דחיית המועד האחרון להגשת הדו"ח השנתי לשנת-המס 2020
פורסמה הודעת רשות המסים (קישור להודעה) לפיה מנהל הרשות החליט על מתן אורכה לכלל הנישומים (יחידים וחברות) להגשת הדוחות השנתיים לשנת-המס 2020, עד ליום 30.6.2021.
נזכיר, כי לגבי נישומים המיוצגים על-ידי רואה-חשבון (או יועץ מס) ניתנת אַרכּה להגשת הדו"ח בהתאם להסדרים בין הרשות למיַיצגים.
טיפול בפניות אנונימיות ובפניות טרם הגשת דוחות
פורסמה הנחיה (קישור להנחיה) בנושא "סעיף 158ג לפקודת מס הכנסה – טיפול בפניות אנונימיות וטיפול בפניות טרם הגשת דוחות – ריענון" של רו"ח (משפטן) רולנד עם-שלם, סמנכ"ל בכיר לעניינים מקצועיים ברשות המסים.
בגדרהּ של ההנחיה – המופנית לפקידי-השומה, מנהלי משרדי מע"מ ומנהלי משרדי מיסוי מקרקעין – צוין, כי מטרתה לרענן ולהבהיר את אופן הטיפול בפניות אנונימיות למשרדים ובפניות למשרדים טרם הגשת דוחות או דיווחים, וזאת בהמשך להנחיית מנהל רשות המסים למשרדים מיום 22.8.2011 שניתנה לאור המלצות הוועדה שהוקמה בעקבות "פרשת רשות המיסים".
וכך מצוין בהנחיה הנוכחית (ההדגשות במקור):
"סעיף 158ג לפקודת מס הכנסה קובע כי הטיפול בבקשה להחלטת מיסוי יתבצע על ידי המנהל ועל ידי מי שהוסמך לכך על ידו. בנוסף, בהתאם לסעיף 158ד(ה) לפקודה, ניתן שתחילת הטיפול יתבצע אגב פנייה אנונימית. ישנם מקרים בהם יוחלט על ידי נציגי החטיבה המקצועית להעביר את הטיפול בבקשה למשרדי השומה ולטפל בה שלא בדרך של החלטת מיסוי, בהתאם לסעיף 158ג(ב) לפקודה. חוזר מס הכנסה 2018/16 בנושא החלטות מיסוי מרכז ומבהיר את ההוראות, הסמכויות והנהלים לעניין הליך בקשה ומתן של החלטות מיסוי.
לפיכך, במקרים בהם מתקבלת פנייה אנונימית, יפנה מנהל המשרד את המבקש לחטיבה המקצועית המשמשת "כמוסד להחלטות מיסוי" שבו יוחלט כיצד תטופל הפנייה.
במקרים בהם מתקבלת פנייה שאינה אנונימית, לגבי תיק המתנהל במשרד השומה, באשר להשלכות חבות המס, לגבי עסקה או פעילות אשר טרם הגיע מועד דיווחה – בסמכות המשרד לטפל בה לצורך ניכוי מס במקור בלבד. בכל טיפול נוסף יש להפנות את הפונה אל הרפרנט המקצועי של המשרד בטרם קבלת החלטה לגבי הפנייה."
עתירה לבג"ץ כנגד Airbnb
בחודש יולי 2020 הגישו התאחדות המלונות, רב שחר חברה לנכסים בע"מ (הבעלים והמפעילה של מלון לוסקי סוויטות וחדרים תל אביב) ומלון אימפריאל תל-אביב בע"מ (הבעלים והמפעילה של מלון אימפריאל בתל אביב) עתירה לבית-המשפט העליון (בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק) כנגד רשות המסים בישראל ו-Airbnb Inc, באשר לאי-אכיפת חוקי המס השונים החָלים על נישומים העוסקים בהשכרת דירות לטווח קצר אשר פועלים באמצעות אתרי האינטרנט השונים המהווים פלטפורמות דיגיטליות להשכרה לטווח קצר, דוגמת אתר האינטרנט Airbnb.com, וזאת באופן אפקטיבי ושוויוני, כפי שדינים אלה נאכפים על עוסקים שאינם פועלים באמצעות אתרי ההשכרה לטווח קצר.
בנוסף, התבקש בית-המשפט להכריז על Airbnb Inc כ"משלם" החייב בניכוי מס במקור באשר לתשלומים המשולמים על-ידיה למפעילי הדירות להשכרה לטווח קצר.
כמו-כן, עלו בעתירה טענות נוספות ובכלל זאת באשר לחבות המע"מ הגלומה בהשכרה האמורה.
בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי ביום 7.4.2021 התקיים דיון בעתירה בבית-המשפט העליון.
