22/02/2021: הארכת מועד לתיקון שומת מס שבח/רכישה – סוף פסוק | טענת חיסיון עו"ד-לקוח על רקע חקירת האחים אמיר דיין ויצחק דיין | מכון ויצמן – החלטה בבקשה לסעד זמני | בקשה לתיקון פסק-דין או להבהרת פסק-דין

הארכת מועד לתיקון שומת מס שבח – סוף פסוק

ההחלטה של ועדת-הערר

במבזק מיום 25.4.2017 דיווחנו, בין היתר, על החלטתה של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין רייך.

נזכיר את עיקרי העוּבדות:
המשיבה 1, מיטל רייך, רכשה בשנת 2009, ובהיותה רווקה, דירת מגורים במודיעין, תוך שמלוא כספי הרכישה מומנו על-ידי הוריה.
בחודש יוני 2010 נישאה המשיבה 1 למשיב 2, דור רייך.
בחודש מאי 2012, כשנתיים לאחַר נישואיהם, רכשו המשיבים במשותף מקבלן דירת מגורים "על הנייר" בתל-אביב.
בחודש יוני 2012 המשיבים דיווחו למבקש, מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב, על רכישת הדירה בתל-אביב כדירה משותפת והצהירו על שיעורי מס רכישה רגילים (ולא על שיעורי המס לדירה יחידה), תוך שהם מבקשים לדחות את תשלום מס הרכישה עד למועד מכירת הדירה במודיעין, אותה התחייבו למכוֹר בסמוך לקבלת החזקה בדירה בתל-אביב מהקבלן.
באותו חודש, קיבל המבקש את הצהרת המשיבים וחישב את מס הרכישה כרכישה של דירה "לא יחידה" תוך שהוא מקפיא את יתרת חוב המס עד לחודש ינואר 2016 (המועד הצפוי של מכירת הדירה במודיעין אותה התחייבו המשיבים למכור).
בחודש ינואר 2016, ובעקבות הודעת המשיבים על עיכוב בקבלת החזקה בדירה בתל-אביב ועל קבלתה בפועל רק בחודש אוקטובר 2016, תיקן המבקש את שומת הרכישה בהתאם לסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין ודחה את המועד למכירת הדירה במודיעין עד לחודש אוקטובר 2016. בנוסף, הוציא המבקש למשיבים שומה לפיה אם וככל שהדירה במודיעין לא תימכר עד המועד האמור, ישולם מס רכישה על הדירה בתל-אביב לפי שיעור המס החָלים על דירה שאינה "דירה יחידה".
בחודש יולי 2016 חתמו המשיבים על הסכם ממון ביניהם, לפיו הדירה במודיעין (אשר נרכשה, כאמור, מכספים שקיבלה המשיבה 1 מהוריה), תהיה בבעלותה הבלעדית של המשיבה 1; והסכם ממון זה קיבל תוקף של פסק-הדין באותו חודש.
כחודש לאחר מכן, דהיינו בחודש אוגוסט 2016, הגישו המשיבים בקשה לתיקון שומת מס הרכישה לפי סעיף 85 לחוק, באופן כזה שאם הדירה במודיעין לא תימכר עד חודש אוקטובר 2016, אזי שיעור המס המתייחס לדירה שאינה "דירה יחידה" יחול רק על המשיבה 1 ולא על המשיב 2 שבכל מקרה יהיה זכאי לשיעור המס החָל על "דירה יחידה". זאת, בהתאם להלכת פלם (ע"א 3185/03), שכּן הדירה במודיעין נרכשה על-ידי המשיבה 1 בלבד כשנה לפני נישואיה. בבקשתם, ציינו המשיבים, כי לא היו מודעים להלכת פלם וקיבלו ייעוץ משפטי מוטעה; וכי מייד עם קבלת ייעוץ משפטי מתאים, פנו למבקש לתיקון השומה.
המבקש סירב לתקן את השומה בנימוק שהמשיבים היו זכאים לבקש תיקון שומה לפי סעיף 85 לחוק עד לחודש יוני 2016, שכּן בחודש יוני 2012 קיבל המבקש את הצהרתם. בהתאם, טען המבקש, כי עם חלוֹף המועד האמור הפכה השומה לסופית ולא ניתן לתקנה, אף לא מכוח הוראות סעיף 107 לחוק.
המשיבים לא השלימו עם תשובתו של המבקש והגישו ערר על החלטתו. 
בתגובתו, הגיש המבקש בקשה לדחיית הערר על הסף מחמת התיישנות. מכאן ההחלטה.

