אלכסנדר שפירא ושות', משרד עורכי-דין

קיזוז הפסדים לעניין החבות בדמי ביטוח לאומי

כידוע, החובה לשלם דמי ביטוח לאומי חלה גם ביחס לתגמול מילואים שמקבל עובד עצמאי או עובד. זאת, בין היתר, לאור הוראות סעיף 350(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי הקובעות כי תגמול כאמור מהווה חריג לעיקרון הכללי הקבוע באותן הוראות לפיו גמלאות מכוח החוק אינן מהוות הכנסה ולכן הן אף אינן חייבות בדמי ביטוח.
עוד נזכיר, כי תגמול מילואים בידי עצמאי מהווה הכנסה החייבת במס לפי סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה או, לחלופין, לפי סעיף 2(10) לפקודה (ע"א 30/73 רוט נ' פקיד השומה, חיפה, 10.9.1973) (קישור לפסק-הדין).

מהו הדין אם לעובד העצמאי שמקבל תגמול מילואים נוצר הפסד מעסק? האם הוא זכאי לקזז את ההפסד כנגד ההכנסה מתגמול המילואים כך שלא ישולמו בגין ההכנסה האמורה דמי ביטוח לאומי?
שאלה זו התעוררה בעניין פלוני אלמוני והוכרעה על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה, לאחַר שתביעתו של פלוני נדחתה על-ידי בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב.

בית-הדין הארצי – מפי השופטת ל' גליקסמן, השופט א' סופר, השופטת ח' אופק-גנדלר, מר א' ירון (נציג ציבור (עובדים)) וגב' א' ליליאן סון (נציגת ציבור (מעסיקים)) – דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, נדרש בית-הדין הארצי למהותו של תגמול המילואים וקבע, כי נקודת המוצא היא שהתגמול האמור מהווה גמלה מחליפת הכנסה, אם כי נקודת מוצא זו כפופה להסדרים מיוחדים בדין שמקורם במדיניות חברתית כלכלית.

לאחר מכן, קבע בית-הדין הארצי, כי הגם שההנחה היא שיש לשאוף להתאמה בין הגדרת ההכנסה בדיני המס ובדיני הביטוח הלאומי, נקודת מוצא זו אינה בהכרח נקודת הסיום; וכי בחוק ובהלכה הפסוקה הוכרו מצבים שונים שבהם נוצר פער בהיבטים שונים בין ההכנסה החייבת במס לפי פקודת מס הכנסה לבין הזו החייבת בדמי ביטוח לפי חוק הביטוח הלאומי.
כך, למשל, מציין בית-הדין, הכנסה חייבת מוגדר בסעיף 1 לפקודת מס הכנסה כ"הכנסה לאחר הניכויים, הקיזוזים והפטורים שהותרו ממנה לפי כל דין", בעוד שדרך הגדרת "הכנסה בשומה" בסעיף 345(ב) לחוק הביטוח הלאומי שונה והיא נקבעת "על פי השומה הסופית של ההכנסה כאמור לפני כל פטור, ניכויים וזיכויים לפי פקודת מס הכנסה", וזאת בכפוף לסעיף 345(א) לחוק המתיר ניכוי "ההוצאות הקשורות במישרין בהשגת ההכנסה".
בית-הדין הוסיף וציין, כי "באופן קונקרטי, ומבלי למצות, נציין כי אחד ההבדלים בעקרונות התחשיביים בין דיני המס לחוק הביטוח הלאומי, הוא באפשרות קיזוז ההפסדים. בדיני המס הוסדרה אפשרות קיזוז ההפסד הפירותי בסעיף 28 לפקודה תוך התייחסות לקיזוז הפסד בשנת מס נתונה (סעיף 28(א) לפקודה) והפסד מועבר משנים קודמות (סעיף 28(ב) לפקודה), והכל בתנאים ובסייגים הקבועים בסעיף האמור. איננו מוצאים מקום להתייחס בערעור זה למלוא היקפה של סוגית קיזוז ההפסדים בדיני הביטוח הלאומי" [ההדגשה אינה במקור – הח"מ.]
בנוסף, ציין בית-הדין, כי בעניין דהוקי (עב"ל (ארצי) 10067-10-17)* נדחתה טענת המערער לפיה על המל"ל לאמץ את השורה התחתונה בשומת המס ונקבע, כי ההסדרים בנוגע לחברה משפחתית לצורכי מס אומצו אך בחלקם בחוק הביטוח הלאמי ועל-כן עשוי להיווצר שוני בין ההכנסות החייבות בתשלום בכל אחת ממערכות הדינים.