בדיון, הִבהיר ב"כ רשות המסים כי זו אוכפת במרץ את דיני המס על משכירי דירות לטווח קצר וכי פקידי-השומה מצויים בעיצומו של מהלך להגברת האכיפה בתחום, וזאת לצד הקמתה של וועדה בנושא.
לאור זאת, ובעקבות הצעת המותב למשוך את העתירה עד להתבהרות המצב בשוק התיירות תוך שהובהר כי העותרות תוכלנה לחזור ולעתור כאשר המציאוּת המושפעת ממגבלות הקורונה תתבהר וסערת הקורונה תדעך, הסכימו העותרות למשיכת העתירה כאמור וזו נדחתה ללא צו להוצאות (קישור להחלטה).
תובענה ייצוגית לגבי מענק הקורונה
ביום 29.3.2021 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין משה אהרוני.
עניינו של פסק-הדין בבקשת המשיבה (רשות המסים) לסלק על הסף את הבקשה לאישור תובענה יייצוגית כמנהלית שהוגשה על-ידי המבקש, מר משה אהרוני.
לטענת המבקש, למרות האמור בתקנות שעת חירום (נגיף הקורונה החדש) (מענק סיוע לעצמאים ולשכירים בעלי שליטה בחברת מעטים), התש"ף-2020 ("התקנות") (קישור לתקנות), מערכת המחשוב של המשיבה הוגדרה באופן שגוי, כך שלעניין עצמאים ולעניין שכירים בעלי שליטה בחברת מעטים נלקחה בחשבון מלוא ההכנסה החייבת שאינה מיגיעה אישית שלהם ושל בני-זוגם במקום מחציתה; וכתוצאה מכך, חלק מהעצמאים וכן חלק מהשכירים בעלי שליטה בחברות מעטים (ובהם המבקש עצמו) קיבלו הודעה מוטעית מטעם המשיבה לפיה הם אינם עומדים בתנאים לקבלת מענק סיוע.
בבקשת הסילוק מטעם המשיבה, העלתה האחרונה שלושה טעמים לעמדתה לפיה יש לסלק את ההליך הייצוגי על הסף:
ראשית, נטען, כי בקשת האישור אינה עומדת בדרישות המקדמיות הקבועות בפרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, שכּן אין מדובר בגבייה שלא כדין של "מס, אגרה או תשלום חובה אחר", אלא מדובר בתשלום מענק על-ידי המדינה לזכאים לכך, וממילא אין מדובר בתביעת השבה;
שנית, נטען כי אין לאפשר את ניהול ההליך הייצוגי בטרם המבקש מיצה את הליכי ההשגה הייחודיים שנקבעו לכך בדין, אשר אין חולק כי המבקש לא נקט בהם במישור האישי;
שלישית, לדברי המשיבה, אם מאן דהוא יוכיח את זכאותו למענק, הרי המענק יוענק לו. בנסיבות אלו, נטען, כי הלכה למעשה המבקש טוען כנגד הליך הבירור הסטטוטורי שנקבע בתקנות לצורך בחינת הזכאות למענק ובכך יש כדי להצדיק את סילוק ההליך הנוכחי על הסף.
בית-המשפט, מפי השופטת ד' כהן-לקח, קיבל את בקשת הרשות והורה על סילוק על הסף של הבקשה ללא צו להוצאות (קישור לפסק-הדין).
השופטת כהן-לקח קבעה, כי אף אם תניח כי המבקש צודק בטענתו לפיה מערכת המחשוב של המשיבה הוגדרה באופן שגוי כנטען בבקשת האישור ולפיכך המבקש ואחרים כמוֹתו קיבלו הודעה מוטעית לפיה הם אינם זכאים לקבל את המענק על אף שהם זכאים לקבלו לפי התקנות, הרי שהימנעות המשיבה מתשלום המענק שלא כדין לחברי הקבוצה הנטענת אינה מהווה גביית יתר של מס כנטען על-ידי המבקש.
שכּן, המענק האמור אינו מהווה בגֶדר "מס". זאת, הן מבּחינה לשונית – התקנות עושות שימוש במונח "מענק סיוע" ולא במונח "מס", "החזר מס" או דומיהם; הן מבּחינה מהותית – "מס" – כמשמעותו בפרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות הוא "תשלום כפוי לרשות ציבורית שאין תמורה ישירה בעדו", בעוד שהמענק נשוא התקנות הוא תשלום שהרשות הציבורית היא זו שאמורה לשלם לזכאים, ולא להפך; והן מבּחינה תכליתית – התקנות לא נועדו לתקן גביית מס בשנה קודמת או ליצוֹר מנגנון של החזר מס בגין העבר והן אינן כוללות קביעה כלשהי, מפורשת או משתמעת, לפיה בעקבות התפרצות נגיף הקורונה בשנת 2020 מס הכנסה שנגבה כדין בשנת מס קודמת טרם התפרצות הנגיף הפך בדיעבד להיות מס שנגבה ביֶתֶר שיש להשיבו לנישום בעקבות התפרצות הקורונה.
