דו"ח הממונה על חוק חופש המידע ברשות המסים
כידוע, על-פי חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 ("החוק"), אשר נכנס לתוקפו בחודש מאי 1999, כל אזרח ישראלי או תושב* הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית – ובכלל זאת רשות המיסים – וזאת באמצעות הממונה על החוק ברשות האמורה.
* לעניין זה, "תושב" הינו כהגדרתו בסעיף 1 לחוק מרשם האוכלוסין וכן תאגיד שהתאגד לפי הדין בישראל.
בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי פורסם דו"ח הממונה על הפעלת חוק חופש המידע ברשות המסים, וטיפול בבקשות לקבלת מידע עפ"י החוק לשנת 2020 ובו התפלגות המידע אודות הבקשות.
להורדת הדו"ח, לחצו כאן.
תזכיר חוק לשינוי כללי המיסוי של שותפויות ותיקונים נוספים
פורסם תזכיר חוק לתיקון פקודת מס הכנסה ("התזכיר") (קישור לתזכיר) הכולל מספר שינויים מהותיים בהוראות הפקודה החלות על שותפויות ובהוראות נוספות, ואשר עתיד להיות משולב במסגרת חוק ההסדרים.
ואלה עיקרי השינויים המוצעים במסגרת התזכיר:
- ביטול סעיף 16א לפקודת מס הכנסה שמכוחו ניתנו אישורי מנהל רשות המסים למשקיעים זרים השותפים בקרנות השקעה, וחֵלף זאת לקבוע הוראות חדשות תחת סימן נפרד (סימן ג1), ייעודי לעניין זה;
- החלפת סעיף 62 לפקודת מס הכנסה, שעניינו באגודה שיתופית שסוּוגה כאגודה שיתופית חקלאית;
- שינוי הפרק השני בחלק ד לפקודת מס הכנסה כך שיכלול את הסימנים הבאים: סימן א – קיבוצים שיתופיים או מתחדשים; סימן ב – מושבים ואגודות חקלאיות; סימן ג – שותפויות; סימן ג1 – קרנות השקעה; סימן ג2* – חברות בית; סימן ד – חברות משפחתיות; וביטול סימן ה שעניינו בחברות שקופות.
* דומנו, כי נפלה טעות סופר בעניין זה בתזכיר, שכּן צוין שם סימן ג1.
- החלפת סעיף 63 לפקודת מס הכנסה, שעניינו במיסוי שותפויות, בהסדר מפורט שתחולתו ביום 1.1.2022 לגבי כל חבר-בני-אדם הרשום לפי סעיף 134 לפקודה כשותפות;
- תיקון סעיף 91(ב)(2) לפקודת מס הכנסה (הקובע מס בשיעור 30% על רווח הון בידי יחיד שהוא "בעל מניות מהותי") כך שסעיף זה יחול גם על יחיד שהוא שותף בשותפוּת שהיא בעל מניות מהותי וכן על יחיד שהוא בעל מניות בחברה משפחתית או חברת בית שהיא בעל מניות מהותי;
- הוספת פסקה (ב1) לסעיף 92 לפקודת מס הכנסה הכוללת מגבלה לגבי קיזוז הפסדי הון כאשר מדובר בהפסד או ברווח הון שנוצרו בהעברת נכס שאין עמהּ העברת שליטה כאמור בסעיפים 25 ו-26 לפקודה;
- הוספת פסקה (ב4) לסעיף 97 לפקודת מס הכנסה, לפיה הפטוֹר הקבוע בסעיף 97(ב3) לפקודה* יחול במכירת זכות בשותפוּת בידי תושב-חוץ רק על חלק מהתמורה השָווה לחֵלק הפטוּר אשר היה זכאי לוֹ לוּ הייתה מוֹכרת השותפוּת את כל נכסיה.