* למַעבר למבזק בעניין דהוקי, לחצו כאן.

עוד ציין בית-הדין, כי בעניין ברנס (עב"ל (ארצי) 34791-12-14) נדחתה בקשת המבוטח שם לקזז את הפסדיו מעסק מהכנסותיו מעבודה ופנסיה, וזאת בהקשר לסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי (תשלום קצבת שאירים).

לאור קביעתו לפיה אין לקבל את טענת המערער כי לצורך החיוב בדמי ביטוח על המל"ל לעולם ליטול את השורה התחתונה מהשומה הסופית ולאורהּ לקבוע את ההכנסה החייבת בתשלום דמי ביטוח, המשיך בית-הדין הארצי ונדרש לשאלה האם ובאילו נסיבות תגמולי מילואים יכולים להיות מסוּוגים באופן שונה מדיני המס לצורך דיני הביטוח הלאומי (ראו פס' 51 ואילך לפסק-הדין).
בית-הדין קבע, כי "בנסיבות העניין המיוחדות" תגמול המילואים מהווה מקור הכנסה שונה ועצמאי מהכנסות המערער לפי סעיף 2(1) לפקודה ועל-כן בדין נקבע שאין בידי המערער לקזז מהכנסתו מתגמולי המילואים את הפסדי עסקו בהתאם להלכת ברנס. "זאת, מבלי שנדרש למלוא השאלות הכרוכות בקיזוז הפסדים עסקיים לצורך קביעת ההכנסה החייבת בתשלום דמי ביטוח".

בית-הדין הארצי נמנע אפוא, מלדון בשאלת החבות בדמי ביטוח בגין הכנסות מקום בו למבוטח נוצרו הפסדים המותרים בקיזוז על-פי פקודת מס הכנסה כנגד אותן הכנסות.
שעה שכך, הפרקטיקה הקיימת אשר אינה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק הביטוח הלאומי בעניין זה, תמשיך לנהוג.

שאלת תחולתו של סעיף 5(ב) לחוק מע"מ וטענות התיישנות שלא נטענו בהשגה

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

במבזק מיום 24.9.2017 דיווחנו על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין גבעות דוד השקעות ונדל"ן בע"מ.

נזכיר את עיקרי העוּבדות:
המערערת התקשרה ביום 30.1.2007 בהסכם עם אנשים פרטיים לרכישת בניין ישן ברחוב הירקון 84 בתל-אביב הכולל 15 דירות בארבע קומות.
רוכשת פוטנציאלית שקָדמה למערערת פָּנתה בחודש אוגוסט 2006 לעיריית תל-אביב בבקשה לקבל היתר להריסת הבניין הישן ולבניית בניין חדש תחתיו שיכלול 12 דירות ב-2 קומות ("הבניין החדש").
בחודש ספטמבר 2006 אישרה העירייה את הבקשה למתן היתר להריסת הבניין הישן ולהקמת בניין חדש בן 6 קומות ו-12 דירות.
בחודש אוקטובר 2007 הגישה המערערת לעירייה בקשה להאריך את תוקף ההיתר שנתן ובקשה לשינוי שם מבקש ההיתר לשמה של המערערת. בקשה זו אושרה על-ידי העיריה בחודש נובמבר 2007.
ביום 30.1.2008 התקשרה המערערת בששה הסכמים למכירת 6 דירות בבניין הישן: 3 דירות ישנות בקומה השנייה מכרה המערערת למר חיים אלקובי, בעל עניין במערערת ("אלקובי"); ו-3 דירות ישנות בקומה הראשונה נמכרו למר סמי מרציאנו, בעל שליטה במערערת ומייסדה ("מרציאנו").
באותו יום (30.1.2008), התקשרו אלקובי, מרציאנו והמערערת בהסכם חלוקה ושיתוף בו נקבע, בין היתר, כי הצדדים מתחייבים לפעול למיצוי אופטימלי של הנכס עליו בניין הבניין הישן ומַסמיכים את המערערת לעשות כל שנדרש לשם כך.
כחודש לאחר מכן, התקשרו הצדדים בהסכם שיתוף פעולה, בגדרו הוסכם, כי הבניין הישן ייהרס ותחתיו ייבנה בניין חדש; כי אלקובי ומרציאנו יקבלו דירות בבניין החדש ששטחן העיקרי זהה לשטח הדירות הישנות; וכי המערערת תתקשר בהסכמים עם ספקים ונותני שירותים לצורך הקמת הבניין החדש ותחייב את אלקובי ומרציאנו בחלקם היחסי בעלוּת שרותי הבנייה.
ביום 9.3.2008 ניתן היתר לבניית הבניין החדש. ואילו הבניין נהרס בחודש אפריל 2008.
ביום 21.4.2009 התקשרה המערערת עם קבלן לביצוע עבודות שלד של הבניין החדש. בהמשך, המערערת התקשרה עם ספקים ונותני שירותים נוספים לצורך ביצוע העבודות לבניית הבניין.
ביום 18.10.2009 התקשרו אלקובי, מרציאנו והמערערת בהסכם שיתוף וחלוקה במסגרתו נקבע כי אלקובי ומרציאנו זכאים לקבל, כל אחד, 2 דירות בבניין החדש בקומות רביעית וחמישית, בהתאמה.
ביום 14.10.2013 ניתן טופס 4 לבניין החדש המהווה בניין מגורים בן 6 קומות ו-11 יחידות דיור, עם חזית מסחרית, מעל שתי קומות מרתף.