לאור מסקנתה האמורה, לא מצאה השופטת כהן-לקח להכריע ביתר טענותיה של המשיבה בבקשת הסילוק.
רישום עוסק בְּשל פעילות במקרקעין
פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין חצב.
עניינו של פסק-הדין בערעור שהגיש המערער על החלטת המשיב (מנהל מע"מ פתח-תקווה) מחודש פברואר 2018 לרושמו כ"עוסק" על-פי סעיף 54 לחוק, הָחל משנת 2012, בְְּשל פעילותו בתחום המקרקעין שכָּללה 18 עסקות של מכירת מקרקעין (בתקופה שבין ראשית שנת 2012 לאמצע שנת 2016).
לאחַר שהגיש בקשה בנושא לבית-המשפט וזו התקבלה, הוציא המשיב למערער בחודש ינואר 2019 "קביעת מס" ביחס לעסקאות נשוא הערעור שלפיה על המערער לשלם מע"מ בסך של 1,933,037 ₪ (בערכי ינואר 2019).
לטענת המערער, הוא אינו "עוסק" במקרקעין וכי עיקר עיסוקו ומקור הכנסתו העיקרי הוא עבודתו כמנכ"ל חברת הייטק.
עוד טען המערער לאכיפה בררנית כלפי מצד המשיב ולשיהוי אשר פגע בו והביא לשינוי מצבו לרעה.
בית-המשפט, מפי השופט ד"ר א' גורמן, קיבל את הערעור באופן חלקי (קישור לפסק-הדין).
תשומת לבכם, בין היתר, לפס' 61 ו-73 לפסק-הדין וכן לפס' 75 לפסק-הדין.
השתק פלוגתא – פליינג קרגו
פסק-הדין של בית-המשפט העליון
במבזק מס' 1781 מיום 21.3.2019 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין פליינג קרגו.*
* למַעבר למבזק האמור, לחצו כאן.
כזכור, בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' גרוסקופף (בהסכמת השופטים י' אלרון ונ' סולברג), קיבל את עיקרו של הערעור שהגיש פקיד-שומה רמלה על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגן הנשיא ד"ר א' סטולר).*
* בחלקו הראשון של הדיון, נדרש השופט גרוסקופף לערעור שהגיש פקיד-השומה שעניינו במיסוי הסכם המכר שנכרת בין הצדדים בשנת 2007.
השופט גרוסקופף ציין, כי אין מקום להתערב בהכרעת בית-המשפט המחוזי לפיה מבנה העִסקה בן שני השלבים אינו מלאכותי אלא תואם את מצב הדברים שהתקיים עובר למכירה לפיו פעילות השילוח הבינלאומי הייתה בידי חברת אף.סי. (פליינג קרגו) תובלה בינלאומית בע"מ ("חברת הבת") ואילו המוניטין של קבוצת פליינג קרגו היה מצוי בידי פליינג קרגו בע"מ ("פליינג קרגו" או "חברת האֵם"). כך, לדבריו, השְאֵלה אם לקבוצת פליינג קרגו כמכלול יש מוניטין והאם מוניטין זה מוחזק בחברת האם הן שאלות עובדתיות וטיעוני פקיד-השומה לא מַצדיקים לשנות מקביעוֹת עובדתיות אלו. בהתאם, ציין השופט גרוסקופף, כי כעניין עובדתי מצויים אנו בסיטואציה דומה לזו שנדוֹנה בפרשת תדיראן (ע"א 749/13), דהיינו חברת אם מבצעת עסקה הכוללת הן מכירה של מניות חברת בת והן מכירה של מוניטין הקבוצה השייך לחברת האם.
לעומת זאת, הוסיף השופט גרוסקופף וציין, יש הצדקה להתערב בחלוקת התמורה בין שני שלבי העִסקה, כפי שסוכמה בין הצדדים, דהיינו שמתוך תמורת העִסקה הכוללת שולמו כ-2% בעבור מניות חברת הבת וכ-98% בעבור המוניטין של קבוצת פליינג קרגו כפי שקבעו הצדדים.
