מינויים בכירים ברשות המסים
מנהל רשות המסים, מר ערן יעקב, הודיע על מינויים חדשים בהנהלה הבכירה של הרשות:
גב' אתי גבאי-מורלי מונתה לתפקיד סמנכ"לית בכירה הון אנושי ברשות המסים, לאחַר ששימשה בשלוש השנים האחרונות סגנית בכירה לממונה על השכר במשרד האוצר והייתה אחראית במסגרת תפקידה על נושאי מדיניות המאקרו בשירות הציבורי.
רו"ח ורד חדד-עורקבי ששימשה בשלוש השנים האחרונות סמנכ"לית בכירה מס הכנסה מונתה לתפקיד סמנכ"לית בכירה חקירות ומודיעין, לאחַר שבשמונת החודשים האחרונים שימשה כמ"מ סמנכ"ל חקירות ומודיעין, בנוסף על תפקידה.
רו"ח רובי בוטבול מונה לסמנכ"ל בכיר מס הכנסה ומחליף בתפקיד את רו"ח חדד-עורקבי. בוטבול שימש עד למינויו כפקיד-שומה עפולה, לפני כן שימש במשך כשלוש וחצי שנים כסגן פקיד-שומה גוש דן ובמשך חמש שנים כיועץ בכיר למנהל רשות המסים. במסגרת תפקידו זה ריכז שורת ועדות מקצועיות, לרבות הוועדה למיסוי חברות הארנק.
אנו מאחלים הצלחה רבה לעובדי הרשות בתפקידיהם החדשים.
בהזדמנות זו נבקש לברך את מר אברהם סומך לרגל פרישתו לגמלאות לאחַר למעלה מארבעים שנה בשירות הציבורי.
סומך – אדם צנוע, ידען גדול וג'נטלמן אמיתי – שימש בתפקידיו האחרונים כמנהל מיסוי מקרקעין חדרה,* ולפני כן כמנהל מיסוי מקרקעין חיפה וכסגן מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב. בנוסף, שימש במהלך שנות פעילותו ברשות המסים כחָבר בוועדות ובצוותים שונים.
* עד למינוי מנהל חדש למשרד מיסוי מקרקעין חדרה, תנהל את המשרד גב' תמר סעדה, מנהלת מיסוי מקרקעין חיפה.
אנו מאחלים לו המשך הצלחה והנאה.
שינוי ייעוד כתנאי מקדמי לחיוב במס הכנסה של מקרקעין שהוחזקו שנים רבות
ביום 1.9.2021 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין עיון.
עניינו של פסק-הדין בשלושה ערעורים שאוחדו ואשר הוגשו על החלטת המשיב, פקיד-שומה תל-אביב 3, לסַווג את ההכנסה שנבעה לשני המערערים – ירון עיון ("ירון") ואליהו עיון ("אלי") – ממכירת דירות מגורים בבניין שבנו יחד עם אחרים על-גבי מקרקעין שהיו ברשות משפחתם מאז 1933, כהכנסה פירותית החייבת במס הכנסה לפי סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה.
למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.
השגה לאקונית אינה השגה
ביום 16.8.2021 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין להיאני.
המערערים, בני-הזוג אפרי וערין להיאני, תושבי דליית אל-כרמל, הפעילו עסק של גן אירועים בשם "אל בוסתאן" בכפרם, בין השנים 2008–2017.
בעקבות ביקורת שנערכה למערערים על-ידי מנהל מע"מ, בָּחן המשיב (פקיד-שומה חיפה) את דיווחי המערערים, כאשר בפניו היו מונחות הצהרות הון ליום 31.12.2008 וליום 31.12.2013.
המשיב מצא, כי קיים הפרש הון בלתי-מוסבר בסך 3.2 מיליון ש"ח ועל-כן זימן לדיון את מיַיצגם של המערערים, רו"ח חתר, על-מנת לקבל הסברים באשר להפרש ההון הבלתי-מוסבר שנמצא.
