז) 26342-01-16) ("עניין ברודקום"), ומשחרש בית-המשפט (השופט ד"ר ש' בורנשטין) את התלם בעניין ברודקום ובעניין ג'יטקו (ע"מ (מחוזי מרכז) 49444-01-13), יש להמשיך לצעוד בו.

באשר לשאלה הראשונה, דהיינו האם ההסכמים הבין-חברתיים כשלעצמם מהווים מכירת הפעילות, קבעה השופטת סרוסי, כי התשובה לכך שלילית.
השופטת קבעה, כי מחומר הראיות שנפרס בפניה עולה כי הפעילות במערערת נמשכה, ואף ביתר שאת, בהתאם לאמור בהסכמים הבין-חברתיים. כך, למשל, מבּחינת הפונקציות, נציגי המערערת העידו, עדות שלא נסתרה, כי המערערת המשיכה את פעילותה, לרבות בפונקציות המו"פ, הייצור, השיווק והניהול, ואף אין מחלוקת שהמערערת הִמשיכה בביצוע פעילות המו"פ, והיא קיבלה על כך תמורה בדרך של Cost + 5%. מנגד, המשיב כְְלָל לא בדק את נסיבותיו העובדתיות של המקרה, והוא קבע אך לפי ההסכמים, כי הפונקציות הועברו בפועל בדרך של מכירה.
אגב ניתוחה בעניין זה, ציינה השופטת סרוסי, כי אין לקבל את טענת המשיב כי לא ניתן להפריד את הקניין הרוחני הישן מהקניין הרוחני החדש, ומשכך, גם הקניין הרוחני הישן עבר לרוש במסגרת ההסכמים הבין-חברתיים. לדבריה, לא כך היו פני הדברים – הפטנטים שפותחו במסגרת הקניין הרוחני הישן, ושהם העיקר בו, נרשמו ונשארו על-שם המערערת, ואילו רק הפטנטים החדשים נרשמו על שמה של רוש.
בנוסף, קיבלה השופטת את עמדתה של המערערת בנושא העברת הסיכונים (ראו פס' 79–81 לפסק-הדין) כמו גם ביחס לטענת המשיב לפיה המערערת ורוש סיכמו ביניהן כי הפעילות תעבור, אך הן עשו זאת בהדרגתיות באמצעות הסכם הרישיון על-מנת שלא לשלם את המס בגין מכירת הפעילות במועד הרכישה אלא לאחַר שעֵרכּו של הקניין הרוחני הישן יישחק (ראו פס' 83 ואילך לפסק-הדין).
לבסוף, ציינה השופטת סרוסי, כי אין מחלוקת שלאחַר עריכת ההסכמים הבין-חברתיים חל שינוי במארג הפעילות במערערת. כך, לדבריה, קורה בכל הסכם שמחלק מחדש סיכונים וסיכויים, גם בין צדדים לא קשורים. אולם, אין בכך ללמד כי המערערת העבירה או מכרה את עיקר פעילותה לרוש. "'איבוד השווי הכלכלי' הנטען יכול ללמד, לכל היותר, כי המחיר ששולם עבור השירותים במסגרת ההסכמים אינו תואם את שוויים. אולם, מדובר בשאלה שעניינה בתמחור העסקה , ולא בסיווגה" (פס' 93 לפסק-הדין).

בהמשך לאמור, בחנה השופטת סרוסי האם ההסכמים הבין-חברתיים ושינוי המבנה העסקי לא היו באים לעולם אלמלא היה מדובר בחברת אם ובחברת בת.
השופטת ציינה, כי קווי ההנחיה מורים כי בעסקה בין צדדים קשורים יש לבחון שני נושאים שונים באמצעות עיקרון אורך הזרוע (Arm's length principle): אפיון העִסקה ותמחור העִסקה. תחילה יש לבחון את אפיון העִסקה ולבדוק האם היא הייתה נעשית גם בין צדדים בלתי-קשורים; ואם הבּחינה מגלה כי גם צדדים בלתי-קשורים היו מתקשרים בעסקה באותו המצב, אזי יש להמשיך ולבחון האם המחיר ששולם עבוּר הנכסים תוֹאם את תנאי השוק.
השופטת קבעה, כי לאחַר שבחנה את אפיון העִסקה בענייננו לא מצאה בו פגם ומדובר במקרה שונה בתכלית מאלה המוזכרים בקווי ההנחיה. עוד קבעה, כי הוכח שעסקות באפיון דומה יכולות להתנהל ומתנהלות גם בין צדדים שאינם קשורים.
בנוסף, קבעה השופטת, כי בחינה של טענות המשיב מעלה כי הסוגיה שעומדת בבסיס טענותיו היא סוגיית המחיר של העִסקה, ולא אפיונה, אך המשיב נמנע מלהתייחס לתמחורה של העִסקה והוא לא טען בעניין זה, ומשכך לא נותר אלא לקבל את עמדתה של המערערת.
וכך קבעה, בין היתר, השופטת (בפס' 106 לפסק-הדין): "במבט לאחור ועל הנייר 'נוח' להציע חלופות, אולם פעמים רבות המציאות בשטח בזמן אמת שונה לחלוטין. אם היה קל כל כך לקבל את ההחלטה העסקית 'הנכונה', הרי שבהכרח כל עסק ועסק היה מצליח. כמו כן, ממילא הצעת החלופות מסתכמת בניחוש, שהרי אין לדעת מה היה מצבה של המערערת אלמלא נקשרה במערכת ההסכמים הבין-חברתיים. לכן, אני סבורה כי כאשר מדובר בחלופות זמינות באופן ממשי, מדובר רק בחלופות שברור [ההדגשה במקור] כי הן כדאיות יותר, באופן שמאיין את ההיגיון העסקי בעסקה שבמחלוקת [...] במקרה שבו ישנן כמה חלופות זמינות כאשר יתרונה וחסרונה של כל חלופה בצידה, לא ניתן להעדיף בהכרח חלופה אחת על פני רעותה, ולא מתחייבת המסקנה כי נעשתה עסקה שאפיונה אינו עומד בתנאי השוק."