ועדת-הערר, מפי חבר הוועדה רו"ח צ' פרידמן (בהסכמת חבר הוועדה רו"ח י' בילצקי) ומפי יו"ר הוועדה השופט מ' אלטוביה, דחתה את הבקשה (קישור להחלטה).

חבר הוועדה רו"ח צ' פרידמן קבע, כי יש למְנות את 4 השנים על-פי סעיף 85 לחוק ממועד הודעת השומה המקורית מחודש יוני 2012 ולא ממועד הודעת השומה המתוקנת מחוֹדש ינואר 2016. זאת, מהטעם שהודעת השומה המתוקנת אומנם נושאת את הכותרת "תיקון שומה לפי סעיף 85" אולם שומת מס הרכישה ושיעורי מס הרכישה לא השתנו אלא רק המועד בו נדחה מועד מכירת הדירה במודיעין בעקבות האיחור בקבלת החזקה בדירה בתל-אביב.
עם זאת, רו"ח פרידמן הוסיף וקבע, תוך שהוא מנתח את הפּסיקה הרלבנטית, כי סעיף 107 לחוק מאפשר להאריך גם את המועד שלפי סעיף 85 (מניין 4 השנים), וזאת ככל שקיימת "סיבה מספקת" לכך; וכי טעות בתום-לב, כפי שאירעה בנסיבות המקרה, מהווה "סיבה מספקת" כאמור.

יו"ר הוועדה, השופט מ' אלטוביה, הצטרף לתוצאה אליה הגיע רו"ח פרידמן, אך מטעם שונה: לשיטתו, תיקון השומה מחוֹדש ינואר 2016 הוא המועד ממנו יש למְנות 4 שנים, שכּן במועד זה התקיימה הדרישה הקבועה בסעיף 85(א) לחוק ("מיום שאושרה כשומה עצמית או מיום שנקבעה שומה לפי מיטב השפיטה") כטענת המשיבים וכמתחייב מפרשת כספי בעליון (ע"א 7759/07).
נוכח מסקנתו זו, לא נדרש השופט אלטוביה ליחס שבין הוראות סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין לבין הוראות סעיף 85 לחוק.

כאמור, רו"ח בילצקי הצטרף לרו"ח פרידמן, והבקשה נדחתה.

הבקשה לעיון חוזר

ביום 8.5.2017 (כחודש ימים לאחַר מתן ההחלטה) ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין בר גיורא (קישור לפסק-הדין) ממנו לכאורה עולה, כי עמדת בית-המשפט העליון היא שסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין יוצר התיישנות מהותית אשר לא ניתן להאריכה באמצעות הגשת בקשות להארכת מועד בהתאם לסעיף 107 לחוק.

ביום 22.5.2017 התקיים דיון בפני הוועדה במסגרתו נקבע, כי ככל שבדעת מי מהצדדים להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטת הוועדה, יעשה זאת בתוך 21 יום. 

בקשה כאמור אכן הוגשה על-ידי מנהל מיסוי מקרקעין.

הוועדה דחתה את בקשת מנהל מיסוי מקרקעין לעיון מחדש בהחלטה (קישור להחלטה הנוספת).*

* בהחלטה ארוכה ומנומקת דחה חבר הוועדה רו"ח צ' פרידמן את הבקשה. בראשית דבריו, סָקר רו"ח פרידמן את העוּבדות בעניין בר גיורא וקבע, כי פסק-הדין באותו עניין אינו מהווה בגֶדר "הלכה מחייבת" אלא אישור של פשרה בין הצדדים. עוד קבע רו"ח פרידמן, כי בדין טען ב"כ המשיבים שפרוטוקול הדיון בבית-המשפט העליון אינו מהווה חלק מפסק-הדין שפורסם ולכן אין לתת לו משקל בקביעה כי המדובר ב"הלכה מחייבת" מה גם שעיון בפרוטוקול לא מצביע על כך שהובהר בגדרו המצב המשפטי לאשורו ושנאמר בו חד-משמעית כי לא ניתן להאריך את התקופה הקבועה הקבועה לתיקון שומה שבסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין באמצעות סעיף 107 לחוק (כטענת המבקש).