המערערת דיוְוחה למשיב (מנהל מע"מ ת"א) על העִסקה למכירת 6 הדירות הישנות לאלקובי ומרציאנו במסגרת הדו"ח התקופתי לחודש יוני 2008 שהוגש למשיב ביום 15.7.2008.
המערערת דיווחה על מחיר העִסקה לפי ההפרש שבין מחיר מכירת הדירות הישנות (8.1 מיליון ש"ח) לבין מחיר הרכישה שלהן (7.3 מיליון ש"ח) ובסה"כ דיווחה על עִסקה במחיר של 691,819 ש"ח לפי סעיף 5(ב) לחוק מע"מ. כמו-כן, דיוְוחה המערערת על מתן שירותי בנייה לאלקובי ומרציאנו בסכום של 4.4 מיליון ש"ח.

ביום 7.7.2014, למעלה מחמש שנים לאחַר המועד בו הוגש הדו"ח, הוציא המשיב למערערת שומת עסקאות, לפיה מדובר במכירה של ארבע דירות חדשות בבניין החדש, דהיינו ללא יישום של הוראות סעיף 5(ב). מכאן הערעור.*

* יצוין, כי הערעור דן גם בשומת תשומות שהוציא המשיב למערערת.

המערערת העלתה שלוש טענות:
טענתה העיקרית של המערערת היא, כי יש לאשר את האופן בו בוצעה עסקת מכירת הדירות הישנות לאלקובי ומרציאנו, תוך יישום סעיף 5(ב) לחוק ובהתאם למחיר המוצהר של הדירות הישנות. לשיטת המערערת, יש לדחות את טענת המשיב, לפיה יש לסַווג את העִסקה מחדש כמכירה של דירות חדשות תוך חיוב במע"מ על מלוא השווי של הדירות החדשות.
טענתה החלופית של המערערת היא טענת התיישנות המורכבת מטענה עיקרית ומטענה משנית: לפי טענת ההתיישנות העיקרית, חלה התיישנות על שומת מס העסקאות שהוצאה למערערת משום שחלפו למעלה מחמש שנים מתאריך הגשת הדו"ח התקופתי (ביום 15.7.2008, עבוּר חודש יוני 2008) ועד מועד הוצאת השומה (ביום 7.7.2014). שכּן, לפי סעיף 77(ב) לחוק, המשיב רשאי להוציא את השומה בתוך חמש השנים שלאחַר הגשת הדו"ח. לפי טענת ההתיישנות החלופית של המערערת, אף אם ייקָבע כי השומה בגין הדו"ח לחודש יוני 2008 לא התיישנה, יש לקבוע כי כל התשלומים ששולמו למערערת עבור רכישת הדירות, בתקופה של למעלה מחמש השנים שקָדמו למועד הוצאת שומת מס העסקאות (7.7.2014), התיישנו זה מכבר, ולכן יש להפחית את סכומי המע"מ בגינם מסכום השומה.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, נדרשה השופטת סרוסי לניתוח העִסקה וקבעה, כי המהות האמיתית של העִסקה אינה מכירת של 6 דירות ישנות מהמערערת לאלקובי ומרציאנו, שבצידה מתן שירותי בנייה של דירות חדשות, אלא מכירה של 4 דירות חדשות ולפי שווי של דירות חדשות.
עוד קבעה השופטת סרוסי, כי יש לקבל גם את טענתו החלופית של המשיב לפיה פיצול העִסקה לעסקאות נפרדות של מכירת דירות ישנות והזמנת שירותי בנייה של 4 דירות חדשות, מהווה עִסקה מלאכותית כמשמעותה בסעיף 138 לחוק מע"מ. שכּן, עלה בידי המשיב לשכנע, כי בבסיס העִסקה, כפי שהוצגה על-ידי המערערת, לא עמד טעם מסחרי יסודי (כלשונו של השופט רבלין בעניין סגנון (ע"א 2965/08)) וכי הטעם העיקרי לעריכתה באופן בו נערכה, אם לא היחידי, הוא הפחתת המס באופן בלתי-נאות.