השופט גרוסקופף ניתח את מהותו של המונטין תוך שהוא מסכם, כי מכירה נפרדת של עסק ושל מוניטין תתאפשר, אך ורק אם, מכירה זו מתייחסת למוניטין נפרד מהמוניטין של פעילות העסק גופו (מוניטין העסק הנמכר), כגון: מוניטין של העוסק (פרשת שרון בעניין אינווסט) או מוניטין של הקבוצה אליה השתייכה החברה הנמכרת (עניין תדיראן); וביישום לענייננו – המוניטין בגינו ניתן להכיר במכירה נפרדת ממכירת העסק הוא המוניטין של קבוצת פליינג קרגו (השייך לחברת האם), וזאת להבדיל מהמוניטין הקשור לפעילות השילוח הבינלאומי (אותו לא ניתן להפריד לצורכי מס ממכירת פעילות חברת הבת).
על רקע דברים אלה, פנה השופט גרוסקופף להוראות הסכם המכר וקבע, כי הגם שבית-המשפט קמא צדק בקביעתו כי חברת פליינג קרגו מכרה לדויטשה פוסט במסגרת הסכם המכר שני נכסים – האחד: פעילות השילוח הבינלאומי שבוצעה באמצעות חברת הבת ובכלל זאת המוניטין של פעילות זו; והשני: הזכות לעשות שימוש במוניטין קבוצת פליינג קרגו – יש מקום להתערב בתמחור שנקבע בהסכם המכר ביחס לכל אחד מהרכיבים הללו. זאת, מארבעה טעמים: האחד, היות שכ-75% מההכנסות של חברת הבת התקבלו מחברת דויטשה פוסט האם, הרי שביחס ל-75% מהפעילות הנמכרת אין כלל משמעות לרכישת מוניטין קבוצת פליינג קרגו; השני, עיקר המוניטין של קבוצת פליינג קרגו נובע מהסינרגיה שבין מַרכיביה, וממילא התועלת אותה ניתן יהיה להפיק ממוניטין זה לאחַר ניתוקה של חברת הבת מהקבוצה היא מוגבלת; השלישי, מנגנון ההתאמה שנקבע בין הצדדים מתייחס לפעילות של חברת הבת בלבד ולא לפעילות של קבוצת פליינג קרגו ועל-כן הוא אינו מתייחס כלל להכנסות שהושגו בסיוע המוניטין של הקבוצה וממילא השפעת מנגנון זה אינה יכולה להיות על שווי התשלום בעבור המוניטין (כפי שקבעו הצדדים) אלא רק על שווי המניות; והרביעי, חוות-דעת המומחים שהוגשו בנושא (ראו פס' 55–58 לפסק-הדין).
לאור האמור, קבע השופט גרוסקופף, כי חלוקת התמורה שנקבעה בהסכם המכר אינה מייצגת את שווי מוניטין קבוצת פליינג קרגו אשר נמכר במסגרת העִסקה וכי על-פי הראיות שהוצגו הערך שחברת פליינג קרגו הצליחה להוכיח כי יש לייחֵס למוניטין שנמכר הוא נמוך ומגיע לכל היותר לסך של 12.378 מיליון ש"ח (וממילא כל יתר השווי צריך להיות מיוחס למכירת המניות ובהתאם גם תופחתנה הוצאות המימון שהותרו בניכוי, על-פי קביעת בית-המשפט קמא, בקשר לרכישת המוניטין).
ההחלטה של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד
ביום 21.9.2020 ניתנה החלטתו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בשתי בקשות הרלוונטיות לשני ערעורים שהגישה חברת הבת על שומות לשנות-מס מאוחרות יותר לאלו שנדונו בפסק-הדין, תוך ששומות אלו מתייחסות וקשורות לעסקה נשוא פסק-הדין.
ערעור אחד עניינו שומת ההכנסה של המערערת לשנות-המס 2014-2011 ("שומת ההכנסה"), במסגרתה לא התיר המשיב (פקיד-שומה רמלה) ניכוי הוצאות ריבית ופחת, וזאת על יסוד אותם נימוקים בגינם לא התיר לה את הניכוי בשנות-המס נשוא פסק-הדין. בערעור זה, הוגשה ההודעה המפרשת את נימוקי הערעור לפני פסק-הדין של בית-המשפט העליון, וכעת מבקשת המערערת לתקן את נימוקי הערעור ולהוסיף להם טענה בדבר שווי המוניטין השייך לקבוצת פליינג קרגו.
הערעור השני עניינו שומת הניכויים של המערערת לשנות-המס 2014-2012 ("שומת הניכויים"), במסגרתה סירב המשיב לסַווג את התשלומים ששילמה המערערת לחברת האם כהחזר הלוואה וריבית, ואף זאת על יסוד הנימוקים שעמדו בבסיס השומות בשנות-המס נשוא פסק-הדין, דהיינו שאין מדובר בהלוואה אלא בתשלום עבוּר רכישת המניות (ולפיכך יש לסַווג את התשלומים כדיבידנד). בערעור זה, הגישה המערערת את ההודעה המפרשת את נימוקי הערעור לאחַר פסק-הדין של בית-המשפט העליון וכללה בהודעה זו את טענתה בדבר שווי המוניטין. על-כן, בהליך זה מבקש המשיב לצמצם את נימוקי הערעור, כך שלא תידון בהם טענת המערערת בדבר שווי המוניטין האמור.