לאור כל האמור, קיבלה השופטת סרוסי את הערעור, תוך שהיא מַבהירה כי אין באמור בפסק-הדין כדי לחוות דעה כלשהי ביחס לשווי מכירת הקניין הרוחני בשנת 2013.

שווי המכירה בעסקת תמורות

שלשום, 8.5.2022, ניתן גם פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין אזורים בנין (1965) בע"מ ואח'.

העוררת 1, אזורים בנין (1965) בע"מ, הייתה הבעלים של שטחי מקרקעין בשכונת כפר שלם בתל אביב, שעליהם מצויים משך עשרות שנים כ-138 פולשים אשר מהווים מכשול נכבד בפני בנייה בהם ("המקרקעין").
ביום 18.2.2018 נחתם הסכם ("ההסכם") בין העוררת 1 לבין העוררת 2 (חברת פתוח ובנין בישראל בע"מ) והעוררת 3 (אלה אמה יזמות בע"מ) שבמסגרתו מכרה העוררת 1 ("המוכרת") את זכויותיה במקרקעין לעוררות 2 ו-3 ("הרוכשות") בעסקת תמורות ("העִסקה").
בגדרהּ של העִסקה, הרוכשות התחייבו להקים על המקרקעין פרויקט מעורב של מגורים ומסחר ולהעביר למוכרת 30% מתקבולי מכירות יחידות המגורים ו-38% מתקבולי מכירות יחידות המסחר ("התמורות").
עוד נקבע בהסכם, כי מחצית מעלוּת הפינויים של הפולשים תופחת מן התמורות (דהיינו, המוכרת והרוכשות הסכימו לחצות ביניהן את עלות הפינויים), כי תשלום היטל ההשבחה בגין כלל התוכניות הקיימות והעתידיות יחולק שווה בשווה בין המוכרת לבין הרוכשות (כלומר, המוכרת והרוכשות הסכימו גם בעניין היטל ההשבחה לחצות ביניהן את התשלום) וכי על הרוכשות להשלים את בניית הפרויקט בתוך 8–10 שנים מיום אישורה של תוכנית מפורטת לבניית הפרויקט ובהתאם לשלם את התמורות שעתידות להתקבל (יצוין, כי כיום, למעלה מארבע שנים ממועד ההסכם, עדיין צפויות שנים רבות עד להשלמת הפרויקט ולתשלום התמורות).
בין העוררות לבין המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב) התגלעה מחלוקת ביחס לשווי העִסקה (שווי המכירה) לצרכי מיסוי מקרקעין (מס שבח ומס רכישה) ומכאן הערר.
לטענת העוררות, יש להעריך את שווי העִסקה בהתאם לשווי השוק של הקרקע במועד העִסקה בהתאם לכלל שנקבע בהגדרת המונח "שווי" שבסעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין.
המשיב, לעומת זאת, סבור, כי יש לתור אחַר שווי התמורות החוזיות המוסכמות בהתאם לחריג שנקבע בהגדרה האמורה, שכּן התמורה נקבעה בתום-לב ומבלי שהושפעה מקיום יחסים מיוחדים.

יצוין, כי במהלך הדיון העוררות והמשיב הגיעו להסכמה ביחס לשווי התמורות ממכירת יחידות המגורים והמסחר, לפי ערכים שנכונים ליום חתימת ההסכם. כך, בהתאם למוסכם בין הצדדים, שווי התמורות למוכרת ללא מע"מ לפי ערכי יום 18.2.2018 הוא 506,157,517 ש"ח ("שווי התמורות המוסכם"), אם כי שווי התמורות המוסכם לא חושב בהתאם לתקבולים שצפויים להתקבל בפועל במועד מכירת היחידות, אלא בהתאם למחירי שוק הנדל"ן ביום חתימת ההסכם, כלומר, מתוך הנחה כי אילו הפרויקט היה מוכן ביום חתימת ההסכם, אלו התמורות שהיו מתקבלות.
עם זאת, וכמוסבר להלן, העוררות טוענות כי משווי התמורות המוסכם יש לבצע הפחתות מסוימות, לרבות היוון הסכום.
מנגד, טוען המשיב, כי אין מקום לבצע את אותן ההפחתות, לרבות היוון הסכום, וכי יש אף להוסיף סכומים על שווי התמורות המוסכם, בהתאם לעיקרון "צירוף כל התמורות".

עוד יצוין, כי הצדדים הגיעו להסכמה גם ביחס לשווי מרכיב הקרקע כזמינה במועד העִסקה בסכום של 756,825,559 ש"ח, ולאחַר הפחתה מוסכמת של 15% בגין גודל ומורכבוּת הפרויקט ועיכובים צפויים, הצדדים הסכימו על שווי של 643,301,725 ש"ח ("שווי הקרקע המוסכם").
עם זאת, גם ביחס לשווי הקרקע המוסכם טענו העוררות להפחתות מסוימות, אשר המשיב מתנגד להן.