* סעיף זה פוטר תושב-חוץ ממס על רווח הון שהיה לו במכירת נייר-ערך של חברה תושבת ישראל, או במכירת זכות בחבר-בני-אדם תושב חוץ שעיקר נכסיו הם זכויות, במישרין או בעקיפין, בנכסים הנמצאים בישראל. זאת, בכפוף לתנאים המנויים באותו סעיף.
- הוספת פסקות (3א) ו-3(ב) לסעיף 125ב לפקודת מס הכנסה לפיהן דיבידנד בְּשל חֵלקם היחסי של שותף יחיד אחד או יותר בהכנסות שותפוּת אשר חוּלק על-ידי חברה לשותפוּת שהיא בעל מניות מהותי בה וכן דיבידנד בְּשל חֵלקם היחסי של בעל מניות יחיד אחד או יותר בהכנסות חברת בית אשר חוּלק על-ידי חברה לחברת בית שהיא בעלת מניות מהותית בה – יחויבו במס בשיעור 30%;
- תיקון סעיף 125ג לפקודת מס הכנסה: הוספת הגדרה למונח "יחסים מיוחדים" (כהגדרתם בסעיף 85א לפקודה) וכן קביעת שלושה מקרים נוספים בהם ריבית תחויב במס שולי בידי יחיד (דהיינו, בנוסף למקרים המנויים כיום באותו סעיף): כאשר היחיד הוא שותף בשותפוּת שהיא בעל מניות מהותי בחבר-בני-האדם ששילם את הריבית; כאשר היחיד הוא שותף בשותפוּת ששילמה את הריבית; וכאשר היחיד הוא בעל מניות בחברת בית או חברה משפחתית שהיא בעל מניות מהותי בחבר-בני-האדם ששילם את הריבית;*
* יצוין, כי התזכיר כולל תיקון גם של הוראות 125ג(ד)(4) לפקודת מס הכנסה, אך דומנו כי נפלה טעות סופר באותו תיקון הן בנוסחו והן בכך שהתיקון האמור סומן כפסקה (ג) במקום (ב)(2).
- תיקון סעיף 129ג(א)(1) לפקודת מס הכנסה, כך שהפטוֹר ממס הקבוע בו לגבי קרן נאמנות פטורה לא יחול על הכנסותיה ורווחיה מעסק ומשלח יד;*
* תיקון זה אינו ברור כלל ועיקר, וזאת לאור אופי פעילותן של קרנות הנאמנות.
- תיקון סעיף 131 לפקודת מס הכנסה;
- הוספת סעיף 30א לפקודת השותפויות לפיו יראו בדיווח למס הכנסה על חֵלקם של השותפים בנכסי השותפוּת וברווחיה, כחֵלק מהסכם השותפוּת אשר קובע את זכויות השותפים בשותפוּת וגובר על כל הסכם אחר הקיים בין השותפים;
- תיקון סעיפים 56 ו-128 לחוק מע"מ.
הארכת מועד לתיקון שומת מס שבח/רכישה – סוף פסוק
במבזק מס' 1903 מיום 22.2.2021 דיווחנו על פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור שהוגש על-ידי מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב על פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין (שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב) בעניין רייך.
נזכיר, כי בית-המשפט העליון, מפי השופט ד' מינץ (בהסכמת המשנה לנשיאה ח' מלצר וכנגד דעתו החולקת של השופט א' שטיין), דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט מינץ קבע, כי לשון סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין ברורה וחדה וניתן "לחלץ" ממנה משמעות אחת, בהירה ופשוטה והיא שהמנהל רשאי להאריך כל מועד שנקבע בחוק. עוד קבע השופט, כי המחוקק לא סִייג וקבע, כי מועדים מסוימים הקבועים בחוק אינם ניתנים להארכה.
