אלכסנדר שפירא ושות', משרד עורכי-דין

עדכון נוהל מתן אורכות להגשת הדוחות לשנת-המס 2020

הבוקר פורסמה הודעתו של מר שלמה אוחיון, סמנכ"ל בכיר שירות לקוחות ברשות המסים בנושא "עדכון נוהל מתן אורכות להגשת דוחות לשנת המס 2020 – יחידים וחברות הסדר האורכות למייצגים" (קישור להודעה).

בגדרהּ של ההודעה צוין, כי מנהל רשות המסים, מר ערן יעקב, החליט על שינוי מכסת האורכות להגשת הדוחות לשנת-המס 2020, לחברות וליחידים, וכן על דחיית מועד המדידה בהתאמה. זאת, כמפורט בהודעה.

עוד צוין בהודעה, כי כללי הֶסדר הארכות למיַיצגים, כולל הדגשים לגבי תנאי ההסדר, הינם ללא שינוי וכפי שפורסמו בהוראת ביצוע 9/2019 מיום 13.5.2019 (קישור להוראה).

5 שנים = עסקת אקראי

במבזק מס' 1870 מיום 17.8.2020 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין בניזרי.

הסוגיה העיקרית שנדוֹנה בפסק-הדין* הייתה שאלת סיוּוגו של הרווח (בסך של כ-5.3 מיליון ש"ח) שנצמח למערער – שעיסוקו בתחום האחזקה של בתים פרטיים ודירות יוקרה, בעיקר לתושבי-חוץ, שבמרבית ימות השנה אינם מאוכלסים על ידי בעליהם – ממכירת וילה בהרצליה פיתוח כמעט 5 שנים לאחַר רכישתה, כעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי.

* בגדרו של פסק-הדין נדוֹן גם, ובין היתר, הפרש ההון הבלתי-מוסבר שהתגלה בין הצהרות ההון שהגיש המערער.

בית-המשפט, מפי השופט א' דורות, דחה את הערעור ברובו ובכלל זאת קיבל את עמדת המשיב לפיה מדובר בעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי (קישור לפסק-הדין).*

* ראו את ניתוחו של השופט דורות באשר לסיווג העִסקה בפס' 66 ואילך לפסק-הדין ובכלל זאת את קביעתו (בפס' 77) לפיה תקופת החזקה בת כמעט 5 שנים "אינה ארוכה במונחי נכסי מקרקעין, אך גם אינה קצרה".

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי המערער הגיש ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון, אך לאחַר שנשלמו טענות הצדדים ובהמלצת המותב (הנשיאה א' חיות, המשנה לנשיאה נ' הנדל והשופט ע' פוגלמן), הודיע ב"כ המערער, כי הוא אינו עומד על הערעור, ובהתאם הערעור נדחה ללא צו להוצאות (קישור לפסק-הדין).

חשבוניות פיקטיביות – ערעור לבית-המשפט העליון

במבזק מס' 1805 מיום 12.8.2019 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניין ברמט בניין ופיתוח בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בערעור על החלטות המשיב (מנהל מע"מ באר-שבע) לפסול את ספריה של המערערת לשנות-המס 2013–2015 בהתאם להוראות סעיף 77ב(ב) לחוק מע"מ ולהטיל עליה כפל-מס תשומות לפי הוראות סעיף 50(א1) לחוק וכן קנס לפי סעיף 95 לחוק.
זאת, עֵקב קיזוז מס תשומות בסך של כ-11.2 מיליון ש"ח על-פי חשבוניות שהוצאו לה שלא כדין.

בית-המשפט, מפי השופט ג' גדעון, דחה את הערעור והטיל על המערערת הוצאות בסך 70,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).

המערערת הגישה ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון.
במסגרת הערעור, המערערת לא חָלקה על היות החשבוניות מזויפות או בלתי-חוקיות, אלא טענה שקיבלה חשבוניות אלו בחוסר ידיעה על כך שמדובר בחשבוניות בלתי-חוקיות ושילמה בפועל את הסכומים שמופיעים בהן.
עוד טענה המערערת, כי חוסר תום-לבה לא הוכח, וכי בהליך קמא נפלו פגמים דיוניים, שעיקרם דחיית בקשתה להשמעת עדויות אחרי ההוכחות.

בית-המשפט העליון, מפי השופט א' שטיין (בהסכמת השופטים י' עמית ו-י' וילנר), דחה את הערעור תוך חיוב המערערת בהוצאות בסך 30,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, התייחס השופט שטיין לטענה לפיה החלטת בית-המשפט קמא כי המערערת לא הרימה את הנטל המוטל עליה, יסודה בטעות.
השופט שטיין ציין, כי הנישום הוא זה שנדרש להוכיח כי פעל בחוסר תום-לב ובחוסר ידיעה – ואף בחוסר חשד – שמדובר בחשבוניות בלתי-חוקיות (הלכת זאב שרון).
עוד ציין השופט, כי לא רק שקביעתו של בית-המשפט קמא יסודה בהתרשמות שלילית מעדותו של מנהל המערערת ובעניין זה אין בית-המשפט העליון מתערב אלא בנסיבות חריגות אשר לא מתקיימות במקרה דנן, אלא שאחרי עיון בפרוטוקול הדיון שנערך בפני בית-המשפט קמא הוא עצמו התרשם בשלילה מעדוּת המנהל.