להלן המחלוקות בנושא ההפחתות:
עלויות פיתוח
העוררות טוענות, כי כל נתוני ההשוואה בחוות-הדעת מטעם המשיב הם ממקרקעין מפותחים באופן מלא, ואילו במקרקעין דנן, כלל לא קיימות תשתיות פיתוח. בהתאם לחוות הדעת השמאית מטעמן ובהתאם להנחיות רמ"י, סך ההפחתה בגין רכיב הפיתוח הוא 39,681,600 ש"ח.
מנגד, טוען המשיב, כי העוררות לא הוכיחו את טיב עבודות הפיתוח הנדרשות ועל מי הן תחולנה. כמו-כן, אם עלויות הפיתוח מושתות על היזם חֵלף על הרשות המקומית, הן נכללות בהיטלי הפיתוח ואין להפחיתן משווי הקרקע. עוד טוען המשיב, כי המהות הכלכלית של העִסקה לוקחת בחשבון את פיתוח הקרקע ומטילה חובה בעניין זה על הרוכשות.
היטל השבחה
לטענת העוררות, נכון למועד העִסקה ולאור תיקון מס' 126 לחוק התכנון והבניה ("תיקון 126") לא קמה למוכרת חבות חוקית לתשלום היטל השבחה בגין תוכנית המתאר הכוללנית תא/5000 ("תא/5000") ובהתאם לכללים שמאיים מקובלים, יש להפחית את היטל ההשבחה הצפוי (170,000,000 ש"ח) משווי הקרקע הנובע מאותו פוטנציאל.
לעומת זאת, המשיב טוען, כי ככלל, היטל ההשבחה מוטל על המוכרת אשר צפויה לקבל שווי שוק ללא קשר להיטל ההשבחה וכי אין מקום להפחית את היטל ההשבחה משווי השוק המבוסס על עסקות השוואה שכולן לוקחות בחשבון מלכתחילה את העובדה כי המוכרת נושאת בתשלום ההיטל. עוד טוען המשיב, כי תיקון 126 אינו חל רטרואקטיבית והוא מתייחס אך לתוכניות שפורסמו לאחַר מועד תוקף התיקון האמור.
עלויות המפונים
העוררות הפחיתו 45,234,103 ש"ח בגין עלויות למפונים ואילו המשיב הפחית 117,300,000 ש"ח בגין עלות בניית הדירות למפונים וכן 21,390,000 ש"ח בגין עלויות נוספות למפונים (שכ"ט עו"ד ודמי שכירות).
דחייה להכנה ואישור של תכנית מפורטת
העוררות טוענות, כי המשיב לא כָּלל הפחתה שמאית משמעותית, ידועה ומקובלת, בְּשל העובדה כי ביום המכירה לא ניתן היה להוציא היתרי בנייה ויש צורך באישור תוכנית מפורטת, תוך שלשיטתן יש להפחית 36% נוספים מהסכום שהתקבל בגין דחייה לאישור תכנית מפורטת.
מנגד, המשיב הסכים כי יש להפחית את השווי לצורך הכנת תכנית ופינויים, אך לשיטתו די בהפחתה בשיעור של 16% וזאת מהטעם שכּל פרוייקט גדול לוקח זמן לקַדם ונדירים המקרים בהם הקרקע זמינה לבנייה באופן מיידי.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת י' סרוסי – בהסכמת חבר הוועדה א' זיו וכנגד חוות דעתו החולקת (באשר לחֵלק מהסוגיות) של חבר הוועדה רו"ח צ' פרידמן – קיבלה את הערר בחלקו (קישור לפסק-הדין).

יו"ר הוועדה, השופטת י' סרוסי
בראשית הדברים, הִבהירה השופטת סרוסי, כי על-מנת להכריע בערר יש לבחון כיצד יש להעריך את שווי העִסקה – האם בהתאם לשווי התמורות החוזיות, כלומר, בהתאם לשווי התמורות שעתידות להתקבל תוך התאמתן למועד חתימת העִסקה, או שמא דווקא בהתאם לשווי הקרקע במועד העסקה – ובהתאם להכרעה בעניין זה יהיה מקום לדון בשאלות-משנה נוספות בדבר הפחתות או הוספות של רכיבים וסכומים שונים לשווי העִסקה הרלבנטי.

השופטת ציינה, כי הגם שככל דעתה היא כדעת המשיב (דהיינו, שיש לקבוע את שווי העִסקה בהתאם לשווי החוזי עליו הוסכם) וזוהי גם ההלכה המחייבת, מדובר במקרה חריג שבו יש לסטות מן הכלל, וזאת מהטעם שהן המשיב והן העוררות כָּשלו מלספק את הנתון החשוב והבסיסי ביותר על-מנת לקבוע את שווי העִסקה על-פי החריג לכלל – את התמורות הצפויות על-פי ההסכם.
אכן, הצדדים הגיעו לשווי תמורות מוסכם, אך לא מדובר בתמורות צפויות מהעִסקה אלא בתמורות שנכונוֹת לערכי שוק הנדל"ן ביום חתימת ההסכם. לשון אחר, לא מדובר בתמורות הצפויות, אלא בתמורות שהיו משתלמות ביום החתימה על ההסכם ולא שנים רבות לאחר מכן. על-כן, על-מנת להבין מהן התמורות הצפויות, יש להוסיף רכיב הכרחי שהוא מקדם הצופה את עליית או ירידת מחירי הנדל"ן בישראל, נכון למועד הצפוי לקבלת התמורות.
השופטת סרוסי הוסיפה וציינה, כי בהינתן ההנחה הסבירה כי מחירי הנדל"ן לא ייוותרו בשיעורם הנוכחי, בוודאי שלא לאורך זמן, על-מנת להגיע לשווי התמורות הצפויות ולעֵרכּן הנכון ליום החתימה על ההסכם, שמהווה את רצון וציפיית הצדדים, יש לבצע הערכה של התקבולים הצפויים ביום מכירת היחידות, ואותם להַוון לעֵרכּם ביום הִעסקה. ברם, בענייננו, חסר הרכיב המהותי שצופה את שינוי מחירי הנדל"ן, ובהתאם חסר הנתון בדבר התקבולים הצפויים, ובהיעדר הרכיב הזה, חסר בפני הוועדה נתון משמעותי נוסף והוא שיעור ההיוון הראוי לשווי התמורות הצפויות.
בנסיבות אלו, הוראות החריג בדבר שווי התמורות לא מתקיים בענייננו ולוּ משום שלא ניתן לקבוע את "התמורה" בהסכם, ובהתאם יש לפְנות לחלופת שווי השוק.