השופטת סרוסי הִמשיכה ונדרשה להוראות סעיף 5(ב) לחוק מע"מ* תוך שהיא קובעת, כי הוראות אלו חלות על דירות מגורים משומשות בלבד; וכי נוכח מסקנתה לפיה מהותה האמיתית של העִסקה היא מכירה של דירות חדשות, אין לאפשר לה לקזז באמצעות יישום המנגנון שבסעיף 5(ב) את מס התשומות הכלול בשווי הדירות הישנות.

* ראו פס' 53 לפסק-הדין בגדרה דחתה השופטת סרוסי את טענת המשיב לפיה אין להחיל את הוראות סעיף 5(ב) על המערערת מהטעם שהיא קיזזה את מס התשומות בעת הרכישה מהמוכרים הפרטיים.

לבסוף, נדרשה השופטת סרוסי לטענות ההתיישנות שהעלתה המערערת ודחתה אותן בקובעה כי אלו לא נטענו במסגרת הליך ההשגה לפני המשיב (וראו הניתוח המפורט בעניין זה, פס' 60 ואילך לפסק-הדין).

הערעור לבית-המשפט העליון

המערערת ערערה על פסק-הדין לבית-המשפט העליון וביום 11.11.2020 ניתן פסק-הדין בערעור.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' גרוסקופף (בהסכמת השופטים ע' ברון ו-י' אלרון), קיבל את הערעור בחלקו (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, נדרש השופט גרוסקופף לטענת ההתיישנות שהעלתה המערערת.
לדבריו, לטענה זו יש הלכה למעשה שלושה ראשים: ראשית, במסגרת "טענת ההתיישנות העיקרית", נטען שהדו"ח התקופתי בעניין העִסקה הוגש ביוני 2008, בעוד שהשומה הוּצאה רק בחודש יולי 2014, וזאת בניגוד להוראת סעיף 77(ב) לחוק מע"מ. משמעות קבלת טענה זו היא ביטול שומת מס העסקאות שהוציא המשיב, ומתן תוקף לחיוב במע"מ על פי הדו"ח שהגישה המערערת ("התיישנות הדו"ח"); שנית, נטען שהמערערת הוציאה חשבוניות בגין העִסקה בחודש יוני 2008, ולמצער ביחס לתקבולים המפורטים בחשבוניות אלו חלה התיישנות בחלוף 5 שנים ממועד הוצאתן, וזאת בשים לב לסעיף 69(א) לחוק מע"מ. לטענה זו, אותה משמעות מעשית בענייננו כמו זו של טענת התיישנות הדו"ח, דהיינו ביטול שומת מס העסקאות ומתן תוקף לחיוב על-פי הדו"ח ("התיישנות החשבוניות"); שלישית, במסגרת "טענת ההתיישנות המשנית", נטען שהמערערת קיבלה תקבולים בגין העִסקה קוֹדם לחודש יוני 2009, וכי ביחס אליהם חלה התיישנות בחלוף 5 שנים מהמועד בו התקבלו אצל המערערת. משמעות טענה זו היא שיש לנַכּוֹת מהסכומים החייבים במס על פי שומת מס העסקאות את התקבולים שהתקבלו לפני המועד האמור ("התיישנות התקבולים").
השופט גרוסקופף קבע, כי מבּחינה עובדתית צדק בית-המשפט קמא בקביעתו כי טענת ההתיישנות כלל לא נטענה בהליך ההשגה. ואולם, השופט הוסיף וקבע, כי בעוד שבית-המשפט קמא דחה את התנגדות המשיב להעלאת טענת ההתיישנות (בטענה כי משלא הועלתה במסגרת הליך ההשגה אין לשְעות אליה במסגרת ערעור המס) ודן לגופה של טענת ההתיישנות, על שלוש חלופותיה, הוא בדעה כי יש לקבל את התנגדות המשיב באופן חלקי כך שהיא תמנע את העלאת טענות התיישנות הדו"ח והתיישנות החשבוניות אך לא את טענת התיישנות התקבולים.*