חבר הוועדה רו"ח י' בילצקי הסכים לחוות-דעתו של רו"ח פרידמן.

ואילו יו"ר הוועדה, השופט מ' אלטוביה הסכים עם התוצאה אליה רו"ח פרידמן וציין שאין בפסק-הדין בפשרה שניתן על-ידי בית-המשפט העליון בעניין בר גיורא הלכה סדורה מלבד מתן תוקף של פסק-דין להצהרה פרשנית של המנהל שהוסכמה על-ידי הצד שכנגד. לדבריו: "הלכה צומחת מהכרעה במחלוקת. משאין מחלוקת – אין הכרעה, משאין הכרעה אין הלכה מחייבת".

הערעור לבית-המשפט העליון

בעקבות דחיית בקשת הסילוק, הודיע מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב, כי הוא מבקש מהוועדה לקבל את הערר מטעם בני-הזוג רייך.
המנהל הִבהיר, כי להחלטת הביניים ישנן השלכות רוחביות ממשיות וכי אינו יכול להשלים עִמה. הוא הוסיף וטען, כי על-פי הדין החָל, לא ניתן להגיש בקשות רשות ערעור על החלטות ביניים של ועדת-הערר; וכי ככל שבהמשך ההליך תקבע הוועדה שבנסיבות העניין לא הייתה הצדקה להארכת מועד, ותדחה את הערר מטעם זה – לא יהיה זכאי לערער על פסק-הדין וממילא תיוותר החלטת הביניים על כנה.
בנסיבות אלו ציין המנהל, כי אין מנוס מבחינתו לעתור לקבלת הערר, וזאת על-מנת שיוכל להגיש ערעור על החלטת הביניים.

ואכן, ביום 31.10.2017 ניתן פסק-דין בערר, בגדרו קבעה הוועדה, כי "משעה שהמשיב [המנהל] מקבל את הערר, הוא מודיע כך לוועדה, לא נותר לנו אלא לקבל את הערר".

על רקע זה, הגיש מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב ביום 14.12.2017 ערעור לבית-המשפט העליון, אשר הופנה, הלכה למעשה, כנגד קביעוֹת הוועדה שבהחלטת הביניים.

המשיבים, בני-הזוג רייך, עתרו לסילוקו של הערעור על הסף, וזאת על-בסיס הטענה כי המערער נעדר זכות ערעור על פסק-הדין, שכּן הוא אינו בחזקת "נפגע" מהפְּסָק האמור.
לחלופין, הם ביקשו להאריך את המועד להגשת ערעור שכנגד מטעמם.

מנהל מיסוי מקרקעין, הוא המערער, התנגד לבקשה לסילוק על הסף, כמו גם לבקשה החלופית להארכת מועד.

בית-המשפט העליון, מפי הרשם ג' לובינסקי זיו, דחה את הבקשות (קישור להחלטה).

פסק-הדין של בית-המשפט העליון

אתמול (21.2.2021) ניתן פסק-הדין בערעור שהוגש, כאמור, על-ידי מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ד' מינץ (בהסכמת המשנה לנשיאה ח' מלצר וכנגד דעתו החולקת של השופט א' שטיין), דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