לאור קביעותיו האמורות, יכול היה השופט מינץ לעצור את מלאכת פרשנותו של סעיף 107 ולחרוץ את גורלו של הערעור לשבט. עם זאת, השופט מינץ המשיך והִבהיר, כי לפרשנות הלשונית-דווקנית של המילים "כל מועד" תימוכין בנוסחו המקורי של הסעיף כמו גם בדברי חקיקה פיסקאלית אחרים. כמו-כן, גם אם היה מוכן להניח כי לשון הסעיף סובלת מספר משמעויות – מה שאין כן כאמור – הרי שבחינת התכליות העומדות ביסוֹד הסעיף אינה מובילה בנקל לתוצאה כי הפרשנות הנכונה של סעיף 107 לחוק היא הפרשנות שהוצעה על-ידי המערער.
השופט מינץ התייחס לחשש שהביע המערער לפיו הפרשנות האמורה של סעיף 107 תהפוך לאפשרות של תיקון שומה "עד אינסוף". לדבריו, חשש זה אינו מוצדק, שכּן הסמכוּת והרשות המוקנית למנהל להאריך מועדים הקבועים בחוק אינה חובה והשימוש בסמכוּת ההארכה הקבועה בסעיף 107 ביחס לסעיף 85 צריך שייעשה במשורה, במקרים המתאימים בלבד. בכל מקרה, הוסיף וציין השופט, אף אם אכן תתגשם תחזיתו הקודרת של המערער – ויש לקוות שלא כך יהא – בית-המשפט אינו מחליף את המחוקק במלאכת החקיקה, וזאת גם אם מדובר בחוק אשר מביא לתוצאה שייתכן שאינה רצויה מבחינתו של המנהל. בית-המשפט אינו בוחן את תבונתו של החוק ואינו מפרשו כך שיביא לתוצאה המיטבית בעיניו של צד כלשהו.
השופט א' שטיין סבר, כי יש לקבל את הערעור של מנהל מיסוי מקרקעין.
לשיטתו, ההתיישנות המוסדרת בסעיף 85(א) לחוק מיסוי מקרקעין היא התיישנות מהותית, להבדיל מדיונית גרידא. התיישנות זו – הכפופה לחריגים אשר נקבעו בסעיפים 85(ב) ו-85א לחוק, ואשר אינם נוגעים לענייננו – מבטלת את כוחו של מנהל מיסוי מקרקעין לפתוח שומה ולתקנהּ לחובת הנישום או לטובתו בחלוֹף התקופה הקצובה בת ארבע שנים.
כלומר, "כל מועד" פירושו כל מועד שעדיין לא חלף ועודנו רלבנטי, להבדיל ממועד שכבר פקע וחלף עם הרוח, והמנהל מבקש להאריכו באופן רטרואקטיבי אחרי שהתוצאה המשפטית של חלוֹף המועד – התיישנות וסגירת השומה, במקרה דנן – הייתה למעשה עשוי שאינו ניתן לתיקון. לשון אחר, הביטוי "כל מועד" שסעיף 107 לחוק מאפשר להאריכו הוא כל מועד שניתן להאריכו בזמן הפעלת הסמכות שהמחוקק העניק למנהל.
כאמור, המשנה לנשיאה ח' מלצר הצטרף לעמדתו של השופט מינץ.
לדבריו, ההסדר הקבוע בסעיף 85 לחוק כלל איננו הֶסדר של התיישנות, וממילא מתייתר הצורך לדון בשאלה האם מדובר בהתיישנות מהותית או דיונית ובנפקות של הסיווג לצורך העניין העומד להכרעה.
ואילו בכל הקשור לפרשנותו של סעיף 107 לחוק היו טעמיו של השופט מינץ מקובלים על השופט מלצר, דהיינו שהמילים "כל מועד" שבסעיף זה כוללות על-פי פשוטן כל מועד.
תשומת לבכם לפס' 73 לחוות-דעתו של השופט מלצר* בה הוא מציין, כי סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין אינו "סעיף סימטרי" שניתן להשתמש בו הן לבקשת הנישום והן לבקשת המנהל; וכי לא ניתן מבּחינה לשונית לראות במנהל כאילו הוא "מבקש מעצמו" את הארכת המועד.