לטענת המשיב, המתבססת על תרשומות שנערכו על ידיו, רו"ח חתר לא התייצב בעצמו לחֵלק מהדיונים ולחֵלקם האחר הגיע ללא המסמכים הנדרשים.
המשיב הוציא למערערים שומה לפי מיטב השפיטה לשנות-המס 2012 ו-2013.
ביום 27.11.2017 הגיש רו"ח חתר למשיב מכתב השגה על השומה לפי מיטב השפיטה ובו טענות באשר לאי הופעתו לדיוני השומה וכן פסקה אחת שבה נאמר כי "לגופו של עניין: להנחת דעתי – הפרשי ההון הוסברו בדיונים שהתקיימו, כך שפקיד השומה טעה עת ביסס את שומות 03 בשל 'הפרשי הון בלתי מוסברים'".
המפקח מטעם המשיב סירב לרשום את השגתם של המערערים וביום 11.12.2017 שיגר מכתב לרו"ח חתר המבהיר כי בקשתו לרישום ההשגה נדחית וכי רק לאחַר שימציא תיעוד בצירוף מסמכים לתקופת הפרשי ההון, תדון בשנית בקשתו לרישום ההשגה.
רו"ח חתר השיב למכתב המפקח ביום 15.1.2018 ובו סיכם את עמדתו כפי שנטען כי הוצגה בדיוני השומה, בצירוף דוחות רווח והפסד לשנים הפתוחות (שנות-המס 2012 ו-2013).
בתגובה (מיום 1.12.2018), השיב המפקח לרו"ח חתר כי גם במכתב זה (מיום 15.1.2018) אין משום נימוקי השגה וחזר על דרישתו כי המערערים ימציאו מסמכים והסברים להפרשי ההון ורק לאחר מכן תידון הבקשה לרישום השגה.
בחקירתו בבית-המשפט, הסביר המפקח כי בעקבות מכתבו מיום 15.1.2018 סָר רו"ח חתר למשרדו ולאחַר שהאחרון הבטיח לו כי יתייצב לדיוני ההשגה, פעל לפנים משורת הדין והסכים לרשום את השגתו ביום 14.2.2018.
בסופו של דבר התקיים דיון אחד בשלב ההשגה (ביום 8.10.2018) ולאחריו דחה את המשיב את טענות המערערים והוציא את השומה בצו, בגדרהּ תיאם את ההלוואות (בסך 982,903 ש"ח) שנטען כי התקבלו מבני משפחתו של המערער וכן את סכום ההון הראשוני (בסך 63,500 ש"ח) שאותו טען המערער שהביא לעסק. כמו-כן, כָּלל המשיב את עודף התשומות (בסך 440,269 ש"ח) ששולמו למע"מ כשימוש וקבע הוצאות מחייה למערערים בסך 578,666 ש"ח.
לאור כל האמור, קבע המשיב כי קיים הפרש הון בלתי-מוסבר בסך 3.2 מיליון ש"ח שאותו זקף לשנים 2012 ו-2013 (1.6 מיליון ש"ח לכל שנה).
מכאן הערעור.
בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת א' וינשטיין, דחה את הערעור ברובו (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, נדרשה השופטת וינשטיין לטענת המערערים לפיה השומה בצו הוּצאה לאחַר חלוֹף המועד ועל-כן התיישנה, שכּן סירוב המשיב לרשום את ההשגה מיום 27.11.2017 נעשה, אליבא דהמערערים, ללא סמכות וללא נימוק מהותי, ואי-רישומה נבע לטענתם אך ורק מהיחסים העכורים שבין המפקח לבין רו"ח חתר, ומהרצון להענישו עקב אי-הופעתו לדיוני שלב א'.
השופטת וינשטיין דחתה טענה זו.