לאור מסקנתה האמורה, המשיכה השופטת סרוסי ובחנה האם יש לבצע הפחתות שונות לשווי הקרקע המוסכם, בהתאם לטענות הצדדים והשומות שהגישו לוועדה.
באשר להוצאות הפיתוח, קיבלה השופטת את עמדת העוררות וקבעה שיש להפחיתן בהתאם לשומה מטעמן. זאת, הן מהטעם שטענת שמאית העוררות כי יש להפחית את עלויות הפיתוח בהתאם לקווים המנחים ועל-פי עקרונות שמאיים ידועים ומקובלים לא נסתרה על-ידי המשיב והן מהטעם שבענייננו נמכרים מקרקעין שלא פותחו, ולמצער פותחו באופן חלקי.
באשר להיטל ההשבחה, קיבלה השופטת את עמדת המשיב וקבעה, כי על-פי תיקון 126 הרוכשות אינן חייבות בתשלום היטל ההשבחה בגין התוכנית הכוללנית והחיוב נותר על המוכרות, ומשכך אין להפחיתו משווי הקרקע.
באשר לעלויות המפונים, קבעה השופטת סרוסי, כי בנסיבות ענייננו המיוחדות, יש מקום לקבל את ההפחתה בגין עלויות בניית הדירות למפונים לפי שומת המשיב (117,300,000 ש"ח) ואת עלויות הפינוי לפי שומת העוררות. לדבריה, בכל הנוגע לעלות בניית הדירות למפונים, מדובר בעלויות נכבדות שיש בהן להפחית את שווי הקרקע, ולא בכדִי שמאי המשיב סבר כי יש להפחית עלויות אלו. ואילו בכל הנוגע לעלויות הפינוי, יש ללכת לשיטת העוררות ולהפחית את מלוא עלויות הפינוי (ולא רק את מחציתן כשיטת שמאי המשיב), שכּן, בדומה לעלויות הפיתוח, בהסכם נקבע כי המקרקעין נמכרים כמות שהם, דהיינו, לרבות הפולשים שמחזיקים במקרקעין.
באשר לדחייה להכנה ואישור של תכנית מפורטת, קבעה השופטת סרוסי, כי כעיקרון יש להפחית את השוֹוי בהתאם לשיעור שהציגו העוררות בשומה מטעמן, אך בדין טען המשיב כי בשווי הקרקע המוסכם כבר הובאה בחשבון הפחתה בשיעור 15% לגודל ומורכבוּת הפרוייקט ועיכובים צפויים. על-כן, יש להפחית 19%* נוספים בגין דחייה להכנסה ואישור של תכנית מפורטת.

* שיעור היוון של 5.5% דחייה ב-4 שנים עד לאישור תכנית, כלומר מקדם (בעיגול) של 0.81.

לאור האמור, קבעה השופטת סרוסי (ראו פס' 65 לחוות דעתה), כי שווי הזכויות במקרקעין הוא 357,279,678 ש"ח.

השופטת סרוסי המשיכה ונדרשה לשווי התמורות המוסכם בהקשר לקביעת שיעור ההיוון.
לדבריה, "במהלך הפוך" מדבריו של השופט דנציגר בעניין מידטאון (ע"א 914/14), שווי השוק יכול ללמד על סך התמורה הנומינלית שמשולמת בעד המקרקעין, כאשר ההפרש הניכר בין שווי הקרקע (הן לפי הכרעתה והן לפי שיטת שמאי המשיב) לבין שווי התמורות לפי שיטת שמאי המשיב, מלמד כי העִסקה אוצרת בחוּבּה גם עסקת אשראי ואף את הסיכון שבדחיית התשלום; ועל-כן, אף אם הייתה צועדת בדרך המלך וקובעת כי יש לקבוע את שווי העִסקה בהתאם לתמורה המוסכמת, היה מקום להַוון את שווי התמורות המוסכם לפי שיעור היוון מסוים.

לבסוף, ציינה השופטת סרוסי, כי בהתאם לשאיפה להגיע למס אמת, הפתרון הטוב ביותר לנסיבות המקרה היה קביעת שומה זמנית ושינויָה בהתאם לתקבולים בפועל, וזאת ברוח מתווה הפשרה שהוצע בדיון אך נדחה על-ידי הצדדים. עם זאת, הוסיפה השופטת, כי אין במסקנתה כדי להוות סוף פסוק ביחס למס החָל על העִסקה, שכּן כפי שהעוררות התחייבו בסיכומים מטעמן, כאשר תתקבלנה התמורות בפועל יהיה מקום להתאים אותן לשווי העִסקה שנקבע ולחיֵיב את ההפרשים כהכנסות מימון.
עוד ציינה השופטת, כי גם שווי העִסקה שנקבע לצורך מיסוי מקרקעין כפוף להחלטתו של פקיד-השומה שלא לחיֵיב את העִסקה באופן פירותי.

חבר הוועדה, רו"ח צ' פרידמן
חבר הוועדה, רו"ח צ' פרידמן, התייחס בחוות דעתו לעמדתה של השופטת סרוסי וציין בקצרה מדוע הוא חולק על חלק מקביעותיה.

ראשית, ציין רו"ח פרידמן, כי הוא מסכים עם המשיב שהשיטה הראויה יותר לקביעת שווי העִסקה היא שיטת התמורה החוזית (בכפוף להתאמות מסוימות). זאת, הן לאור הגדרת המונח "שווי של זכות", הן מהטעם שמדובר בעסקת תמורות שלגבּיה קביעת השווי לפי שווי הקרקע בלבד (בהתאם לעסקות השוואה) חוטאת למטרה באשר היא "מפספסת" את השווי הנובע מהשתתפות ברווחי היזם, הן מהטעם שהחישוב לפי שיטת שווי הקרקע מורכב לא פחות מהחישוב לפי שיטת התמורות והן מהטעם שאין כל צורך לצְפות מה יהיו מחירי הנדל"ן בעתיד ולהַוון תקבולים נומינליים עתידיים אלה ליום המכירה ("היוון פיננסי") וגם בעניין שיטת התמורות הגיעו הצדדים לשווי מוסכם של התמורות הצפויות ליום ההסכם וניתן להשתמש בנתון זה תוך ביצוע ההתאמות הנדרשות.