כלומר, בשני ההליכים, וממילא בשתי הבקשות, עומדת על הפרק שאלה זהה והיא: האם פסק-הדין של בית-המשפט העליון, אשר קבע כי שווי המוניטין של קבוצת פליינג קרגו עומד על סך של 12.378 מיליון ש"ח יוצר השתק פלוגתא ביחס לשנות-המס שבערעורים הנוכחיים, או שמא רשאית המערערת לטעון לשווי מוניטין אחר ולהוכיחו בראיות ובחוות-דעת מומחים.
בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, קיבל את עמדת המשיב וקבע – תוך שהוא מציין כי ניסיונה של המערערת לחזור ולהביא להכרעה נוספת את סוגיית השווי שיש לייחֵס למוניטין שניתן להפרדה מהעסק החי (ולפיכך אינו בבחינת תמורה בגין מכירת המניות) הינו בבחינת ניצול לרעה של ההליך המשפטי* – כי אכן מתקיים השתק פלוגתא ואין מקום להתיר למערערת להתדיין פעם נוספת בשאלת שווי המוניטין כאמור (קישור להחלטה).**
* ראו פס' 38 ו-44 להחלטה.
** וכך, בין היתר, קבע השופט בורנשטין: "אם זו [קביעת בית-המשפט העליון לגבי שווי המוניטין בסך 12.378 מיליון ש"ח, בפס' 72 לפסק-הדין] אינה קביעה ברורה וחד משמעית, שנועדה להביא את המחלוקת בין הצדדים לסוף פסוק בשאלת יחוס התמורה בעסקת המכר – איני יודע קביעה ברורה וחד משמעית מהי. אף אין מדובר בעניין שנידון אגב אורחא. מדובר בלב ליבה של המחלוקת בין הצדדים והנוגעת לאופן שבו יש לייחס את התמורה הכוללת ששולמה בעסקה, כאשר בית המשפט העליון מצא כי הערכים שהוצגו על ידי המערערת בנוגע למוניטין של קבוצת פליינג קרגו, לעומת המוניטין של פעילות השילוח הגלום במניותיה, 'בעליל אינם מייצגים את החלוקה הנכונה מבחינה כלכלית של התמורות שניתנו במסגרת הסכם המכר' (פסקה 59 לפסק הדין)" [ההדגשות במקור – א' ש'.]
השופט בורנשטין דחה אפוא את בקשת המערערת לתקן את נימוקיה בערעור הנוגע לשומת ההכנסה וקיבל את בקשת המשיב לצמצם את יריעת המחלוקת בערעור הנוגע לשומת הניכויים כך שלא יכלול את הסוגיה האמור, תוך שהוא מחיֵיב את המערערת בהוצאות המשיב בגין הבקשות האמורות בסך של 40,000 ש"ח.
בקשת רשות הערעור לבית-המשפט העליון
המערערת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטתו של השופט בורנשטין לבית-המשפט העליון וביום ה (8.4.2021) ניתנה ההחלטה.
בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' גרוסקופף, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
השופט גרוסקופף קבע, כי הכרעתו של בית-המשפט קמא מבוססת היטב, וכי משנפסק אשר נפסק לגבי אופן חלוקת התמורות במסגרת עסקה זו, אין לאפשר לצדדים לחזור ולהעלות טיעונים בעניין זה בכל שומה ושומה אשר הקביעוֹת הללו רלוונטיות לגבּיה.
השופט הוסיף וקבע, כי הגם ש"כל שנת מס עומדת בפני עצמה" לא ניתן להסיק מכך שאירוע הנושא השלכה פיסקאלית למספר שנות-מס ייבחן ויאופיין מחדש (de novo) במסגרת כל שומה שנתית בנפרד.
עוד קבע השופט גרוסקופף, כי אף טענות המבקשת לתחולת החריגים שנקבעו בהלכת פלומין (ע"א 490/13) לכלל השתק הפלוגתא בדיני המס – דהיינו "שינוי באקלים המשפטי" או "גילוין של עובדות חדשות ושינוי נסיבות" – נעדרות כל בסיס, וחותרות תחת התכליות של שוויון אופקי ומס אמת להן טוענת המבקשת.