* ראו פסקות 27–35 לחוות דעתו של השופט גרוסקופף.

באשר להתיישנות התקבולים, קבע השופט גרוסקופף, כי היה מקום להכיר בסכום נוסף (של כ-5 מיליון ש"ח) ככזה שהתקבל על-ידי המערערת מאלקובי ומרציאנו על-חשבון העִסקה קוֹדם לחודש יוני 2009 ועל יסוד הסכמתו הדיונית של המשיב,* תביעת המע"מ לגביו התיישנה.

* ראו לעניין זה פסקה 33 לחוות דעתו של השופט גרוסקופף.

השופט גרוסקופף המשיך ונדרש לטענתה המהותית של המערערת לפיה העִסקה בינה לבין אלקובי ומרציאנו לא הביאה להפחתת מס בלתי-נאותה, אלא היא תואמת את לשונו ותכליתו של סעיף 5(ב) לחוק מע"מ להקל על עוסקים שרכשו נכסים מגורם פרטי.
השופט דחה טענה זו. לדבריו, קביעתו של בית-המשפט קמא – כי המהות האמיתית של העִסקה הייתה של מכר דירות חדשות ולא של מכר דירות ישנות בצירוף שירותי בניה – מבוססת כדבעי על העוּבדות ואין מקום להתערב בה.
עוד ציין השופט, כי הקביעה כי זו הייתה מהותה האמיתית של העִסקה מייתרת את הדיון בשאלה אם מדובר בעסקה מלאכותית, הגם שאף בעניין זה מקובל עליו ניתוחו של בית-המשפט קמא.

לבסוף, נדרש השופט גרוסקופף לשומת מס התשומות וקבע, כי הערעור בעניין זה נוגע לקביעוֹת עובדתיות מובהקוֹת של בית-המשפט קמא המהווה את הערכאה הדיונית, ולפיכך דינו להידחות, מה גם שעיון בפסק-הדין של בית-המשפט קמא מגלה כי ממצאיו העובדתיים מעוגנים היטב בחומר הראיות.

הבקשה לדיון נוסף

בהמשך לאמור, נבקש לעדכנכם, כי המערערת הגישה בקשה לדיון נוסף בפסק-הדין של בית-המשפט העליון וביום 1.6.2021 ניתנה החלטתה של הנשיאה א' חיות בבקשה.

הנשיאה דחתה את הבקשה לדיון נוסף (קישור להחלטה).

הנשיאה חיות קבעה, כי עיון בפסק-הדין מעלה, כי המקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים שבהם בית-המשפט פָּסק הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית-המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף.