השופט מינץ קבע, כי לשון סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין ברורה וחדה וניתן "לחלץ" ממנה משמעות אחת, בהירה ופשוטה והיא שהמנהל רשאי להאריך כל מועד שנקבע בחוק. עוד קבע השופט, כי המחוקק לא סִייג וקבע, כי מועדים מסוימים הקבועים בחוק אינם ניתנים להארכה.
לאור קביעותיו האמורות, יכול היה השופט מינץ לעצור את מלאכת פרשנותו של סעיף 107 ולחרוץ את גורלו של הערעור לשבט. עם זאת, השופט מינץ המשיך והִבהיר, כי לפרשנות הלשונית-דווקנית של המילים "כל מועד" תימוכין בנוסחו המקורי של הסעיף כמו גם בדברי חקיקה פיסקאלית אחרים. כמו-כן, גם אם היה מוכן להניח כי לשון הסעיף סובלת מספר משמעויות – מה שאין כן כאמור – הרי שבחינת התכליות העומדות ביסוֹד הסעיף אינה מובילה בנקל לתוצאה כי הפרשנות הנכונה של סעיף 107 לחוק היא הפרשנות שהוצעה על-ידי המערער.
השופט מינץ התייחס לחשש שהביע המערער לפיו הפרשנות האמורה של סעיף 107 תהפוך לאפשרות של תיקון שומה "עד אינסוף". לדבריו, חשש זה אינו מוצדק, שכּן הסמכוּת והרשות המוקנית למנהל להאריך מועדים הקבועים בחוק אינה חובה והשימוש בסמכוּת ההארכה הקבועה בסעיף 107 ביחס לסעיף 85 צריך שייעשה במשורה, במקרים המתאימים בלבד. בכל מקרה, הוסיף וציין השופט, אף אם אכן תתגשם תחזיתו הקודרת של המערער – ויש לקוות שלא כך יהא – בית-המשפט אינו מחליף את המחוקק במלאכת החקיקה, וזאת גם אם מדובר בחוק אשר מביא לתוצאה שייתכן שאינה רצויה מבחינתו של המנהל. בית-המשפט אינו בוחן את תבונתו של החוק ואינו מפרשו כך שיביא לתוצאה המיטבית בעיניו של צד כלשהו.

השופט א' שטיין סבר, כי יש לקבל את הערעור של מנהל מיסוי מקרקעין.
לשיטתו, ההתיישנות המוסדרת בסעיף 85(א) לחוק מיסוי מקרקעין היא התיישנות מהותית, להבדיל מדיונית גרידא. התיישנות זו – הכפופה לחריגים אשר נקבעו בסעיפים 85(ב) ו-85א לחוק, ואשר אינם נוגעים לענייננו – מבטלת את כוחו של מנהל מיסוי מקרקעין לפתוח שומה ולתקנהּ לחובת הנישום או לטובתו בחלוֹף התקופה הקצובה בת ארבע שנים.
כלומר, "כל מועד" פירושו כל מועד שעדיין לא חלף ועודנו רלבנטי, להבדיל ממועד שכבר פקע וחלף עם הרוח, והמנהל מבקש להאריכו באופן רטרואקטיבי אחרי שהתוצאה המשפטית של חלוֹף המועד – התיישנות וסגירת השומה, במקרה דנן – הייתה למעשה עשוי שאינו ניתן לתיקון. לשון אחר, הביטוי "כל מועד" שסעיף 107 לחוק מאפשר להאריכו הוא כל מועד שניתן להאריכו בזמן הפעלת הסמכות שהמחוקק העניק למנהל.

כאמור, המשנה לנשיאה ח' מלצר הצטרף לעמדתו של השופט מינץ.
לדבריו, ההסדר הקבוע בסעיף 85 לחוק כלל איננו הֶסדר של התיישנות, וממילא מתייתר הצורך לדון בשאלה האם מדובר בהתיישנות מהותית או דיונית ובנפקות של הסיווג לצורך העניין העומד להכרעה.
ואילו בכל הקשור לפרשנותו של סעיף 107 לחוק היו טעמיו של השופט מינץ מקובלים על השופט מלצר, דהיינו שהמילים "כל מועד" שבסעיף זה כוללות על-פי פשוטן כל מועד.
תשומת לבכם לפס' 73 לחוות-דעתו של השופט מלצר* בה הוא מציין, כי סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין אינו "סעיף סימטרי" שניתן להשתמש בו הן לבקשת הנישום והן לבקשת המנהל; וכי לא ניתן מבּחינה לשונית לראות במנהל כאילו הוא "מבקש מעצמו" את הארכת המועד.