* חוות-דעתו של השופט מלצר מתחילה בפס' 37, ברצף עם חוות-דעתו של השופט א' שטיין.
בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי מנהל מיסוי מקרקעין הגיש לבית-המשפט העליון בקשה לקיים דיון נוסף בפסק-הדין ואתמול (18.7.2021) ניתנה החלטתה של נשיאת בית-המשפט העליון בבקשה.
הנשיאה א' חיות דחתה את הבקשה (קישור להחלטה).
הנשיאה חיות קבעה, כי לא עלה בידי המבקש להוכיח את התקיימות תְנָאֵי איזו משתי החלופות שבהתקיימן ניתן (על-פי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984) להורוֹת על דיון נוסף, דהיינו ש"ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון"; או "מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה".
באשר לחלופה הראשונה, ציינה הנשיאה, כי קשה להלום את טענת המבקש לפיה קיימת הלכה "מושרשת" ששינויָה הוא בבחינת "שינוי סדרי עולם" בסופיות דיני המס. שכּן, מפסקי-הדין שניתנו בנושא עולה, כי לא הייתה בעבר הלכה ברורה שלפיה לא ניתן להאריך את התקופה הקבועה בסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין מכוח סעיף 107 לחוק ולמצער, שררה עד כה אי-בהירות באשר לאפשרות לעשות כן.
באשר לטענת המבקש כי ההלכה שנפסקה בפסק-הדין מַצדיקה קיום דיון נוסף "מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה" ומשום שהיא "סותרת עקרונות יסוד בדיני המס ובדיני ההתיישנות" וצפויה להוביל לקשיים מעשיים רבים, קבעה הנשיאה כי לא נקבעה בפסק-הדין כל הלכה בדיני התיישנות (וזאת לאור העובדה ששופטי הרוב נחלקו ביניהם ביחס למשמעותו של סעיף 85 לחוק בהיבט של דיני ההתיישנות). עוד קבעה הנשיאה, כי הטענה לפיה בעקבות פסק-הדין צפוי המבקש להיות "מוצף" בהליכים לא נתמכה בראיות והיא במידה רבה ספקולטיבית ואינה מַצדיקה קיום דיון נוסף; לא כל שכּן לאור התייחסותו של השופט מינץ לחשש שהעלה המבקש ודבריו המפורשים לפיו הסמכוּת להאריך את המועד הנקוב בסעיף 85 לחוק מכוח סעיף 107 נתונה למבקש רק בהתקיים "סיבה מספקת" וכי השימוש בסמכותו זו "צריך שייעשה במשורה".
לבסוף, התייחסה הנשיאה לחשש לפגיעה בנישומים בְּשל פתיחת שומות "סגורות" על-ידי המבקש עצמו.
הנשיאה הִבהירה, כי סוגיה זו כלל לא נדוֹנה וממילא לא הוכרעה בפסק-הדין; וכי דבריו של המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר בהקשר זה (לפיהם רק הנישום רשאי לבקש להאריך את המועד הנקוב בסעיף 85 לחוק) הובעו כדעת יחיד, ומשכך אין צורך לקבוע בה מסמרות ואין מקום להורוֹת על דיון נוסף בגינהּ.
עוד ציינה הנשיאה, כי הוא הדין באשר לפגיעה אפשרית בנישומים בְּשל כך שהאפשרות להאריך מועדים תורחב בעקבות פסק-הדין גם לגבי חוקים אחרים מכוח סעיפי הסמכה כלליים בחוקים אלה.
חשבוניות פיקטיביות
במבזק מס' 1858 מיום 17.6.2020 דיווחנו על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין מ. טורשאן בע"מ.
עניינו של פסק-הדין בשאלת זכאותה של המערערת לקזז מס תשומות מכוח חשבוניות שהסתברו בדיעבד כחשבוניות פיקטיביות, תוך שלטענת המערערת היא לא ידעה זאת בזמן אמת ודיוְוחה על החשבוניות בדיווח מקוּון כך שהמשיב ידע או יכול היה לדעת, בזמן אמת, על הזיוף ויכול היה להודיע לה ולהזהירה כי מדובר בחשבוניות מזויפות.