שנית, ציין רו"ח פרידמן, בענייננו אין מדובר בעסקה האוצרת בחוּבּה גם עסקת אשראי. "עסקת התמורות דנן, במהותה הכלכלית, היא גם 'שותפות' של המוכרת ברווחים העתידיים של הפרויקט (רווחי היזמות), לטוב ולרע (סיכוי וסיכון). אין לי ספק שאין המדובר כאן בעסקה הטומנת בחובה גם עסקת אשראי, לא במפורש ולא במשתמע" (פס' 3 לחוות דעתו של רו"ח פרידמן).

עוד קבע רו"ח פרידמן, כי בהתחשב בשיעור הפחתה של כ-34%, שווי הזכויות במקרקעין הוא 398.7 מיליון ש"ח. עם זאת, לאור המחלוקת באשר לשיטת ההערכה הראויה בנסיבות העניין, יש מקום "למצע" בין שתי השיטות כך שהשוֹוי ייקבע לסך של 378 מיליון ש"ח.

לבסוף, ציין רו"ח פרידמן, כי הוא מסכים עם דברי השופטת סרוסי לפיהם הפתרון הטוב היה לתקן את שומת השוֹוי האמורה ולמסות את העִסקה בהתאם לתמורות שתתקבלנה בפועל ובהתאם להיטלי ההשבחה והוצאות הפינויים שיהיו בפועל והכל כשהן מהוֹּונות לפי שיעור ריבית שוק ליום המכירה.

יצוין, כי בחוות דעתה, הוסיפה השופטת סרוסי התייחסות קצרה לדבריו של רו"ח פרידמן, ראו פס' 77–81.

חבר הוועדה, א' זיו
בחוות דעתו, ציין א' זיו בקצרה ומבלי שהוא מתייחס לחוות דעתו של רו"ח פרידמן, כי הוא מסכים עם חוות דעתה של יו"ר הוועדה.

על-כן הוחלט כאמור בחוות דעתה של השופטת.

תם ולא נשלם.

תובענה ייצוגית כנגד רשות המסים

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

במבזק מיום 22.2.2017 דיווחנו על פרסום החלטת בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בענין קירשבלום.
עניינה של ההחלטה בשתי בקשות לאישור תובענה כייצוגית שהגיש המבקש בהתאם להוראות חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 כנגד המשיבה: עניינה של האחת בחיוב במס הכנסה של סכומי קרן דמי הביטוח שהוחזרו על-ידי המוסד לביטוח לאומי למי ששילם דמי ביטוח לאומי ביֶתֶר; ואילו עניינה של השנייה בחיוב במס הכנסה של הריבית והפרשי ההצמדה שנוספו על סכום קרן ההחזר כאמור. כל זאת, לפי הנטען, בחוסר סמכות.
לטענת המשיבה, אין היא מחייבת כהכנסה סכומים המתקבלים כהחזרי דמי ביטוח כאמור, אך מקום בו דורש הנישום את התשלום לביטוח לאומי כניכוי בשנת-מס קודמת כלשהי וחֵלק מאותו הסכום מוחזר ליחיד, פועלת המשיבה להקטנת התשלום שנתבע כניכוי. דהיינו, אין מדובר, אליבא דהמשיבה, במיסוי ההחזר כהכנסה, אלא בהקטנת הניכוי שכבר נדרש.
בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, קבע, כי פעולת הנתבעת (רשות המסים) מהווה לכאורה גבייה שלא כדין בהתאם לפרט 11 לחוק תובענות ייצוגיות ובהתאם יש לאשר את ניהול התובענה כייצוגית (קישור להחלטה).

בהמשך לכך, דיווחנו במסגרת מבזק מס' 1824 מיום 15.12.2019 בדבר פסק-הדין של בית-המשפט בתובענה, בגדרו קיבל השופט בורנשטין את התובענה באופן חלקי (קישור לפסק-הדין).
השופט בורנשטין דחה את טענת הרשות כי הגבייה נעשתה כדין וכי בנסיבות העניין, אין מקום לפטוֹר אותה מחובת השבה.
עם זאת, היות שלא כל חברי הקבוצה אכן ניזוקו מפעולת הרשות, כמו גם לאור טענתה של הרשות בדבר הגנת התקציב והפגיעה בקופה הציבורית, צמצם השופט את היקף ההשבה.

פסק-הדין של בית-המשפט העליון

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי הוגש ערעור וערעור שכנגד וביום 1.5.2022 ניתן פסק-הדין בערעורים האמורים.

בית-המשפט העליון – מפי הנשיאה א' חיות, השופטת ע' ברון והשופטת ג' כנפי-שטייניץ – דחה את הערעור ואת הערעור שכנגד (קישור לפסק-הדין).

הוצאות עודפות והוצאות אש"ל לספורטאי חוץ

ביום 24.4.2022 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין הפועל ניר רמת השרון (ע"ר).