* חוות-דעתו של השופט מלצר מתחילה בפס' 37, ברצף עם חוות-דעתו של השופט א' שטיין.

---

טענת חיסיון עו"ד-לקוח על רקע חקירת האחים אמיר דיין ויצחק דיין

הותר לפרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין עו"ד דורון לוי, ז'ק מלכה ונאמנות ז'ק מלכה.

עניינו של פסק-הדין בבקשה שהוגשה על-ידי מדינת ישראל – רשות המסים להורוֹת לעו"ד דורון לוי לאפשר עיון בחומרים שנתפסו במהלך חיפוש שנערך במשרדו.
זאת, בהתאם למנגנון הקבוע בסעיף 235ג לפקודת מס הכנסה.*

* סעיף זה קובע כדלקמן:

"(א) טוען עורך-דין כי המסמך המבוקש על ידי פקיד השומה הוא חסוי, יקח פקיד השומה את המסמך ובלי לעיין בו ישימנו מיד בחבילה בנוכחותו של עורך הדין, יסגרנה, ירשום עליה את שם הלקוח שאליו מתייחס המסמך, יחתום עליה וימסור אותה לידי בית המשפט; היתה טענת חסיון לגבי מספר מסמכים המתייחסים לאותו לקוח, ישים כולם בחבילה אחת. עורך-הדין רשאי, אם ירצה בכך, לחתום אף הוא על החבילה וכן להתלוות אל פקיד השומה במסירת החבילה לבית המשפט.

'חבילה' לענין זה – מעטפה או כלי קיבול אחר.

[...]

(ג) לא יאוחר משבעה ימים שלאחר התאריך שבו נלקח מסמך כאמור בסעיף קטן (א), רשאי הלקוח או עורך-הדין שממנו נלקח המסמך, לפנות אל בית המשפט בבקשה להחליט ולהודיע אם המסמך הוא חסוי."

ברקע הבקשה עומדת חקירה פלילית המתנהלת נגד האחים אמיר דיין ויצחק דיין בחשד לביצוע עבירוֹת של השמטת הכנסות והלבנת הון בהיקף של כ-670 מליון ₪.
על-פי החשד, האחים דיין הציגו בחודש יוני 2015 מצג כוזב בפני פקיד-השומה, לפיו נכסים שהיו בבעלותם לפני שנת 2015, בשווי של כ-670 מליון ₪, הינם נכסיה של נאמנות שהוקמה בשנת 2002 על-ידי אזרח ותושב צרפת בשם ז'ק מלכה ("מלכה") שהוא גם אבי אשתו לשעבר של יצחק דיין, שהתגרשה ממנו בשנות ה-90 של המאה הקודמת.
לפי אותו מצג, מלכה הוא גם הנאמן והנהנה העיקרי מאותה נאמנות ("נאמנות מלכה" או "הנאמנות").
על בסיס הצהרה זו, שלסברת רשות המסים היא הצהרה כוזבת, נחתם הסכם שומה בין נאמנות מלכה לבין רשות המסים לפיו שילמה הנאמנות מס מופחת בסכום של 2.2 מליון ₪ בלבד, והאחים דיין קיבלו מגן מס מלא לכלל נכסי הנאמנות הנטענים, מה שאיפשר להם למשוך בשנים 2016–2018 מתוך נכסי הנאמנות סכום של למעלה מ-80 מליון ₪ ללא חבות במס.