בית-המשפט המחוזי, מפי השופט א' דורות, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי המערערת הגישה ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון והיום (19.7.2021) ניתן פסק-הדין.
בית-המשפט העליון – מפי השופטים ד' ברק-ארז, י' וילנר ו-א' שטיין – דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
נקבע, כי אין מקום, לאחַר שנשמעו טענותיה של המערערת, לסטות מממצאיו העובדתיים ומנימוקיו של בית-המשפט המחוזי שיישם את ההלכה שנקבעה בעניין מ.א.ל.ר.ז שיווק מתכות בע"מ (ע"א 4069/03) ועל-כן המותב מאמֵץ ממצאים ונימוקים אלה בתוקף סמכותו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (שאותה הִחליפה תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018).
שמיעת עדות בהיוועדות חזותית
אתמול (18.7.2021) ניתנה החלטתו של בית-המשפט העליון בבקשת רשות ערעור שהגיש פלוני על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה בע"מ 15217-12-20 מיום 12.7.2021 (לא פורסם), שלא להתיר גביית עדוּת המבקש בדרך של היוועדות חזותית ובקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה האמורה.
בתמצית נציין, כי לצד כתב האישום שהוגש נגד המבקש בגדרו יוחסו לו עבירוֹת רבות של הפרת זכויות יוצרים, הלבנת הון, מרמה ועבירוֹת מס, הוּצאה למבקש שומה ודרישה לפי סעיף 194 לפקודת מס הכנסה.
המבקש הגיש הודעת ערעור על השומה לבית-המשפט המחוזי בחיפה ובה טען כי יצא מישראל כדין ביום 23.10.2019 ומאז לא שב "בשל מניעה משפטית במקום שהייתו".
בהמשך, הגיש המבקש בקשה להתיר את שמיעת עדותו בהיוועדות חזותית, בנמקו כי בְּשל סכסוך אזרחי הוצא נגדו צו עיכוב יציאה מרפובליקת צ'צ'ניה שבפדרציה הרוסית (בה הוא שוהה) אשר לא ניתן לבטלו. לאור האמור, ומשאין באפשרותו להתייצב לדיון ההוכחות, ביקש המבקש למסור את עדותו בדרך של היוועדות חזותית.
בהחלטתו מיום 12.7.2021, דחה בית-המשפט המחוזי (מפי השופטת א' וינשטיין) את הבקשה, בקובעו כי המבקש לא הוכיח קיומה של מניעה אובייקטיבית להתייצב לדיון, שכּן לא השתכנע שאין בידיו לבטל את צו עיכוב היציאה מרוסיה.
מכאן בקשת רשות הערעור.
בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' גרוסקופף, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
חיוב מנהל מע"מ בהוצאות עקב חזרתו מהשומה
ביום 13.7.2021 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניין חדד.
בית-המשפט, מפי השופטת י' ייטב, קיבל את הערער וקבע, כי לאור חזרתו של המשיב (מנהל מע"מ אשדוד) משומת מס העסקאות נשוא הערעור, מתקבל הערעור ונוכח הוצאות הייצוג המשפטי שבהן נשא המערער, ומנגד בשים לב לסכום השומה, המשיב ישלם למערער הוצאות בסך 45,000 ש"ח.
למַעבר לפסק-הדין, לחצו כאן.
הסכם שיתוף במקרקעין כעסקה מלאכותית וחישוב שווי בית מגורים
במבזק מיום 19.2.2019 דיווחנו על פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בערר שהוגש על-ידי כוכבה סער (העוררת 1), ברוך סער (בנה של כוכבה) (העורר 2) ו-ס.ב. ניהול מקרקעין בע"מ (חברה בשליטתו של העורר 2) (העוררת 3).