עניינו של פסק-הדין בערעור שהגישה המערערת – עמותה רשומה העוסקת בהפעלת קבוצת כדורגל ומעסיקה, בין היתר, ספורטאי חוץ – על שומה בצו שהוציא לה המשיב (פקיד-שומה כפר סבא) ובו שלוש מחלוקות בין הצדדים: חבות במס שכר לשנות-המס 2008–2016, תוספת מקדמות בְּשל הוצאות עודפות לשנות-המס 2013–2016 וניכוי מס במקור בגין הוצאות אש"ל לספורטי חוץ לשנות-המס 2008–2016.
במהלך ניהול ההליך, הגיעו הצדדים לפשרה מוסכמת בנושא מס השכר ועל-כן נותרו רק המחלוקות בעניין המקדמות בְּשל הוצאות עודפות וניכוי הוצאות האש"ל לספורטאי החוץ.
המחלוקת בנושא המקדמות בְּשל הוצאות עודפות
המערערת הוציאה בשנות-המס שבמחלוקת הוצאות משני סוגים: הוצאות שנכללו תחת הכותרת "הוצאות שונות" וכן הוצאות שנכללו תחת הכותרת "כיבודים אירועים ואירוח".
לטענת המערערת, ההוצאות הנכללות תחת הכותרת "כיבודים, אירועים ואירוח" הן "בלב הפעילות של המועדון" וזאת מהטעם שמדובר באירוח של מועדונים במשחקי הבית של המערערת, בכיבוד המוגש לרוכשי כרטיסים ליציע הכבוד ומזון המוגש על-ידי המועדון לשחקנים לאחַר משחקים או במחנות אימונים. אשר להוצאות הנכללות תחת הכותרת "שונות" נטען בסיכומי המערערת כי מדובר בתשלום בגין הפצת כרטיסים, החזר בטחונות, צילומי וידיאו, הפרשה, מכירת כרטיסים והוצאות הקשורות לפרסום.
לטענת המשיב, מדובר בהוצאות עודפות שהיה על המערערת לתאם לצורך מס וכן לשלם בגינן מקדמות בהתאם לסעיף 181ב לפקודת מס הכנסה. עוד טוען המשיב, כי במסגרת דיוני השומה התבקשה המערערת להמציא מסמכים בנוגע להוצאות האמורות, אך המערערת לא שיתפה פעולה ולא המציאה מסמכים כנדרש.
המחלוקת בנושא ניכוי הוצאות האש"ל לספורטאי החוץ
לטענת המערערת, תקנה 1(2) לתקנות מס הכנסה (ספורטאי חוץ), התשנ"ח-1998 ("תקנות ספורטאי חוץ" או "התקנות") אינה קובעת כי תנאי להכרה בהוצאות אש"ל הוא המצאת מסמכים וקבלות, ובכך נבדלת מתקנה 1(1) לתקנות הכוללת דרישה שכזו כתנאי להכרה בהוצאות דמי שכירות.*

* וכך קובעת תקנה 1 לתקנות ספורטאי חוץ:

"ספורטאי חוץ זכאי לנכות מהכנסתו מעיסוק בספורט את ההוצאות האלה:

(1) סכום שהוציא בעד לינה או דמי שכירות ששילם בעד דירה ששכר בישראל, ובלבד שהגיש מסמכים או קבלות לאימות אותן הוצאות להנחת דעתו של פקיד השומה;

(2) סכום שלא יעלה על 340 שקלים חדשים שהוציא בעד ארוחות בשל כל יום שהייה בישראל; הסכום האמור יתואם לפי סעיף 120ב לפקודה כאילו היה תקרת הכנסה ויעוגל לעשרת השקלים החדשים הקרובים."

בהקשר זה, הפנתה המערערת לתקנה 2 לתקנות לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות שהייה לתושבי חוץ), התשל"ט-1979 ("תקנות תושבי חוץ")* המקבילה לתקנה לתקנות ספורטאי חוץ ואשר גם בה ניתן למצוא את אותה הבחנה, כאשר לגבי הוצאות לינה ודמי שכירות קיימת דרישה להגשת מסמכים וקבלות, ואילו לגבי הוצאות בעד ארוחות לא קיימת דרישה כאמור.

* תקנה זו קובעת כדלקמן:

"מרצה אורח או מומחה חוץ זכאי לנכות בשל התקופה שבה שהה בישראל, אך לא יותר מאשר בעד תקופה של שנים עשר חדשים, מהכנסות שהוא מקבל בעד הוראה, מחקר או מתן שירות, לפי הענין –

(1) סכום שהוציא בעד לינה או דמי שכירות ששילם בעד דירה ששכר בישראל – ובלבד שהגיש מסמכים או קבלות לאימות אותן הוצאות להנחת דעתו של פקיד השומה;

(2) סכום שלא יעלה על 340 ש"ח שהוציא בעד ארוחות בשל כל יום שהייה בישראל; הסכום האמור יותאם לעלית המדד על פי סעיף 120ב לפקודה כאילו היה תקרת הכנסה ויעוגל לעשרה השקלים החדשים הקרובים."

עוד הפנתה המערערת לחוזר שפורסם על-ידי רשות המסים בקשר לתקנה 2 לתקנות תושבי חוץ (חוזר מ"ה 5/2001 מיום 8.5.2001) (קישור לחוזר), שם נאמר, כי "יותרו לניכוי רק ההוצאות המפורטות בתקנות שהן:לינה או דמי שכירות על פי מסמכים שאומתו להנחת דעתו של פ"ש, והוצאות שהוציא המומחה בשל ארוחות בשל כל יום שהיה בישראל (עד 250 ש"ח ליום נכון לינואר 2001). כבעבר לא נדרשים מסמכים לאימות ההוצאה בשל ארוחות [...]" (הציטוט הובא בסיכומי המערערת). מכאן מסיקה המערערת, כי אף לעניין תקנה 1(2) לתקנות ספורטאי חוץ לא קיימת דרישה מצד המשיב להגיש קבלות כתנאי לניכוי ההוצאות וכי הניכוי ניתן באופן "אוטומטי".