המשיב, עו"ד דורון לוי, נחקר על-ידי נציגי הרשות בקשר למעורבותו בפרשה, ובמקביל נערך חיפוש במשרדו, שבמהלכו נתפסו קלסר, מספר מַחברות ותיקיית מסמכים, מכשיר טלפון נייד של עו"ד לוי וכן חומר מחשב שהועתק מתוך מחשבו.
עו"ד לוי טען, כי על כלל החומרים הללו חל חיסיון עורך דין-לקוח. עוד טען עו"ד לוי להגנתו, כי הוא התחיל לכַּהן כ"מגן הנאמנות" רק בשנת 2016 או 2017 וכי רק משנת 2020 ואילך הֵחל להעניק שירותים משפטיים לנאמנות מלכה (הגם שהחוקרים תפסו בביתו של יצחק דיין מסמך בשפה הצרפתית מיום 4.12.2002, בו נכתב שעו"ד לוי הינו מגן הנאמנות).
לאחַר דין ודברים בין רשות המסים לבין עו"ד לוי, הסיר עו"ד לוי את טענת החיסיון ביחס לחֵלק מהחומרים, אך עמד עליה ביחס ליתרת החומר.
מכאן הבקשה.

בפתח הדיון בבקשה נמסרו מקצת החומרים לידיה הנאמנות של באת כח רשות המסים, בהסכמתו של עו"ד לוי, וזאת נוכח טענתו של עו"ד לוי כי מדובר במסמכים שכלל אינם קשורים לפרשה הנחקרת והם מוגנים בחיסיון עורך דין-לקוח בקשר ללקוחות אחרים של לוי.
הוסכם, כי ייערך מיון של מסמכים אלה וככל שהם אכן אינם נוגעים לפרשה הנחקרת, הם יוחזרו לאלתר לידי עו"ד לוי בלא שייערך עיון בהם. כמו-כן, נמסר באופן דומה לידי באת כח הרשות תקליטור המכיל את החומרים שהועתקו ממחשבו של עו"ד לוי ומתוך הטלפון הנייד שלו, על-מנת שהחומרים יודפסו ויימסרו לעיונו של בית-המשפט לצורך מתן החלטה משלימה.
החלטת בית-המשפט מתייחסת אפוא לקלסר המסמכים שאין חולק כי הוא כולל מסמכים הקשורים לפרשה הנחקרת, ואשר לגבי מרביתם עומד עו"ד לוי על טענת החיסיון.
הקלסר כולל 40 מסמכים שמוספרו באופן ידני על-ידי ב"כ עו"ד לוי בתום הדיון, כאשר טענת החיסיון נטענת בקשר למסמכים שמספרם 5, 8, 10, 13, 15–16, 18–20, 22–23, 25 ו-28–40.
לגבי שאר המסמכים שבקלסר, נקבע, כי בהיעדר טענת חיסיון לגביהם, אין מניעה להתיר לרשות לעיין בהם.

לדיון שנערך התייצב גם בא-כוחו של מלכה אשר התנגד באופן גורף לעיון במסמך כלשהו מבּין המסמכים שנתפסו במשרדו של עו"ד לוי (גם לגבי אותם מסמכים שעו"ד לוי עצמו אישר כי הם אינם מוגנים תחת החיסיון) ועמד על זכותו של מלכה לחיסיון מוחלט, תוך שהציע כי פקיד-השומה יאפשר לו לעיין בחומר שנתפס אצל המשיב, על-מנת לבחון שמא הוא מוכן לוותר על טענת החיסיון.
משיקולי חקירה, פקיד-השומה סירב לאפשר עיון שכזה כל זמן שלא התאפשר לרשות לחקור את מלכה ולגְבּות ממנו גרסה סדורה. 

בית-המשפט, מפי ס' הנשיא השופט ח' ברנר, קיבל את בקשת הרשות בכפוף למספר סייגים (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, נדרש סגן הנשיא ברנר לשאלה מקדמית והיא האם ללקוח שבעניינו מועלית טענת החיסיון (מלכה), יש מעמד בהליך הקבוע בהקשר זה בפקודת מס הכנסה.
סגן הנשיא ברנר ניתח את הוראות סעיף 235ד לפקודת מס הכנסה* וקבע, כי סעיף זה אינו מַקנה מעמד ללקוח עצמו בהקשר זה, אלא רק לעורך-הדין שמעורר את טענת החיסיון. 

* סעיף זה קובע כדלקמן:

"(א) שופט שבמחוז שיפוטו נתקבלה בקשה כאמור בסעיף 235ג(ג), ידון בבקשה ויבדוק את המסמך לא יאוחר משבעה ימים שלאחר התאריך שבו נתקבלה הבקשה; השופט ישמע את עורך-הדין והוא רשאי לשמוע גם את פקיד השומה מבלי שיראה לו את המסמך או שיגלה לו את תכנו.