לאחר מכן, המשיך השופט שטיין והתייחס לטענת המערערת לגבי אי-השמעת העדויות אחרי ההוכחות וקבע, כי גם טענה זו נדוֹנה לכישלון.
לדבריו, בית-משפט קמא הפעיל את שיקול דעתו כדבעי אחרי שפרשת ההוכחות הושלמה כפי שהושלמה ואחרי שהתרשם כי מדובר בניסיון לעשות מִקְצה שיפורים שאינו תורם לחקר האמת.
עוד ציין השופט שטיין, כי בית-משפט קמא אף עשה חסד עם המערערת כאשר נאות לקבל כראיה מסמכים שונים שזו הגישה אחרי הסיכומים, כדי להעמיד לנגד עיניו מסד ראייתי שלם; וכי גם במסמכים אלה לא היה כדי להרים את נטל השכנוע, שכאמור מוטל על המערערת.

לאור כל האמור, קבע השופט שטיין, כי אין לו אלא לאמץ את ממצאיו העובדתיים ואת מסקנותיו המשפטיות של בית-משפט קמא, מטעמיו, מכוח האמור בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.

התיישנות של חוב מע"מ וחוסר תום-לב

ביום 22.12.2021 ניתנה החלטתו של בית-המשפט העליון בעניין שחאדה.

המבקש הגיש לבית-משפט השלום תביעה למתן סעד הצהרתי, שלפיו חובו למשיבה (רשות המסים) בגין אי-תשלום מע"מ – התיישן.
בית-משפט השלום בנצרת, מפי השופט ד' קירס, דחה את התביעה (קישור לפסק-הדין) מחמת התנהלותו הלקויה של המבקש, משהתברר כי פעל בחוסר ניקיון כפיים, שלא בתום-לב, ואף שיקר במהלך עדותו.
נקבע, כי די בכך כדי לחסום את דרכו של עומר מלזכות בסעד המבוקש, בפרט כך מקום שבו עסקינן בבקשה למתן סעד הצהרתי, שהוא מטבעו סעד מן היושר.
לצד קביעה זו, התייחס השופט קירס בהרחבה גם לטענת ההתיישנות לגופה, וקבע כי "אלמלא התנהגותו של [המבקש], תביעתו היתה עשויה להתקבל".

ערעור שהגיש המבקש על פסק-הדין נדחה על-ידי בית-המשפט המחוזי בנצרת (קישור לפסק-הדין).
בית-המשפט, מפי ס' הנשיא, השופט א' קולה (בהסכמת השופט ד' צרפתי והשופטת ר' גלפז מוקדי), אישר את הכרעת בית משפט השלום, אך עשה כן בדרך שונה: "אקדים אחרית לראשית ואציין כבר עתה, כי בדעתי להמליץ לחבריי לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית המשפט קמא ואולם לא מהנימוק של בית המשפט קמא, אלא דווקא משני הנימוקים אותה דחה. בתמצית ייאמר, כי סבורני שטעה בית המשפט קמא, עת קבע שטענת ההתיישנות נדחית, עקב חוסר תום ליבו של המערער [...] טעה בית המשפט קמא, עת קבע שמקור החוב הינו השומה ולא פסק הדין."

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון, בגדרהּ טען, כי שגה בית-משפט המחוזי, בכך ששָקל שיקולים לא רלבנטיים, במסגרת בירור הערעור.
לדבריו, חֵלף דיון והכרעה בטענת ניקיון הכפיים לבדה – אשר עָמדה במוקד הערעור – בחר בית-המשפט המחוזי לדון, להכריע ולהפוֹך גם את קביעת בית-משפט השלום לגבי שאלת ההתיישנות, וזאת "חרף אי הגשת ערעור תשובה מטעם המשיבה". עוד מלין עומר, על כך שפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי "שרירותי ולאקוני, כאשר הוא אינו מנומק כנדרש ואינו מתייחס כלל לטענות שהעלה המבקש".

בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' סולברג, דחה את הבקשה בהתאם לסמכותו שלפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי* ללא צו להוצאות (קישור להחלטה).

* תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 ("התקנות"). תקנה 148א לתקנות קובעת כדלקמן: "החליט בית המשפט העליון לדחות בקשת רשות ערעור על החלטה של בית משפט מחוזי בשבתו כבית משפט לערעורים, רשאי בית המשפט לכלול בהחלטתו רק את קביעתו בדבר דחיית בקשת רשות הערעור, ובלבד שלדעתו מתקיימים שני אלה לגבי ההחלטה שעליה מערערים: (1) הקביעות בהחלטה אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים; (2) מתן רשות ערעור אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין."