המשיב, לעומת זאת, גורס, כי מלשון תקנה 1(2) לתקנות ספורטאי חוץ עולה כי על שחקן החוץ להוציא בפועל את הסכום בעד ארוחות, כך שלא ניתן לנַכּוֹת סכום זה מהכנסתו ללא הוצאה בפועל.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

באשר למחלוקת בנושא המקדמות בְּשל הוצאות עודפות, קבע השופט בורנשטין, כי טענת המערערת ביחס להוצאות הנכללות תחת הכותרת "שונות" (לפיה מדובר בתשלום בגין הפצת כרטיסים, החזר בטחונות, צילומי וידיאו, הפרשה, מכירת כרטיסים והוצאות הקשורות לפרסום) לא רק שעלתה לראשונה בסיכומים, אלא שהיא אף לא נתמכה בכל ראיה שהוצגה על-ידי המערערת, לא במסמך ואף לא בתצהיר.
בדומה, אף טענותיה באשר להוצאות כיבודים, אירוח ואירועים נטענו בעלמא ואף נציג מטעם המערערת שיכול לשפוך אור על התנהלותה לא הגיע לעדוּת. יתרה מזאת, קבע השופט, כי "על פני הדברים המדובר בהוצאות שעניינן דברי מאכל ומשקה הניתנים, לפי הנטען, לשחקנים ולאורחים לפני ואחרי המשחק, ולא מצאתי כל סיבה להבחין בין המערערת לבין כל מלכ"ר אחר המעניק לפעיליו או לאורחיו דברי מאכל ומשקה לפני הפעילות או לאחריה. העובדה כי מדובר בפעילות ב'עצימות גופנית גבוהה' אינה, כלשעצמה, נסיבה המצדיקה לשנות מהכלל הרגיל ולפיו מדובר בהוצאה במישור הפרטי שאינה מותרת בניכוי ולכן מהווה הוצאה עודפת. יתר על כן, ניתן לתאר בנקל פעילויות נוספות שאף הן בעצימות גופנית גבוהה, שאינן דווקא פעילות ספורט, ואין מקום להעדפת המערערת ופעילותה על פני פעיליות אחרות שהוצאות כיבודים בעניינן אינן מותרות בניכוי" (פס' 27 לפסק-הדין).

באשר למחלוקת בנושא ניכוי הוצאות האש"ל לספורטאי החוץ, קבע השופט בורנשטין, כי אין לקבל את פרשנותה של המערערת. זאת, תוך שהוא מַפנה, בין היתר, לפסק-הדין בעניין יילמזלר אינטרנשיונל, חברה לבניה, תיירות וטקסטיל בע"מ (עמ"ה (ת"א) 1073/05).
ראשית, התייחס השופט לחוזר 5/2001 וציין שבהמשכה של הפִּסקה שצוטטה על-ידי המערערת ואשר לדבריו משום מה הובאה על ידיה באופן חסר תוך השמטה של הסיפא, נאמר, כי "אך אם נוכח פ"ש כי המומחה לא הוציא אותן הוצאות (גורם אחר נשא בהן, כל הכנסת המומחה הועברה לחו"ל וכדומה), לא יתירן לניכוי".
עוד ציין השופט, כי לחוזר האמור קָדמה הוראת ביצוע 32/88 אשר בה נקבע במפורש, כי "תשומת לב פקידי השומה מופנית לכך כי לפי התקנות ההוצאה המותרת היא הסכום שהעובד הוציא אותן בפועל ולא מדובר בסכום גלובלי הניתן לעובד בניכוי".
בנוסף, ועיקר, ציין השופט, כי גישת המערערת אינה מַבחינה בין התנאי לניכוי ההוצאה או דרך הוכחתה לבין עצם הזכות לנַכּוֹת את ההוצאה: תנאי לניכוי הוצאות לינה ודמי שכירות הוא הצגת קבלות או מסמכים אחרים, ואם לא הוצגו קבלות, פקיד-השומה לא יתיר את ההוצאה. תנאי זה אכן אינו קיים ככל שמדובר בהוצאות בְּשל ארוחות, אך אין זה אומר שאין צורך שההוצאה אכן הוּצאה בפועל בעת שהספורטאי שהה בישראל ואין זה אומר שהמשיב נדרש להתיר את ניכוי ההוצאה מקום שבו הנישום לא הוציא את ההוצאה או אפילו אינו מראה כי שהה בישראל ביום שבו נדרשת ההוצאה, אלא אך ורק טוען כי קיימת לו זכות "אוטומטית" לנַכּוֹת מהכנסתו את הסכום המקסימלי הנקוב בתקנות.
הנה כי כן, הוסיף השופט, התקנות אינן קובעות סכום ניכוי מוחלט אלא סכום מקסימלי לניכוי ההוצאה ("סכום שלא יעלה [...]") וממילא גישת המערערת לפיה כל הסכום הנקוב בתקנה, ובכל מצב, הוא זה שניתן לנַכּותו, מאיין את משמעות קביעת סכום המקסימום כאמור.
לבסוף, נדרש השופט בורנשטין לטענת המערערת לפיה מאז ומתמיד הכירו רשויות המס בניכוי האמור באופן "אוטומטי" ורק לאחרונה, או אצל המשיב בלבד או כלפי המערערת בלבד, הועלתה לראשונה הדרישה להצגת אסמכתאות להוצאות בגין הארוחות של ספורטאי החוץ. השופט דחה טענה זו בקובעו, כי לא רק שהטענה האמורה אינה מתיישבת עם הוראת ביצוע 32/88, חוזר 5/2001 והפְּסיקה, כמו גם עם עדותו של העד מטעם המשיב, אלא, ובעיקר, מהטעם שיש לפסוֹק על-פי הדין וגם אם בעבר טעתה רשות המסים ונהגה אחרת אין להנציח טעות זו ואין בה כדי לכבוֹל את ידה או להעיד על מדיניותה.
בנוסף, דחה השופט בורנשטין את טענתה הנוספת של המערערת לפיה יש להעדיף פרשנות המקדמת יעילוּת ופשטות בגביית המס וקבע, תוך שהוא מַפנה לעניין חכם את אור-זך עורכי דין (ע"א 4096/18),* כי יעילוּת ופשטות אינן באות על חשבון גביית מס אמת או חריגה מעקרונות היסוד של השיטה.

* למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.

שומה למוכר סיגריות מוברחות

ביום 3.5.2022 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין בן דוד.

עניינו של פסק-הדין בערעור על שומת עסקאות לפי חוק מע"מ ועל שומת מס קניה לפי חוק מס קניה שהוצאו למערער בגין מכירת סיגריות שחשודות כמוברחות בדוכן ששכר המערער בשוק הכרמל בתל-אביב.
לכל אורך התקופה הרלוונטית המערער לא נרשם כעוסק, לא דיווח למשיב (מנהל מע"מ ומס קנייה תל-אביב) על עסקאותיו ולא ניהל ספרים.
בנסיבות אלו, קבע המשיב שומות על-פי מיטב השפיטה וכן פסל את ספרי המערער והטיל עליו קנס בגין אי-ניהול פנקסי חשבונות.
המערער, אשר טען, כי אין ולא היה לו עסק לממכר סיגריות והוא לא היה הבעלים והמנהל של העסק אלא אדם אחר שאף התייצב לדיון ואישר זאת, השיג על קביעוֹת המס השונות ועל הקנס, אולם השגתו נדחתה. מכאן הערעור.
יצוין, כי המערער הורשע על-פי הודאתו בפסק-דין פלילי בקשר למכירת הסיגריות, כאשר לפי עוּבדות כתב האישום בהן הודה המערער, הוא עסק בממכר טובין, לרבות סיגריות, בדוכן בשוק הכרמל ועל אף זאת, לא היה רשום ולא עשה את המוטל עליו לעניין רישומו כעוסק על-פי חוק מע"מ, וזאת על-מנת להתחמק מתשלומי המס הגלום בעסקאות שביצע.

בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הערעור וחייב את המערער בהוצאות המשיב בסך 75,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).

הצעת חוק מענק סיוע בשל נגיף האומיקרון

אתמול, 9.5.2022, פורסמה ברשומות הצעת חוק מענק סיוע לעסקים בשל ההשפעה הכלכלית של התפשטות זן אומיקרון של נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה), התשפ"ב-2022 ("הצעת החוק" או "ההצעה") (קישור להצעה).

במסגרת הצעת החוק, מוצע לקבוע לקבוע מענק אשר יהווה סיוע כולל לעסקים בעד השתתפות בנזק הכלכלי שנגרם להם כתוצאה מהתפשטות זן האומיקרון.
המודל המוצע בהצעה מבוסס בעיקרו על המודל של המענק שניתן בעד השתתפות בהוצאות קבועות בחוק התוכנית לסיוע כלכלי (נגיף הקורונה החדש) (הוראת שעה), התש"ף-2020 ("חוק תוכנית הסיוע"), בשינויים מסוימים, לרבות הגדלת מקדמי נוסחת מענק הסיוע המביאה לכך שתינתן תוספת, בסכום החורג מעבר להוצאותיו הקבועות של העסק, עד תקרה של 15,000 שקלים חדשים.*

* ראו, לעניין זה, הגדרת המונחים "מקדם סיוע" ו"מקדם מענק סיוע" בסעיף 1 להצעת החוק.

זאת, בשונה ממענק ההוצאות הקבועות שנקבע בחוק תוכנית הסיוע, שמטרתו הייתה לסייע בכיסוי הוצאות קבועות בלבד.
עם זאת, לנוכח העובדה כי מדובר בהתפשטות תחלואה ממוקדת לאחַר תקופה ממושכת שבהּ עיקר המשק חזר לפעילות כלכלית סדירה ואף צמח, מוצע למקד את מענק הסיוע לעוסקים בעלי כושר שרידות נמוך מלכתחילה, שההשפעה הכלכלית של זן האומיקרון מטבעה קשה יותר בעבורם. נוסף על כך, מוצע שלא לכלוֹל בגֶדר עוסק שזכאי למענק הסיוע, עוסקים שמזוהים או נשענים על המדינה בדרך זו או אחרת וכן גופים שלפי התנאים שנקבעו עולה כי מצבם הפיננסי טוב דיו.*

* ראו, לעניין זה, הגדרת המונחים "מוסד ציבורי זכאי" ו"עוסק" בסעיף 1 להצעת החוק.

יצוין, כי לצורך מניעת ניצול לרעה של מתן מענק הסיוע, מוצע לקבוע,* כי המנהל** יהיה רשאי להטיל קנס בשיעור 30% מהגירעון שנוצר לעוסק בגין פערים שנמצאו בין סכום מענק הסיוע הנתבע לבין סכום מענק הסיוע שנקבעה לגביו הזכאות, והכול אם נמצא כי העוסק התרשל בעריכת התביעה.

* ראו סעיף 11 להצעת החוק.

** "מנהל" מוגדר בסעיף 1 להצעת החוק כמנהל רשות המסים בישראל או מי שהוא הסמיכוֹ לעניין חוק זה.

מדובר בשיעור קנס גבוה יותר משיעור הקנס שנקבע בחוק תוכנית הסיוע, בין השאר על רקע העובדה שהיקף הפגיעה הכלכלית בְּשל התפשטות זן האומיקרון נמוך יותר בהשוואה לפגיעה שנגרמה בתחילת התפשטות נגיף הקורונה בישראל, ובהתאם ההסתברות לניצול לרעה של מתווה מענק הסיוע, בין באמצעות ירידת מחזורים שאינה נובעת מהתפשטות זן האומיקרון ובין מסיבות אחרות, גדולה יותר.

החלטות ועדות-הערר לענייני קורונה

פורסמו 3 החלטות חדשות של ועדות-הערר:

ההחלטה בעניין נניח בע"מ (קישור להחלטה);
ההחלטה בעניין אלקטרוטרם תעשיות חשמל ומתכת בע"מ (קישור להחלטה);
ההחלטה בעניין אלראמז בע"מ (קישור להחלטה).