הנשיאה דחתה את טענת המבקשת לפיה יש לראות בקביעתו של השופט גרוסקופף, לפיה טענת התיישנות המועלית על ידי חייב במס היא טענה דיונית, משום הלכה חדשה המבססת עילה לדיון נוסף. שכּן, הערתו התמציתית של השופט גרוסקופף בהקשר זה נאמרה בשולי הדברים, כחיזוק לנימוק המרכזי שבבסיס קביעתו כי אין לסטות בענייננו מהכלל בעניין העלאת טענות חדשות בשלב ערעור המס. לדבריה, המסקנה כי ענייננו אינו בא בגֶדר אותם מקרים חריגים המַצדיקים דיון בטענת התיישנות אף שלא הועלתה בהליך ההשגה, הייתה נטועה בנסיבות המקרה הקונקרטי, ועל-כן אין לומר כי ההערה בדבר אופיָה הדיוני של טענת ההתיישנות, עולה במקרה זה כדי "הלכה", כמובנה באמות המידה לצורך קיום דיון נוסף דהיינו – הלכה אשר נקבעה באופן מודע, בכוונת מכוּון ובמפורש.

עוד קבעה הנשיאה, כי אפילו הייתה מניחה כי סיווג טענת ההתיישנות של חייב במס כטענת התיישנות דיונית מהווה במקרה זה חידוש מסוים בהלכה הפסוקה של בית-המשפט העליון – וכאמור, היא אינה סבורה כי אלה פני הדברים – עדיין אין בכך כדי להצדיק דיון נוסף.

שיהוי בהחלטה בבקשה לביטול עסקה

ביום 26.5.2021 ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בערר שהגישו נילי ליפשיץ ואסתר מרר, בטענה כי המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב, ממאן להחליט בתוך זמן סביר בבקשה שהגישו לביטול עסקת קומבינציה.

בשנת 1999 התקשרו העוררות בעסקת קומבינציה עם יזם לבניית יחידות דיור בבניין, שמתוכן יועברו 2 דירות מגורים לעוררות ("דירות התמורה").
שלד הבניין נבנה, אך עקב נסיבות שונות בשנת 2001 הופסקה בנייתו.
בשנת 2007 התקשרו העוררות בהסכם למכירת דירות התמורה לצד שלישי ("רוכש דירות התמורה").
ואילו בשנת 2008 הודיעו העוררות ליזם על ביטול העסקה.
בין העוררות, היזם ורוכש דירות התמורה התנהלו, ועודם מתנהלים, הליכים משפטיים שונים הנובעים מכְּלָל הנסיבות האמורות לעיל.
כך, בין היתר, ביטול העִסקה אוּשר במסגרת הליך משפטי שנוהל, אולם עדיין תלויה ועומדת תביעה שכנגד מטעם היזם בנוגע לפיצוי שלשיטתו מגיע לו.
בנוסף, התעוררה מחלוקת משפטית מצדו של רוכש דירות התמורה, בשאלה האם נרכשו על ידו כלל זכויות העוררות, או שמא דירות התמורה בלבד.
ביום 4.8.2019 הגישו העוררות למשיב בקשה לביטול השומה עקב ביטול העסקה.
ביום 14.3.2020 הודיע המשיב לעוררות במסגרת התכתבות ביניהם, כי נכון לאותו מועד, ובהיעדר קביעה על אודות דרך הפיצוי של היזם, אין באפשרותו להכריע האם מדובר בביטול עסקה או שמא מדובר במכר חוזר.
על החלטה זו של המשיב הוגש הערר דנן.
ביום 16.6.2020, לאחַר הגשת הערר, נדחה ערעורו של רוכש דירות התמורה בבית-המשפט העליון על פסיקת בית-המשפט המחוזי, שדחתה את עמדתו בנוגע לשאלת הבעלוּת בזכויות של העוררות.
לאחַר דיון קדם המשפט בערר מיום 10.2.2021, הודיע המשיב כי בכוונתו לקבל החלטה לגופם של דברים בתוך פרק זמן של ארבעה חודשים.
ברם, על אף הודעה זו של המשיב, עמדו העוררות על כך שתינתן החלטה בערר.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת י' סרוסי (בהסכמת חברי הוועדה רו"ח צ' פרידמן ועו"ד ושמאי מקרקעין ד' מרגליות), דחתה את הערר ללא צו להוצאות (קישור לפסק-הדין).

השופטת סרוסי קבעה, כי דין הערר להידחות נוכח העובדה הדיון בו הפך לתיאורטי בעקבות הודעת המשיב לפיה תינתן החלטה על-ידיו בתוך ארבעה חודשים; וכי מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים שבהם על בית-המשפט ליתן החלטה עקרונית בנוגע למצב המשפטי ואף אין מדובר במקרה בעל משמעות עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (שהרי, מהות הערר נטועה בנסיבות הספציפיות של המקרה).

