אלכסנדר שפירא ושות', משרד עורכי-דין

פיצויים בעקבות מבצע שומר החומות

פורסמו תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת השעה), התשפ"א-2021 ("התקנות") (קישור לתקנות), בגדרן נקבע מתווה הפיצויים לעסקים בגין נזקים עקיפים שנגרמו להם כתוצאה ממבצע שומר החומות בתאריכים 10.5.2021 עד 21.5.2021.

מתווה הפיצויים כולל שלושה מסלולים חלופיים לפי בחירת העוסק, וזאת כמפורט בהודעת רשות המיסים* שלהלן:

* למַעבר להודעה, לחצו כאן.

"מתווה הפיצויים כולל שלושה מסלולים חלופיים לפי בחירת העוסק: מסלול מחזורים, מסלול שכר עבודה ומסלול חקלאים. עסקים באזור עד 40 ק"מ מהרצועה יכולים לבחור באחד משלושת המסלולים ולעסקים באזור מעבר ל-40 ק"מ ועד 80 ק"מ מרצועה מוצע מסלול שכר עבודה. התנאי לתשלום הפיצויים לעסקים בכל המסלולים הוא תשלום שכר לעובדים שנעדרו בימי הלחימה.
א. מסלול מחזורים – מיועד לעסקים באזור עד 40 ק"מ מהרצועה עבור אובדן הרווחים בהתבסס על הירידה במחזור העסקאות שלהם בתקופת המבצע בהשוואה לתקופת הבסיס, קרי התקופה המקבילה בשנת 2019. מסלול זה גם נותן מענה לעוסקים פטורים, עוסקים המדווחים דו-חודשי, עסקים שנפתחו לאחר תקופת הבסיס, מוסדות ציבור ואיחודי עוסקים. במסלול זה תקרת הפיצויים הוגבלה ב-1.5 מיליון ₪ לעוסק.
ב. מסלול שכר עבודה – מיועד לעסקים בשל אובדן שכר עבודה ששולם לעובדים המתגוררים באזור עד 80 ק"מ מהרצועה. נקבע סכום של 430 ₪ ליום עבודה לכל עובד שנעדר מעבודתו בשל השגחה על ילדו או עובד המועסק במוסד חינוך שנסגר לפי הנחיות פיקוד העורף. כמו-כן נקבעו הקלות לעובדים הגרים עד 7 ק"מ מהרצועה ועובדים עם מוגבלות והורים לילדים עם מוגבלות.
ג. מסלול חקלאים – בשל המאפיינים הייחודיים של ענף החקלאות ניתן מענה ייעודי המסתמך על מספר העובדים בשטח החקלאי והקרבה של השטח לרצועה.
עוד נקבעו הקלות לתשלום פיצויים במסלול האדום, המיועד לעסקים ביישובים עד 7 ק"מ מהרצועה כך שלצורך תשלום הפיצויים בענף תעשייה, אולמות אירועים ומוסדות תרבות לא תידרש הפסקת פעילות של 24 שעות ובענף מסחר ושירותים לא תידרש הפסקת פעילות של שבוע."

"מטרה ציבורית" לעניין הכרה ב"מוסד ציבורי"

כידוע, שר האוצר מוסמך, באישור ועדת-הכספים של הכנסת, להכיר ב"מוסד ציבורי" שפועל למען "מטרה ציבורית" לצורך הענקתה של הטבת מס למי שתורמים כספים לאותו מוסד כאמור בסעיף 46 לפקודת מס הכנסה (זיכוי ממס בגין התרומה).*

* סעיף 46(א) לפקודת מס הכנסה מתייחס למתן הטבת המס לתורמיו של "מוסד ציבורי", כאשר הגדרתו של מונח זה מעוגנת בסעיף 9(2) לפקודה, המורה בין היתר כך: "'מוסד ציבורי' – חבר בני-אדם של שבעה לפחות שרוב חבריו אינם קרובים זה לזה, או הקדש שמרבית נאמניו אינם קרובים זה לזה, הקיימים ופועלים למטרה ציבורית ונכסיהם והכנסותיהם משמשים להשגת המטרה הציבורית בלבד והם מגישים דין וחשבון שנתי לגבי נכסיהם, הכנסותיהם והוצאותיהם להנחת דעתו של פקיד השומה על פי תקנות שהתקין שר האוצר [...]" [ההדגשה אינה במקור – הח"מ.]