נזכיר את עיקרי העוּבדות:
בחודש דצמבר 2014 מכרו העוררים לתינהב חברה לבניה ופיתוח (1990) בע"מ ("הרוכשת") את מלוא זכויותיהם בחלקה בשטח 319 מ"ר המצויה ברחוב אהרונסון 14 בתל-אביב תמורת כ-16 מיליון ש"ח.
המכירה נעשתה במסגרת הליך פירוק שיתוף והסכם המכירה קיבל בחודש ינואר 2015 אישור של בית-המשפט.
אין מחלוקת, כי ביום 1.1.2015 היה מצוי על החֵלקה נכס בנוי אחד בלבד והמחלוקת בין הצדדים היא לגבי גודלו של הנכס הבנוי – האם 100 מ"ר כטענת העוררים או 56–60 מ"ר כטענת המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב). לטענת המשיב, על החֵלקה היו בנויות בשנות ה-90 שתי דירות מגורים ואחת מהן נהרסה, כך שביום המכירה הייתה מצויה על החֵלקה דירה בגודל של כ-65 מ"ר. לעומת זאת, לטענת העוררים, לא היו בחלקה בעבר שתי דירות אלא דירת מגורים אחת בגודל של כ-100 מ"ר.
לפי נסח הרישום, הבעלויות הרשומות בחלקה הן כדלקמן: העוררת 1 – 49.84%, העורר 2 – 16.72%, העוררת 3 – 8.36% (דהיינו, העוררים החזיקו יחדיו ב-75% מהחֵלקה), לב יעקב – 16.72% והרוכשת (חברה בשליטתו של לב יעקב) – 8.36% (דהיינו, לב יעקב והרוכשת החזיקו יחדיו ב-25% מהחֵלקה).
ביום 6.12.2014 (עובר לחתימה על הסכם המכירה), נחתם הסכם שיתוף בין העוררים (בינם לבין עצמם), שלפיו הבעלוּת על הדירה הקיימת שייכת לעוררת 1 והיא תהא זכאית לתקבולים של מלוא דמי השכירות המתקבלים מהבית; ואילו הבעלוּת של זכויות הבנייה הנוספות (המגרש) שייכת לעוררים 2 ו-3. לטענת העוררים, הסכם שיתוף זה מבטא את ההסכמות בעל-פה שהיו בעבר בין העוררים ולמעשה, כך לטענת העוררים, לא חוּדש ולא שוּנה דבר.
המחלוקת בין העוררים לבין המשיב התמקדה בעיקר בשתי סוגיות:
האחת, מהו שיעור הזכויות בדירת המגורים שיש לעוררים לאור הסכם השיתוף. זאת, בהינתן שהמשיב לא מכיר בהסכם שיתוף זה שלעמדתו כל תכליתו הפחתת מס. עוד סובר המשיב, כי מדובר בחלקה בשלמות בבעלות משותפת של מספר בעלים ולא ניתן לבצע חלוקה בין חלק מהבעלים מאחַר ויש בעלים נוספים בחלקה (לב יעקב והרוכשת) שאינם צד להסכם. בנוסף, טען המשיב, כי הסכם השיתוף סותר את ההסכמות בין בעלי הזכויות בחלקה שקיבלו תוקף של החלטה על-ידי ועדת-הערר ולפיהן התמורה והשבח ממכירת הזכויות בחלקה ייוחסו באופן יחסי ופרופורציונלי בין שלושת העוררים כפי שהזכויות רשומות במרשם המקרקעין.
השנייה, מהו שווי הבית הקיים המצוי בחלקה ("דירת המגורים") ומהו שטחו לצורך קביעת השווי. זאת, לצורך ייחוס התמורה לדירת המגורים ולזכויות הבנייה הנוספות הבלתי-מנוצלות.