עם זאת, השופטת סרוסי ראתה לנכון לבקר את אופן התנהלותו של המשיב ובכלל זאת קבעה כדלקמן:

"המשיב מציין בסעיף 21 לסיכומיו כי 'הודעתו לפיה יקבל החלט החלטה... בתוך פרק זמן של כארבעה חודשים – היא עמדה סבירה, שניתנה למעשה לצרכי פשרה, על מנת לייתר הדיון בערר'.
ברם, בענייננו, אין מקום לפשרה ולהקדמת הדיון בבקשה אך בשל הגשת הערר – או שניתן היה לעשות כן עוד קודם לכן, או שלא ניתן לעשות זאת גם כעת. לא ייתכן כי רק הגשת ערר היא שתקדם את מתן ההחלטה של המשיב, ואכן יש מקום להתריע כנגד התנהלות שכזו.
בכל הכבוד, על המשיב מוטלת החובה לדון בבקשתן של העוררות ולעשות כן במהירות הראויה. תפקידו של המשיב הוא לפעול למען הנישום ולעשות כל מאמץ להעניק לו שירות על הצד הטוב ביותר. עיכוב כה ניכר במתן ההחלטה צריך שיעשה אך ורק מטעמים של חוסר ברירה."

כאמור, חברי הוועדה רו"ח צ' פרידמן ועו"ד ושמאי מקרקעין ד' מרגליות הסכימו עם התוצאה שאליה הגיעה השופטת סרוסי. עם זאת, חבר הוועדה מרגליות ציין בדעת מיעוט, כי לעניות דעתו התנהלות המשיב מַצדיקה חיובו בהוצאות בסכום של 25,000 ש"ח.

תובענה ייצוגית כנגד רשות המסים

במבזק מס' 1881 מיום 4.11.2020 דיווחנו על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין ס.רותאנא למסחר בע"מ.
נזכיר, כי עניינו של פסק-הדין בבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה על-ידי המבקשת כנגד רשות המסים בטענה לחיוב וגביית יתר שלא כדין של הפרשי הצמדה וריבית מנישומים המדַווחים ומשלמים ניכויים למשיבה בגין תקופות בהן חלו דחיות (ארכות) מרוכזות או יום מנוחה שבועי, וזאת בניגוד לפרסומי הרשות בעניין.
לאחַר דיון שנערך בבית-המשפט נמסרו למבקשת נתונים שונים ובעקבות זאת הגיעו הצדדים להסדר פשרה.
בית-המשפט, מפי השופטת א' נחליאלי חיאט, אישר את ההסדר (קישור לפסק-הדין).

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי בעקבות תובענה ייצוגית נוספת שהגישה המבקשת כנגד רשות המסים – הפעם בטענה כי האחרונה ביצעה גביית יתר שלא כדין של קנסות פיגורים מכוח חוק מע"מ – ניתן תוקף של פסק-דין להסכם פשרה בין הצדדים באשר לתובענה הנוספת (קישור לפסק-הדין).

תשלום לידועה בציבור של מחצית מאיגוד מקרקעין

במבזק מס' 1817 מיום 5.11.2019 דיווחנו על פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין נאג'י.

נאג'י יחזקאל ז"ל, שנפטר ביום 21.6.2006 ("המנוח"), וגב' ציפורה דוד ("ציפורה") ניהלו מערכת חיים זוגית ללא נישואין.
בעקבות הליכים משפטיים שהתנהלו בין ציפורה לבין המנוח ויורשיו נקבע כי צפורה הייתה ידועתו בציבור של המנוח וזכאית למחצית מנכסיו, לרבות מחצית מזכויותיו בחברת נאג'י יחזקאל ובניו, חברה לניהול ואחזקה בע"מ ("החברה").
שווי מחצית זכויותיו של המנוח בחברה נקבע בחודש מאי 2000 על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה והועמד על סך של כ-4 מיליון ש"ח נכון ליום הפירוד בין בני-הזוג (31.12.1995).
בשנת 2006 שולם לציפורה כ-11.9 מיליון ש"ח, כשווי חלקהּ במניות המנוח בחברה ובצירוף הפרשי ההצמדה והריבית שנצברו.
ברם, התשלום בוצע על-ידי העוררת 2, חברת נאג'י יחזקאל (1993) בע"מ ולשם כך הועברו לעוררת 2 מחצית מהמניות שהיו רשומות אותה עת על-שם העורר 1, שמואל, בנו של המנוח ויורשו היחיד.