לבסוף, נדרש השופט גרוסקופף לטענותיה הנוספות של המבקשת – שיש להבחין בין עניין פליינג קרגו להליך דנן שכּן הפלוגתא שנדוֹנה בהליך הראשון שוֹנה מזו שנדוֹנה כעת;* ושבית-המשפט קמא לא התייחס לטענתה כי חלק מהתמורה ששולמה במסגרת העסקה הוא בגין ההתחייבות לאי-תחרות שניתנה מצד קבוצת פליינג קרגו במסגרת העִסקה, עניין האמור להשליך על שווי התמורה ששולמה על-ידי המבקשת בגין מוניטין הקבוצה – ודחה את הטענות האמורות (ראו פס' 4 ו-5 להחלטה, בהתאמה).
* מהטעם שבעוד שבעניין פליינג קרגו נדונה שאלת סיווג התמורה בעסקת המכר (בין אם כמניות ומוניטין ובין אם כמניות בלבד), הליך המס הנוכחי עוסק בדרך הקצאת התמורה בין שני סוגים של מוניטין – המוניטין של המבקשת מזה, והמוניטין של קבוצת פליינג קרגו מזה.
חישוב נזקי תלויים במי שלא דיווח על הכנסותיו
כידוע, על-פי ההלכה הנוהגת, הפיצוי לניזוק ייגזר מההכנסה האמיתי שהוּכחה ו"אין להעניש את הניזוק, ובוודאי כך לגבי התלויים בו, בשל חטאיו".
עם זאת, על הניזוק הטוען להכנסה לא מדוּוחת מוטל נטל גבוה במיוחד להוכחת טענותיו, "שהרי כבר הראה, שכשנוח לו הדבר, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת".
בהקשר זה, נבקש לעדכנכם בדבר פסק-הדין שניתן לאחרונה על-ידי בית-המשפט העליון בעניין לסקוב ואח'.
תמצית העוּבדות היא כדלקמן:
ארקדי פופוב ז"ל ("המנוח") נהרג בתאונת דרכים שאירעה ביום 20.12.2013.
הידועה בציבור של המנוח ובתו הקטינה, שהינן המשיבות והמערערות שכנגד ("המשיבות"), הגישו את התביעה כיורשות וכתלויות, כאשר מוסכם על הצדדים כי המערערת 2 (ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ) והמערערת 4 (מגדל חברה לביטוח בע"מ) ("המערערות") חבוֹת במשותף בתשלום הפיצוי למשיבות בשיעור של 50% כל אחת, והמחלוקת נסבה על גובה הנזק בלבד.
הדיון בבית-המשפט המחוזי התמקד בקביעת בסיס השכר של המנוח, בהינתן טענת המשיבות כי למנוח היו הכנסות לא מדוּוחות בשיעורים גבוהים כך שיש להעמיד את בסיס השכר על שילוש השכר הממוצע במשק.
המערערות, לעומת זאת, טענו, כי שיעור ההשׂתכרות של המנוח לא הוכח, בין היתר בהתחשב בכך שהמנוח הותיר אחַר מותו חובות רבים וטען בפני נושיו ובמסגרת הליכי הוצאה לפועל כי הוא לא משׂתכר סכומים גבוהים.
לאחַר בחינת הראיות והעדויות שהובאו בפניו, קבע בית-המשפט המחוזי, כי המנוח עבד עֵרב התאונה בשלוש עבודות, במסגרת שתיים מהן ביצע משלוחים באמצעות רכבו עבור שני לקוחות שונים, ובנוסף לשתי עבודות אלו, פתח מסעדה יחד עם המשיבה 1 ("המשיבה") כחודש עוֹבר למותו.
בית-המשפט הכיר במנוח כשותף במסעדה חרף העובדה שהסכם השכירות של המבנה היה על שמה של המשיבה בלבד, בין היתר, מאחַר שעל כתב הערבות להסכם חתם גורם ממשפחת המנוח.
נקבע, כי יכולתם של המשיבה ושל המנוח לגיֵיס את הסכומים שנדרשו לפתיחת המסעדה מלמדת על אודות יכולת השׂתכרות שלא באה לידי ביטוי בהצהרות המנוח לרשויות המדינה, ללשכת ההוצל"פ ולנושיו.
משכך, נקבע, כי המנוח עבד כעצמאי, אף שהכנסותיו לא דוּוחו לאף אחת מרשויות המדינה (רשויות המס או המוסד לביטוח לאומי) והמנוח אף הונה את נושיו.
היות שלא הונחו ראיות להוצאות שיש להפחית מהכנסותיו של המנוח, בית-המשפט המחוזי העמיד את בסיס שכר המנוח על השכר הממוצע במשק שעמד על 9,976 ₪ (נטו) ונימק את קביעתו זו בהכנסות המנוח ממקומות העבודה; בהשקעות שהשקיעו המנוח והמשיבה במסעדה; ובכך שמחשבונות הבנק והתנועות שבו עולה כי המשפחה חיה ברמת חיים סבירה.