יצוין כבר כאן, כי העורר 2 והעוררת 3 אינם זכאים לחישוב הליניארי המוטב הקבוע בסעיף 48א(ב2) לחוק מיסוי מקרקעין לגבי מכירת דירת מגורים מזכה: העוררת 3, בהיותה חברה ולא יחיד; והעורר 2 מהטעם שניצל בתקופת המַעבר שבהוראת-השעה לתיקון 76 לחוק (בשנים 2014–2017) את זכאותו לחישוב הליניארי המוטב כאמור בְּשל שתי דירות מגורים. לעומת זאת, העוררת 1 זכאית, ככלל, לפטוֹר ממס שבח בגין דירת מגורים יחידה, וזאת עד לתקרה של כ-4.5 מיליון ש"ח ולחישוב ליניארי מוטב בגין הסכום העולה על התקרה כאמור.
ועדת-הערר, מפי חבר הוועדה רו"ח צ' פרידמן (בהסכמת יו"ר הוועדה השופט ה' קירש וחבר הוועדה רו"ח א' מונד), דחתה את הערר ברובו (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, ניתח רו"ח פרידמן את המסגרת הנורמטיבית של מיסוי זכויות בנייה בלתי-מנוצלות הצמודות לדירת מגורים מזכה ובכלל זאת את הוראות סעיף 49ז לחוק מיסוי מקרקעין. בנוסף, ניתח רו"ח פרידמן את ההבחנה בין פיצול פיזי-אופקי לבין פיצול רעיוני-אנכי, תוך שהוא מציין, כי הגם שבמקרה דנא ייתכן והיה מקום לבצע פיצול אופקי בין הקרקע המיוחסת לדירת המגורים לבין יתרת הקרקע ולאחר מכן לבצע פיצול אנכי, הרי שהצדדים בחרו לבסס את טיעוניהם ואת חוות-הדעת מטעמם על הפיצול האנכי בלבד.
לאחר מכן, נדרש רו"ח פרידמן להסכם השיתוף וקבע, כי דעתו היא כדעת המשיב מהנימוקים שהעלה, כמפורט לעיל. בהתאם, קבע רו"ח פרידמן, כי אין לקבל את טענת העוררים לפיה העוררת 1 היא בעלת כל הזכויות שיש לעוררים בדירת המגורים.
רו"ח פרידמן המשיך ופנה למחלוקת בדבר גודל הבית הקיים וקבע, כי העוררים לא הרימו כדבעי את נטל ההוכחה והראיה כי גודלו של הנכס הבנוי הוא 100 מ"ר, בעוד שהמשיב הציג מסמכים אובייקטיבים רבים.
בשלב זה, בָּחן רו"ח פרידמן את חוות-הדעת השמאיות שהוצגו לוועדה ביחס לשווי דירת המגורים וקבע, כי השמאות מטעם המשיב עדיפה על זו מטעם המערער שלקתה במספר כשלים (ובכלל זאת מהטעם שכּל עסקות ההשוואה שפורטו בה התרכזו בדירות במגדל יוקרה). השמאי מטעם המשיב העריך את שווי דירת המגורים בסכום של 2.8 מיליון ש"ח (56 מ"ר × 40,000 ש"ח למטר × 1.25 (מקדם פרטיות)), אך רו"ח פרידמן קבע, כי שווי הדירה הוא 3.2 מיליון ש"ח (60 מ"ר × 41,000 ש"ח למטר × 1.3 (מקדם פרטיות)) וכי בהתאם יש ליישם את כל חישובי מס השבח לפי שווי זה בהתאם לבעלויות המופיעות במרשם המקרקעין (יחסית ופרופורציונלית בין העוררים).
בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי העוררים הגישו ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון, אך בעקבות המלצת המותב שלא לעמוד על הערעור לנוכח הוראות סעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין,* הודיע בא-כוחם כי הוא אינו עומד על הערעור וזה אפוא נדחה ללא צו להוצאות (קישור לפסק-הדין).
* סעיף זה קובע, כי "על החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, תוך 45 ימים מיום מתן ההחלטה, או אם ניתנה בהעדר מערער – מיום שנמסרה לו" [ההדגשה שלי – א' ש'.]