לדבריה, המחוקק קבע מספר תנאים לפיהם תוכר בקשה המופנית לפקיד-השומה כ"השגה" מהותית ובראשם החובה כי השגתו של הנישום תהיה בכתב ומנומקת, וממילא הגשת השגה לאקונית ונטולת כל נימוק אינה מקיימת את הוראת סעיף 150(א) לפקודת מס הכנסה. "היעדר נימוק להשגה אינו בגדר פגם טכני גרידא, אלא מדובר בפגם מהותי, המונע מהמשיב את היכולת לשקול מחדש ובמידת הצורך לבחון שוב את החלטתו. על כן, מכתב אשר נושא כותרת סתמית של 'השגה' או הצהרה על הגשת השגה, בלא מסמכים התומכים בהשגה, לא כל שכן נימוקים לגופם של דברים, שולל את יכולתו של המשיב לדון 'בהשגה' שכזו, מביא לעיכוב גביית מס שלא הובהר כלל שהינו שנוי במחלוקת – ומכאן שאין לראות בו כהשגה כמשמעותה בסעיף 150(א) לפקודה" (פס' 32 לפסק-הדין).
עוד קבעה השופטת, כי בהינתן העובדה כי גבייתו של מס שנוי במחלוקת מעוכבת בשלב ההשגה ברור כי כוונת המחוקק הייתה לשלול את האפשרות מנישום לדחות שלא לצורך את גביית המס המגיע ממנו על-ידי הגשת מסמך בלתי-מנומק אשר מוכתר בכותרת "השגה".
לגופו של עניין, קבעה השופטת וינשטיין, כי עיון במכתב מיום 27.11.2017 שהגיש רו"ח חתר למשיב אינו עולה לכדי "השגה", שכּן לא נטענה בו כל טענה מנומקת לגופו של עניין וכל טיעונו התמצה בכך שטען כי "פקיד השומה טעה עת ביסס את שומות 03 בשל 'הפרשי הון בלתי מוסברים'".
שעה שכך, הוסיפה השופטת, בדין קבע המפקח כי אין מקום לרישום השגה בגין אותו מכתב ועל-כן יש לדחות גם את טענת ההתיישנות שהועלתה על-ידי המערערים ביחס למועד הוצאת השומה בצו.
בהמשך הדברים, בחנה השופטת וינשטיין את שומת הפרשי ההון.
השופטת דחתה את טענת המערערים לפיה על המשיב היה לייחֵס את הפרש ההון הבלתי-מוסבר לכל חמש שנות הבּחינה ולכל הפחות את מחציתו לשנים הסגורות.
כמו-כן, השופטת דחתה את טענותיהם הנוספות בעניין ההפרש הבלתי-מוסבר זולת הטענות בהתייחס לסכום מתנות החתונה שקיבלו (בהפחתת הוצאות החתונה) ובהתייחס להכנסה שנזקפה לחובת המערערים במסגרת שומות המע"מ לשנים 2010–2013 כמקורות לגידול בהון.
מחיקת טענות בהודעה המפרשת את נימוקי הערעור עקב הרחבת חזית
החלטה נוספת של השופטת וינשטיין ניתנה ביום 26.8.2021, וזאת בעניין מנדלסון תשתיות ותעשיות בע"מ.
תמצית העוּבדות הרלבנטיות היא כדלקמן:
ביום 10.1.2020 הגישה המערערת הודעת ערעור על שומה בצו שהוּצאה לה על-ידי המשיב (פקיד-שומה חיפה) לשנת-המס 2014.
הצו האמור הוּצא למערערת בקשר לעסקה שבמסגרתה מכרה המערערת את מלוא החזקותיה בחברה בת בארה"ב ("חברת הבת").
בדיווח שהגישה המערערת על רווח ההון שנצמח לה דיווחה המערערת על רווחים ראויים לחלוקה (כמשמעותם בסעיף 94ב לפקודת מס הכנסה) שנצברו בחברות שבבעלות חברת הבת ("החברות הנכדות"), וזאת בהתבסס על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין דלק הונגריה (ע"מ 28212-11-15).
לעומת זאת, החלטה המשיב בצו נסמכה על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין כור סחר בע"מ (ע"מ 23488-01-18).