על-בסיס שכר זה, הועמדה הקופּה המשותפת של בני-הזוג על 15,276 ₪ (שכרה של המשיבה עובר לתאונה נקבע כשכר מינימום בהעדר טענה נוגדת מצד המערערות), ונפסקו לטובת המשיבות הסכומים הבאים: 46,740 ₪ עבור נזק לא ממוני; 200,000 ₪ עבור אובדן שירותי אב ובעל; 10,000 ₪ עבור הוצאות קבורה ומצבה; ו-2,248,266 ₪ עבור הפסד שכר בשנים האבודות (לרבות שנות גיל הזהב האבודות).
נקבע, כי על אף שלא בוצעו הפרשות לקרן פנסיה, חובות המנוח לא היו מוֹנעים ממנו להתקשר עם קרן פנסיה בשלב כזה או אחר, וגם עצמאיים נדרשים כיום להפרשות לפי סעיף 3(א) לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז-2016.
משכך, הכיר בית-המשפט המחוזי גם בהפסדי הפנסיה של המנוח.
לאחַר הפחתת קצבת שארים ודמי מחייה, הועמד הסכום הכולל על סך של 1,961,737 ₪ בצירוף שכ"ט והוצאות משפט.
על פסק-הדין נסב הערעור לבית-המשפט העליון והערעור שכנגד.
לטענת המערערות, מדובר במקרה חריג שבו בנוסף לחוסר הדיווח על הכנסותיו, המנוח הצהיר באופן פוזיטיבי בפני הרשויות כי הוא חסר רכוש או הכנסה.
עוד נטען, כי בהינתן הצהרותיו של המנוח בהליכי ההוצל"פ ומעורבותה של המשיבה במעשיו, העזבון והמשיבות מושתקים מלטעון טענות סותרות בגדרו של ההליך הנוכחי.
בנוסף, נטען, כי בהינתן הפער בין הגרסאות שהציג המנוח, רף ההוכחה בנוגע לבסיס השכר צריך להיות גבוה במיוחד; כי לא הוכח שיש לייחֵס למנוח רווח כספי להבדיל מהכנסות, וההכנסות היחידות שניתן לייחֵס למנוח נרשמו לזכות חשבון בנק ועסק שאינם על שמו; כי לא היה מקום להעמיד את בסיס השכר של המנוח על השכר הממוצע במשק; כי אין לפסוֹק למנוח הפסדי פנסיה בהיותו עצמאי; וכי היה על בית-המשפט קמא להתחשב בהכנסה הצפויה מהמסעדה לצורך קביעת בסיס השכר של המשיבה, כשם שהתחשב בה לחישוב הכנסתו של המנוח.
לשיטת המערערות, בשלה העת להכרעה עקרונית בסוגיות המתעוררות מפסיקת פיצוי על בסיס הכנסות לא מדוּוחות, ויש לדחות את התופעה הרווחת בפסיקה של העמדת בסיס השכר על השכר הממוצע במשק בנסיבות אלו.
המשיבות מנגד טענו, כי פסק-הדין עולה בקנה אחד עם ההלכה הנוהגת לעניין חישוב נזקי תלויים במי שהסתיר את הכנסותיו. עוד נטען, כי בסיס השכר של המנוח ושל המשיבה מבוסס בראיות שהונחו לפני בית-המשפט, ואין עילה להתערב במסקנותיו.
עם זאת, בערעור שכנגד הלינו המשיבות על מיעוט הסכום שנפסק, וטענו כי בית-המשפט המחוזי לא העריך נכוחה את בסיס השכר של המנוח שצריך לעמוד על שילוש השכר הממוצע במשק.
לטענתן, הוּכח שהמנוח עבד בלילות בעבודה נוספת (רביעית במספר) כמחלק עיתונים; הליך ההוצאה לפועל בעניינו של המנוח עמד בפני סיום; ההוצאות בעסקו של המנוח היו נמוכות משנקבע על-ידי בית-המשפט; ורמת החיים הגבוהה שבה חיו המשיבות וההתחייבויות הכספיות שנטלו על עצמם המשיבה והמנוח מחזקים את הטענות ביחס להשתכרותו של המנוח.