השופט סולברג קבע, כי לא מצא שהבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים וכי גם עיוות דין אין כאן, כי אם פעולה על-פי שורת הדין.
אמנם, בית-המשפט המחוזי ביסס את הכרעתו על נימוקים שונים מאלה שעליהם נשען בית-משפט השלום, אלא שהסמכוּת לכך נקבעה במפורש בתקנה 146(א)(2) לתקנות.*

* שלפיה "בית המשפט שלערעור רשאי – [...] לאשר את ההחלטה שעליה מערערים מאותו נימוק או מנימוק שונה".

לאור זאת, הוסיף השופט סולברג וקבע, כי משלא קמה הצדקה לדון בעניין ב'גלגול שלישי', דין הבקשה להידחות.

ביטול רישום כעוסק ואיסור הקלטה של שימוע/דיון במע"מ

ביום 18.12.2021 ניתנה החלטתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, מפי השופטת א' וינשטיין, בעניין סטולרמן הובלות ולוגיסטיקה בע"מ.

עניינה של ההחלטה בבקשה דחופה שהגישה החברה, בהסתמך על הוראת סעיף 64(ג) לחוק מע"מ, לעיכוב ביצוע החלטת המשיב (מנהל מע"מ חיפה) לבטל את רישומה כעוסק.*

* זאת, עֵקב חששו של המשיב כי אין לחברה פעילות עסקית אמיתית וכי היא נועדה לשַמש פלטפורמה להפצה וניכוי של חשבוניות פיקטיביות.

הבקשה האמורה הוגשה במקביל לערעור שהגישה החברה לבית-המשפט על החלטת המשיב לבטל את רישומה כעוסק מתוקף סמכותו הקבועה בסעיף 61(א) לחוק.

השופטת א' וינשטיין קיבלה את בקשת החברה והורתה על עיכוב ביצועה של החלטת המשיב לבטל את רישומה של החברה כעוסק, וזאת עד להכרעה בערעור (קישור להחלטה).
עוד נקבע, כי פקיד-שומה חיפה יחזיר לחברה את אישור הפטוֹר מניכוי מס במקור שבוטל אוטומטיתבְּשל סגירת תיק העוסק שלהּ על-ידי המשיב.

תשומת לבכם לניתוחה ולקביעותיה של השופטת וינשטיין ביחס לפגמים המהותיים שנפלו בהתנהלותו של המשיב טרם מתן ההחלטה בדבר ביטול רישומה של החברה כעוסק אשר בעטיים מנע המשיב ממנה את זכות הטיעון שלה באופן שפגע בה באופן מהותי, ובכלל זאת את את דבריה (בפס' 62 ואילך) כי אין זו הפעם הראשונה שערכאה שיפוטית מעבירה תחת שבט ביקורתה של אופן התנהלותו זה של מנהל מע"מ; וכן את התייחסותה (בפס' 50 ואילך) להנחייתו של מר יגאל פחימה (מנהל אגף בכיר לשומה וביקורת מע"מ ברשות המסים) מיום 18.1.2017 בנושא "איסור הקלטה של שימועים/דיונים ע"י עובדי המשרד או מייצגים".

בקשה להוסיף חוות-דעת שמאית לאחַר סיום הליך ההוכחות

ביום א' שעבר (19.12.2021) ניתנה החלטתה של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין אזורים בנין (1965) בע"מ ואח'.

בין הצדדים נתגלעה מחלוקת, בין היתר, בשאלה האם יש לכלוֹל במסגרת "שווי המכירה" בעסקה סכום של 85 מיליון ש"ח, חבות בהיטל השבחה בגין תוכנית תא/5000, אשר לטענת המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב) מהווה חבות חוקית של המוֹכר, כאשר לאור ההתחייבות החוזית של הקונה לשאת בה בעצמו, יש לצרפהּ לשווי המכירה לפי עיקרון צירוף כל התמורות.
הליך שמיעת הראיות בערר הסתיים וביום 16.11.2021, עם חתימתו האלקטרונית של תמליל הקלטת הדיון, ניתן צו לסיכומים בכתב לפיו על העוררות להגיש את סיכומיהן עד ליום 2.1.2022 ועל המשיב להגיש את סיכומיו עד ליום 15.2.2022.
ביום 2.12.2021 הוגשה "בקשה דחופה מטעם עוררות 2 ו-3" במסגרתה התבקשה הוועדה לאפשר לעוררות להגיש "חוות דעת שמאית" אשר תתייחס לשאלת עצם החבות בהיטל השבחה, היקף החבות בהיטל השבחה ועיתוי אירוע המס לצורך "קביעת החבות החוקית בהיטל השבחה ליום המכירה".
העוררות ביקשו להגיש את חוות-הדעת השמאית האמורה בתוך 30 ימים מיום אישור הבקשה ולהורוֹת בהתאם על דחיית המועדים להגשת סיכומי הצדדים.
המשיב, שהגיש תגובה מנומקת לבקשה, ביקש לדחותה מהטעמים שפורטו על ידיו.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת י' סרוסי (בהסכמת חברי הוועדה רו"ח צ' פרידמן ומר א' זיו), דחתה את הבקשה (קישור להחלטה).