כלומר, תנאי מרכזי להכרה בגוף כ"מוסד ציבורי" משמשת הדרישה המקדמית שהמוסד יפעל ל"מטרה ציבורית".

"מטרה ציבורית" מוגדרת בסעיף 9(2) לפקודה כ"מטרה שענינה דת, תרבות, חינוך, עידוד התיישבות, מדע, בריאות, סעד או ספורט וכן מטרה אחרת שאושרה על ידי שר האוצר כמטרה ציבורית".

הגדרה זו כוללת אפוא, שתי חלופות: ברישא של הסעיף, נמצאות מטרות מנויות שזכו להכרה סטטוטורית מפורשת, בלתי-תלויה בשיקול דעת מינהלי נוסף. אלו הן המטרות שעניינן "דת, תרבות, חינוך, עידוד התיישבות, מדע, בריאות, סעד או ספורט". ואילו הסיפא של הסעיף מוסיף מסלול שני, על דרך של הכרה במטרות ציבוריות אחרות על-ידי שר האוצר. כלומר, שר האוצר הוסמך להוסיף מטרות ציבורית על אלה שהוכרו בדין אך לא לגרוע מהן.**

בג"ץ 637/89 "חוקה למדינה ישראל" נ' שר האוצר**, פ"ד מו(1) 191, 200 (1991).

בעבר, המחלוקות שנדונו בפסיקה נסבו בעיקרן על שלב קביעת המטרות הציבוריות ועל-כן הן התמקדו בטיבן והיקפן של המטרות הציבוריות המנויות בפקודה ובאופן שבו הפעיל שר האוצר את סמכותו באשר לקביעתה של "מטרה ציבורית אחרת".

ביום 15.6.2021 פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין יחד, רמת השרון, המזוהה עם קהילת היהודים המשיחיים, אשר עתרה לבית-המשפט בעקבות החלטת ועדת-הכספים לדחות את בקשתה לקבלת הכרה בהתאם לסעיף 46(א) לפקודה. זאת, על אף שלשיטתה היא פועלת באופן לגיטימי בתחום הדת, ולכן זכאית להכרה שכזו.

ראשיתה של העתירה בשנת 2017 והדיון בה כָּלל מספר שלבים, שכָּללו בסופו של דבר גם הגשת עתירה מתוקנת והוצאת צו על-תנאי.
תחילה, בגלגולה הראשון העתירה התמקדה בדרישה להביא את בקשתה של העותרת לדיון והצבעה בוועדת הכספים, וזאת נוכח עיכובים שחלו בכך.
בהמשך, משהובא לבסוף עניינה של העותרת להצבעה בפני ועדת-הכספים ובקשתה לא אושרה, תוקנה העתירה באופן שמיקד אותה בהחלטתה העדכנית של ועדת-הכספים שלא לאשר את הבקשה.

בית-המשפט העליון, מפי השופטת ד' ברק-ארז (בהסכמת השופטים י' עמית ו-ע' ברון), קיבל את העתירה וביטל את החלטת ועדת-הכספים (קישור לפסק-הדין).

חשבוניות פיקטיביות והרחבת חזית

במבזק מיום 30.11.2017 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין לון-אורן אריזות (2005) בע"מ.