בית-המשפט העליון, מפי השופטים י' עמית, ד' מינץ ו-י' וילנר, קיבל את הערעור באופן חלקי ודחה את הערעור שכנגד (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, התייחס השופט עמית לדילמה המתעוררת במצבים שבהם הניזוק טוען להכנסה לא מדוּוחת ("בשחור") והצביע על מספר "כללי אצבע" בבוא בית-המשפט לפסוֹק פיצויים לניזוק כאמור:
- על הניזוק-התובע נטל הוכחה מוגבר להוכחת גובה השׂתכרותו הלא מדוּוחת;
- אין מקום להשתמש בנקודות מוצא כמו שכר מינימום או שכר ממוצע במשק לצורך הערכת גובה ההכנסה הלא מדוּוחת;
- גם משהוּכחה ההכנסה הלא מדוּוחת, יש להפחיתה לצורך חישוב הפיצויים, ולוּ במעט לאור השיקולים האמורים לעיל;
- יש להתייחס בחומרה רבה יותר למצג פוזיטיבי של אי-השׂתכרות כלפי הרשויות (למשל, דיווח כוזב לבית-המשפט בהליך אחר או דיווח כוזב למוסד לביטוח הלאומי לשם קבלת קצבה) להבדיל מאי-דיווח "פסיבי", בבחינת מעֵין יישום של דוקטרינת ההשתק השיפוטי;
- יש להתייחס בחומרה רבה יותר לאי-דיווח של עצמאי מאשר לאי-דיווח של שכיר שמעבידו לא הנפיק לו תלוש משכורת;
- יש להתייחס בחומרה רבה יותר לניזוק החי מאשר לתביעת אלמנה ותלויים.
לגופו של עניין, קבע השופט עמית, כי גם בהינתן הראיות לגבי ההכנסות שנרשמו על-שם העסק של אביו של המנוח אך מקורם בהכנסתו של המנוח, הוא מתקשה לקבל את קביעתו של בית-המשפט קמא (לפיה "ברור לי שהמנוח עבד למחייתו בשלושה מקומות שונים אפילו ציין אחרת כאמור, סביר בעיני שאדם בגילו של המנוח וברמת החיים בה חי ישתכר שכר העולה כדי השכר הממוצע במשק"), שכּן סכומי ההכנסות אינם מעידים על הרווח של העסק. על-כן, הוסיף וקבע השופט עמית, כי על-פי הכנסה חודשית ממוצעת של העסק בסכום של כ-11,500 ₪ לאחַר ניכוי מע"מ ובניכוי כ-25% בגין הוצאות ומס הכנסה, יש להעמיד את הכנסתו של המנוח על כ-8,500 ₪ (במעוגל) ובהתאם לכך יש לחשב את נזקי העיזבון והתלויים.
עוד קבע השופט עמית, כי בכלל, לנוכח התנהלותו של המנוח "בשחור" אין מקום לרוחב יד בהערכת ההשׂתכרות, אלא להפך; וכי במקרה דנן הדברים צורמים עוד יותר לנוכח העובדה שהמנוח לא "הסתפק" באי-דיווח על הכנסותיו, אלא יָצר מצג באופן פוזיטיבי בנוגע לאי השׂתכרותו כביכול והונה את נושיו, ומהמסמכים שהוצגו, עבַרו התעסוקתי לאורך השנים אינו ברור.
השופט עמית הוסיף וקבע, כי הוא אינו סבור שהיה מקום לפסוֹק לזכוּת העיזבון הפסדי פנסיה. שכּן, גם אם אנו נכונים להכיר בהכנסות "בשחור" של המנוח כעצמאי, וגם אם נניח שלמרות זאת המנוח היה מחליט "בשלב זה או אחר לחייו" להפריש כספים לקרן פנסיה, הרי שיש לקחת בחשבון כי ההפרשות לפנסיה של עצמאי מגיעות מכיסו-שלו, והתעלמות מכך כמוה ככפל-פיצוי.
לאור כל האמור, הערעור שכנגד נדחה והערעור התקבל חלקית במובן זה שהפיצוי המגיע למשיבות יחושב על-בסיס שכר של 8,500 ₪ למנוח וללא הפסדי פנסיה.
ביטוח לאומי
פיצוי חד פעמי בגין אבדן כושר עבודה – ניכוי דמי ביטוח
המוסד לביטוח לאומי פרסם הוראות בעניין זה.
למַעבר להוראות, לחצו כאן.
רישום מוקדם של עובד עצמאי | גמלה חוסמת – הגדלת מקדמות לעובד עצמאי
פורסם חוזר ביחס לשני הנושאים הנ"ל.
למַעבר לחוזר, לחצו כאן.
הוועדה להחזר מסים עקיפים
רשות המסים פרסמה את סיכום הוועדה להחזר מסים עקיפים לשנת 2021.
הפרסום כולל מידע על הרכב הוועדה וסמכויותיה, ההקריטריונים להחזר מלא או חלקי של מסים עקיפים, אופן הפנייה לוועדה, הגשת ערעור ועוד.
למַעבר לפרסום, לחצו כאן.