ביום 26.1.2020, מספר ימים לאחַר שהוגשה הודעת הערעור, ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין דלק הונגריה (ע"א 8511/18), בגדרו התקבל הערעור שהוגש על-ידי פקיד-שומה נתניה ונקבע, כי חברה ישראלית המוֹכרת מניותיה של חברה זרה אינה זכאית להחיל את הוראות סעיף 94ב לפקודה, שכּן רווחי החברה הזרה אינם מהווים בגֶדר רווחים "שנתחייבו במס" כאמור באותו סעיף.*
* למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.
ביום 1.6.2020 הגישה המערערת את ההודעה המפרשת את נימוקי הערעור מטעמה, בגדרהּ טענה, כי חֵרף הלכת דלק הונגריה יש להחיל בעניינה את הוראות סעיף 94ב לפקודה, שכּן חברת הבת והחברות הנכדות הן תושבוֹת ישראל לפי מבחן הַשליטה והניהול.
בעקבות זאת, הגיש המשיב ביום 25.6.2020 בקשה לבית-המשפט להורוֹת על מחיקה מההודעה המפרשת את נימוקי הערעור של כל טענות המערערת בדבר תושבוּת ישראלית של החברה הבת והחברות הנכדות. זאת, מהטעם שמדובר בטענה חדשה שנטענה לראשונה ובניגוד לדין רק בשלב הערעור ומשכך מהווה הרחבת חזית אסורה. כך, לטענת המשיב, מדובר בחוסר תום לב קיצוני תוך עשיית שימוש לרעה בהליכי משפט ועל-כן יש להחיל את דוקטרינת ההשתק השיפוטי כפי שנפסק בעניין רובומטיקס (רע"א 1830/14).
לעומת זאת, המערערת טענה, כי סוגיית התושבוּת הישראלית של חברת הבת והחברות הנכדות הייתה "מונחת על השולחן" כבר מראשית דיוני השומה.
השופטת וינשטיין קיבלה את בקשת המשיב (קישור להחלטה).
השופטת וינשטיין קבעה, תוך שהיא נדרשת לפסק-הדין בעניין רובומטיקס, כי טענת התושבוּת הישראלית – שהיא, בעיקרה, טענה עובדתית המציגה בסיס אחר לטיעון בהשגה (להבדיל מהוספת מסמך או נימוק שיש בו כדי לבסס ולהצדיק את העֵמדה שהובאה בדיון בהשגה) – לא הועלתה ולא נדוֹנה לא בשלב א' של השומה ואף לא במסגרת הדיון בהשגתה של המערערת וכי האחרונה אינה זכאית להיכנס בגִדרי החריג לכלל לפיו בית-המשפט בערעור מס יבחן את החלטת המשיב בהשגה לאור הטיעונים, המסמכים והאסמכתאות שהובאו בפניו בשלב ההשגה ואין מקום לאפשֵר לה לטעון לראשונה את טענת התושבוּת הישראל במסגרת הערעור.
לדבריה, נסיבות המקרה דנא הן בדיוק הנסיבות אליהן התייחס בית-המשפט העליון בעניין רובומטיקס, בהזהירו מניצול לרעה של מתן אפשרות להעלאת טענות חדשות בשלב הערעור, ולמעשה מדובר אף במקרה קיצוני עוד יותר מהנסיבות שנדונו באותו עניין.
על-כן, קבעה השופטת וינשטיין, כי בין אם על-פי דוקטרינת ההשתק השיפוטי (וראו בעניין זה, פס' 69–70 לפסק-הדין) ובין אם בהתאם להלכת רובומטיקס, אין מקום להתיר למערערת להעלות את טענת התושבוּת הישראלית בנימוקי הערעור; וכל הטענות המצויות בהודעה המפרשת את נימוקי הערעור שעניינן תושבוּת כאמור תימחקנה ולא תהווינה חלק מגֶדר המחלוקת בערעור דנן.
עוד קבעה השופטת, כי המערערת תישא בהוצאות המשיב ובשכ"ט עו"ד בסך 35,000 ש"ח.