עניינו של הערעור בשומת מס תשומות שהוציא המשיב (מנהל מע"מ ת"א 2) למערערת, בגדרהּ שלל המשיב את ניכוי מס התשומות בחשבוניות מס שהוציאו למערערת ארבע חברות, וזאת בטענה שחשבוניות אלו לא שיקפו עסקאות אמת בין הצדדים הנכונים והאמיתיים של העִסקה; ושהמערערת לא נקטה בכל האמצעים הסבירים על-מנת לאמֵת את המסמכים הנחזים לחשבוניות.
המערערת, מצדה, טענה כי מס התשומות הכלול בחשבוניות האמורות נוכה כדין.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי המערערת הגישה ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון ושלשום (20.6.2021) פורסם פסק-הדין.
בית-המשפט העליון, מפי המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר (בהסכמת השופטים נ' הנדל ו-נ' סולברג), דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר ציין, כי הערעור שהגישה המערערת אינו מכוּון בעיקרו כלפי ממצאי העובדה והמהימנות הניצבים בבסיס פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, אלא התמקד בטענה כי בית-המשפט פגע בזכויותיה של המערערת כאשר דן בטענות עובדתיות שהועלו לראשונה במסגרת הערעור באשר לכך שהמערערת לא עמדה בחריג הסובייקטיבי.*

* החריג הסובייקטיבי, שמקורו בפסיקה, מאפשר ניכוי חשבונית לצרכי מע"מ חרף אי-עמידת החשבונית במבחן האובייקטיבי. זאת, ככל שהנישום הוכיח שלא זו בלבד שלא התרשל, אלא אף נקט בכל האמצעים הסבירים כדי לאַמת את החשבונית ואת זהוּת העוסק, ואף על פי כן לא גילה ולא יכול היה לגלות באמצעים סבירים שמוציא החשבונית לא היה זכאי להוציאה.

כך, לטענת המערערת, במסגרת הליך ההשגה, אשר נוּהל בפני המשיב, ולמרות נימוקיה המפורטים של המערערת אותם שָטחה בפניו – המשיב לא התייחס במסגרת החלטתו בהשגה לטענותיה הנוגעות לקיומו של החריג הסובייקטיבי בעניינה. חלף זאת, המשיב דחה, בלאקוניות, את טענותיה על יסוד אי-עמידתה במבחן האובייקטיבי.
לגישת המערערת, טענותיה להיעדר הנמקה לא זכו להתייחסות נאותה גם בפסיקת בית-המשפט המחוזי, אשר בחר במקום זאת להרחיב את חזית המחלוקת ולדון בטענותיו של המשיב להיעדרן של הצדקות לקיומו של החריג הסובייקטיבי בעניינה של המערערת.
המשיב, מנגד, טען, כי ההלכה הפסוקה מלמדת שעם התקיימותו של היסוד האובייקטיבי, קרי קיומן האובייקטיבי של חשבוניות שלא הוצאו כדין – על המערערת מוטל הנטל להוכיח את התקיימותו של החריג הסובייקטיבי, אשר בכוחו להתיר את ניכוי התשומות, חרף זיוף החשבוניות. בהמשך לכך, ציין המשיב, כי טענות המערערת לקיומו של החריג הסובייקטיבי בעניינה נשמעו במסגרת הליך השימוע וההשגה שהתקיים לפניו, ואף במסגרת הערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי, בגדרו המערערת ביקשה להוכיח כי היא היתה רשאית לנַכּוֹת את מס התשומות הנטען, על אף שמדובר בחשבוניות שהוצאו לה שלא כדין.

המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר ציין, כי שאלת אופן קביעת גֶדר המחלוקת בערעור מע"מ נדוֹנה בפרשת חברת אחים אגבריה (ע"א 456/92), שם נקבע, כי המחלוקת האמורה נקבעת על-פי כתב הערעור וכתב התשובה; וכי הליך הבירור, אשר נעשה בקביעת השומה ובהשגה והנימוקים אשר נקבעו שם עשויים להוות מחסום לטענות חדשות מצד מנהל מע"מ, זאת ככל שהעלאת נימוק חדש, אשר לא צוין בהליכים הקודמים, תקפח את הנישום.
כלומר, שלילת יכולתו של המשיב להסתמך על נימוק חדש שלא הועלה בשלב השומה או ההשגה, כאשר בהעלאת הנימוק יש משום קיפוח הנישום – איננה סותרת את הקביעה כי גֶדר המחלוקת נקבעת בכתב הערעור ובכתב התשובה.

המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר הבהיר, כי קיפוח של הנישום יכול להיווצר, למשל, בְּשל כך שנישום המגיש את נימוקיו ראשון לבית-המשפט, מבסס את טיעוניו על נימוקי השומה וההחלטה בהשגה וככל שמנהל מע"מ מסתמך בתשובתו, או בסיכומיו, על נימוק שלא היווה חלק מנימוקי השומה ולא אוזכר בהליך ההשגה, הרי שהמערער, שלא צפה את העלאת אותו נימוק כאשר הגיש ראשון את נימוקיו לבית המשפט, עלול למצוא את עצמו מקופח. במקרה כזה, שבו יש חשש לקיפוח אחד מהצדדים ומאידך הנימוק החדש הינו חשוב לשם קביעת שומת-אמת, ייתכן שהמזור לקיפוח יימצא בהחזרת הדיון לשלב ההשגה, או במתן הזדמנות לצד המקופח להידרש לנימוק החדש.

לגופו של עניין, נקבע, כי דין הערעור להידחות, שכּן עיון בכתב הערעור שהגישה המערערת לבית-המשפט המחוזי ובכתב התשובה שהגיש המשיב, מלמד כי גֶדר המחלוקת בין הצדדים לא היתה מוגבלת לשאלת סבירות החלטת המשיב, אלא זו הקיפה גם את טיב התנהלות המערערת וזכאותה לנַכּוֹת את מס התשומות; וכי למעשה, המערערת היא זו ש"הרחיבה" את חזית המחלוקת.
כלומר, גֶדר המחלוקת בפני בית-המשפט המחוזי לא היתה מוגבלת לבחינת "סבירותה" של החלטת המשיב, וממילא בית-המשפט המחוזי נדרש כדבעי להכריע בכלל המחלוקות שהתגלעו בין הצדדים.

המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר הוסיף וציין, כי אף אם יונח כי המערערת לא הייתה מרחיבה את חזית המחלוקת בעצמה במסגרת הערעור, עדיין אין בכך כדי להביא לביטול פסק דינו של בית-המשפט המחוזי. שכּן, הגם שהמשיב לא התייחס מפורשות בהחלטתו לתחולתו של החריג הסובייקטיבי בעניינה של המערערת, הרי שאי-התייחסות מפורשת כאמור, אפילו נראה בה ליקוי כלשהו, אין בה, בנסיבות העניין, משום פגם מאיין שיש בכוחו להחזיר את הגלגל אחורה ולאפשר למערערת לשוב ולהציג את טענותיה בפני המשיב בעניין זה. זאת, מהטעם שפגם זה נרפא במסגרת הערעור.

השבת קרקע לרמ"י – האם הפקעה?

ביום 15.6.2021 פורסם פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין יבנה דר – אגודה שיתופית חקלאית ברחובות בע"מ ואח'.