בין העוררים לבין המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין חיפה) התגלעה מחלוקת לגבי טיבה ומהותה של העִסקה שנרקמה לתשלום שווי המניות לציפורה.
לגרסת העוררים מדובר בעסקה לרכישת מניותיה של ציפורה בחברה ואילו לעמדת המשיב מדובר בתשלום חוב כספי שחבו המנוח ויורשיו לציפורה אשר מומן על-ידי מכירת מחצית זכויותיו של העורר 1, יורשו של המנוח, בחברה.
בשים לב לעמדה זו קבע המשיב, כי מדובר בעסקה למכירת מניות באיגוד מקרקעין (כל נכסיה של החברה היו מבנה משרדים הידוע כבניין "כוכב יקנעם") ודרש מהמוכרים לשאת בתשלומי מס השבח ומס הרכישה המתחייבים בְּשל העִסקה. מכאן הערר.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט ר' סוקול (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד חיים שטרן ועו"ד ד"ר נ' מולכו), דחתה את הערר וחייבה את העוררים בהוצאות בסך 70,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).

השופט סוקול קבע, כי לאור פסיקת בית-המשפט העליון בסכסוך בין בני-הזוג לפיה לציפורה לא הוענקו זכויות במניות בחברה (בין זכויות קניין ובין זכויות שביושר) אלא כל זכויותיה הסתכמו בחיוב הכספי שחב לה המנוח בהתאם לשווי מחצית החברה ליום הפירוד, ברור שאין מדובר בעסקה למכירת מניותיה של ציפורה למנוח, לעורר 1 או לעוררת 2, אלא העוררת 2 העמידה את הסכום לעורר 1 לצורך סילוק החוב לציפורה ובתמורה נרשמו מחצית ממניות החברה אותן ירש העורר 1 מהמנוח, על שמה.
השופט הוסיף וציין, כי היות שלציפורה לא היו זכויות במניות החברה או בנכסיה, אין כל רלבנטיות להוראות סעיף 4א לחוק מיסוי מקרקעין,* שהרי "הנכס" – דהיינו, המניות בחברה – מעולם לא עברו מציפורה למנוח, שכּן על-פי פסיקת בית-המשפט העליון לציפורה לא היו זכויות ב"נכס" אלא רק זכויות לקבלת שוויו.

* כזכור, סעיף זה קובע כדלקמן: "העברת זכויות בזכות במקרקעין או בזכות באיגוד במקרקעין, הנעשית על פי פסק דין שניתן אגב הליכי גירושין, לא יראוה כמכירה או כפעולה באיגוד לענין חוק זה, בין אם היא העברה בין בני הזוג ובין אם היא העברה מהם לילדיהם. ובמכירת הזכות במקרקעין או בפעולה באיגוד מקרקעין על ידי מי שהועברו לו הזכויות בזכות במקרקעין כאמור, יהיו שווי הרכישה של הזכות ויום רכישתה, לרבות לענין סעיף 7א, שווי הרכישה ויום הרכישה שהיו נקבעים לפי הוראות חוק זה או לפי הוראות הפקודה, לפי הענין, אילו נמכרה הזכות או נעשתה הפעולה על ידי מי שהעביר את הזכויות בה."

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי המערערים הגישו ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון וביום 31.5.2021 ניתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה שנחתם בינם לבין מנהל מיסוי מקרקעין חיפה (קישור לפסק-הדין).

תיקון התוספת השנייה לחוק עידוד השקעות הון

פורסמו תקנות לעידוד השקעות הון (תיקון התוספת השנייה לחוק והוראת שעה), התשפ"א-2021 ("התקנות") (קישור לתקנות).

במסגרת התקנות הוארך תוקפה של התוספת השנייה לחוק עידוד השקעות הון עד ליום 31.12.2023.
בנוסף, נקבעה בתקנות הוראת-שעה לגבי חלק א' (תחומי אזור פיתוח א') בתוספת האמורה.