עניינו של פסק-הדין בשאלה האם העוררים (שמונה במספר) זכאים לשלם מס שבח בשיעור מופחת החָל בהפקעת מקרקעין (בהתאם לסעיף 48ג לחוק מיסוי מקרקעין) בגין פיצוי שקיבלו במסגרת הסכמים להשבה שנערכו בינם לבין רשות מקרקעי ישראל ("רמ"י").
לטענת העוררים, מדובר ב"נטילה שלטונית, כפויה וחד צדדית" מכוח הוראות החוק לקידום הבניה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), תשע"ד-2014 ("חוק הותמ"ל"). לטענתם, חוק זה והחלטות מועצת רמ"י מכוחו – החלטות 1469 ו-1470 – מעגנים "הסדר מנדטורי, כופה ואגרסיבי להפקעת קרקעות" שנמצאו כנחוצות לצורך הקמת מתחמי דיור רחבי היקף, וכי הֶסדרים אלה עולים כדי "הפקעה".
לטענת המשיב, לעומת זאת, אין מדובר בהפקעה אלא מדובר בפעולה רצונית-הסכמית, המבוססת על סעיף שינוי ייעוד המופיע בהסכמי החכירה המקוריים, לפיו קמה חובה להשיב את הקרקע שהוחכרה למטרה חקלאית במקרה של שינוי ייעודהּ וכן על הסכמי ההשבה. מכאן, טוען המשיב, השבת הקרקעות לרמ"י כנגד פיצוי אינה הפקעה והעוררים אינם זכאים ליהנות משיעור המס המופחת הקבוע בסעיף 48ג לחוק.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט ד"ר ש' בורנשטין (בהסכמת חברי הוועדה כלכלן ושמאי מקרקעין א' לילי ועו"ד מ' בן לולו), דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).

השופט בורנשטין קבע, כי בכל המקרים הנדונים בעררים דנן, ולמרות ההבדלים העובדתיים ביניהם, אין מדובר בהפקעה, אלא בעסקות רצוניות להשבת קרקע ועל-כן הוראות סעיף 48ג לחוק מיסוי מקרקעין אינן חלות באותם מקרים.

את מסקנתו האמורה ביסס השופט בורנשטין בראש ובראשונה על העובדה כי כל העוררים חתמו על הסכמי השבה ועל-כן גם אם עצם שינוי הייעוד לא היה לרוחם של העוררים, וגם אם חתמו על הסכמים אלה "בלית ברירה", כטענתם, וכי ככל שלא היו עושים כן הייתה רמ"י פועלת להשבת הקרקע בדרך אחרת, עדיין אין מדובר בהפקעה.

השופט בורנשטין הוסיף וציין, כי הסכמי ההשבה מבוססים על הסכמי החכירה המקוריים שבהם הופיע סעיף שינוי הייעוד (בין במפורש ובין מכללא) ולפיו הוסכם על-ידי העוררים להשיב את הקרקע עם שינוי ייעודהּ. כלומר, העוררים רכשו זכויות מוגבלות במקרקעין תוך שנותרה בידי רמ"י הזכות לדרוש את השבת המקרקעין במקרה של שינוי ייעוד. ואכן, בהתרחש האירוע של שינוי יעוד, "קמה לחיים" זכות ההשבה שבידי רמ"י והפעלתה על ידיה אינה מהווה נטילה כפויה, אלא מימושה של זכות חוזית.

באשר לחוק הותמ"ל, קבע השופט בורנשטין כי אין בו כדי לשנות את מסקנתו האמורה ואין לראות בו, לשיטתו, בגֶדר "חוק מפקיע". שכּן, מטרתו להחיש ולייעל את הליכי ההשבה של הקרקע בעקבות שינוי ייעודם, תוך מתן אמצעי אכיפה טובים יותר לשם מימוש הזכות להשבת הקרקע; וגם אם יש בחוק האמור מַרכיב כזה או אחר של "כפיה", הרי משנחתמו הסכמי ההשבה, ממילא מדובר לכל היותר ב"איום" להפקעה, כאשר על-פי הפְּסיקה הנוהגת הסכם הנחתם תחת "איום" בהפקעה, אינו מהווה הפקעה.

הפקדת ערובה בהגשת ערעור

ביום 14.6.2021 ניתנה החלטתו של בית-המשפט העליון בעניין י.ב. שיא משאבים בע"מ.

עניינה של ההחלטה בבקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על החלטת בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ד"ר א' גורמן) בע"מ 10317-01-21, בגדרהּ חויבה המבקשת בהפקדת ערובה בסך של 40,000 ש"ח לשם הבטחת הוצאות המשיב (פקיד-שומה רחובות) בערעור שהגישה על חיובה בהיטל עובדים זרים* לגבי שנת-המס 2014.

* לפי סעיף 45 לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003.

עם הגשת הערעור, פנה המשיב לבית-המשפט המחוזי בבקשה ליתן צו שיורה למבקשת להפקיד ערובה – בסך של 100,000 ₪ לפחות – להבטחת הוצאותיו בהליך.
בהחלטה מיום 16.4.2021, היא ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור, החליט השופט גורמן להיעתר לבקשה.
כנקודת מוצא נקבע, כי בהסתמך על הוראות סעיף 353א לחוק החברות, בהיות המבקשת חברה בערבון מוגבל, הכלל הוא חיובה בהפקדת ערובה, ופטוֹר מכך – הריהו החריג.
בהמשך, עמד השופט גורמן על כך שמצבה הכלכלי של המבקשת אינו מן המשופרים, כך שיש חשש כי תתקשה לשלם את הוצאות ההליך אם ידחו ערעוריה. כמו-כן, העיר, כי בהינתן זאת, אמנם יש בעצם הצבת הדרישה להפקדת ערובה משום פגיעה מסוימת בזכות הגישה שלה לערכאות, אך מנגד עומדת זכותו של המשיב לתשלום בגין הוצאותיו אם ידחו הערעורים, תוך שהודגש כי סיכויי הערעור אינם גבוהים – בפרט נוכח פסק הדין שניתן על-ידי בית-המשפט העליון בעניין סעד* והחלטות אחרות שבאו לאחריו – וכי יש להתחשב בכך שטענותיה של המבקשת הועלו ונדחו בערעורי המס הקודמים שהגישה, לגבי שנות-המס 2008–2013.
על-כן, בשורה התחתונה, הגיע השופט גורמן לכלל מסקנה כי "באיזון הראוי בין האינטרסים השונים", יש לחיֵיב את המבקשת בהפקדת ערובה בסך של 40,000 ₪.

* ע"א 4946/16 (קישור לפסק-הדין). למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.

מכאן בקשת רשות הערעור.

בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' סולברג, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).

השופט סולברג קבע, כי בית-המשפט המחוזי בָּחן את הדברים בהתאם לאמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה, כפי שהן נוגעות לחיוב חברה בתשלום ערובה בהליך של ערעור מס; וכי אין בפי המבקשת טיעון משכנע, הנוגע במישרין לעצם ההחלטה לחייבהּ בהפקדת ערובה. שכּן, עיקר בקשת רשות הערעור הוקדשה לטענות בדבר מניעים פסולים לכאורה שעמדו מאחורי בקשת המשיב לחיובה בהפקדת ערובה, טענות שנטענו בעלמא, ללא ביסוס.
השופט סולברג הוסיף והתייחס לסיכויי הערעור. לדבריו, אפילו יונח כי יש ממש בטענת המבקשת כי גורמים נוספים – רשויות המדינה ורשויות מקומיות כאחד – צריכים לשאת באחריות כלשהי לחיובה בתשלום היטל, הרי שממילא, ומבלי לטעת מסמרות בעניין, לא הובררה די הצורך הרלבנטיות של הטענות הללו להליך ערעור המס מושא הבקשה דנן, הליך שעל פני הדברים, עוסק בעצם חיובה של המבקשת בתשלום ההיטל, ולא נוגע לשאלות של צדדים שלישיים, אשר לכאורה גרמו במעשה או מחדל לנזקים כלכליים למבקשת.

נציין, כי ביום 10.6.2011 החליטה הרשמת ש' עבדיאן להסיר את החיסיון מתיק המבקשת בבית-המשפט העליון (קישור להחלטה).