(ב) החליט השופט שהמסמך חסוי, יחזירו לעורך-הדין שממנו נלקח; החליט שאיננו חסוי, ימסור אותו לפקיד השומה.

(ג) החליט השופט שהמסמך הוא חסוי בחלקו, יורה למסור לפקיד השומה העתק החלק שאינו חסוי מאושר על ידיו; העתק כאמור שנמסר לפקיד השומה יתקבל כראיה בכל הליך משפטי, כאילו היה המקור.

(ד) לא קיבל בית המשפט בקשה כאמור בסעיף 235ג(ג) לגבי מסמך שבחבילה שנמסרה לו, יראה את המסמך שלגביו לא הוגשה בקשה כאמור, כבלתי חסוי והוא יימסר לפקיד השומה.

(ה) הדיון בבקשה לפי סעיף זה יהיה בדלתיים סגורות והחלטת השופט תהיה סופית."

שכּן, אם עורך-הדין מעורר את טענת החיסיון, ממילא לא דרושה עמדתו של הלקוח, שהרי בהעלאתה של טענת החיסיון, עורך-הדין מגן על האינטרס של הלקוח. אם, לעומת זאת, עורך-הדין איננו מעורר את טענת החיסיון, הרי שמלכתחילה העניין לא יגיע להכרעתו של בית-המשפט שהרי רק התנגדותו של עורך-הדין למסירת החומר היא שמַפעילה את המנגנון הקבוע בסעיפים 235ג ו-235ד לפקודה.
לאור זאת, קבע סגן הנשיא ברנר, כי אין למלכה מעמד בהליך הנוכחי, ומי שמיַיצג את האינטרס שלו בכל הנוגע לשמירת החיסיון הוא עו"ד לוי, ועו"ד לוי בלבד; וממילא אין גם מקום לאפשר למלכה לעיין בחומר שנתפס על-ידי פקיד השומה במשרדו של עו"ד לוי, מה שעלול מטבע הדברים לחַבל בחקירה.

בהמשך הדברים, נדרש סגן הנשיא ברנר למחלוקת המרכזית שנתגלעה בין רשות המסים לבין עו"ד לוי והיא בנוגע לשאלה האם החיסיון במקרה דנן נתון אך ורק למלכה (כפי שטוענת הרשות), או שמא הוא נתון גם לכל מי שפעל או התיימר לפעול מטעמו (כנטען על-ידי עו"ד לוי) ובכלל זאת לעורכת-דין קפריסאית שלטענת עו"ד לוי הציגה את עצמה כמי שפועלת מטעמו של מלכה, וכן לאמיר דיין, ליצחק דיין ולכל מי שפעל בשמם ומטעמם, לרבות עורכי-דין ורואי-חשבון. כל אלה, כך טוען המשיב, עמדו עִמו בקשר בכל הנוגע לענייני הנאמנות. על-כן, לשיטתו של עו"ד לוי, החיסיון חל גם על כל המידע והמסמכים שקיבל מגורמים אלה או שהעביר להם. 
סגן הנשיא בָּׁחן את הוראות סעיף 48 לפקודת הראיות והוראות סעיף 90 לחוק לשכת עורכי-הדין כמו גם את הוראות סעיף 235א לפקודת מס הכנסה, והפּסיקה שהתייחסה אליהן, וקבע, כי החיסיון בכל הנוגע לענייני מיסוי מצומצם יותר מהחיסיון ה"רגיל" ועל-כן דברים שהוחלפו בין עו"ד לוי לבין כל אדם אחר זולת מלכה עצמו, אף אם אותו אדם התיימר לפעול בשמו או מטעמו של מלכה, אינם מוגנים בחיסיון עורך דין-לקוח.
עוד קבע סגן הנשיא, כי מכאן נגזרת גם המסקנה, כי לצורך בחינת קיומו של חיסיון במקרה דנא, יש לבחון לגבי כל מסמך ומסמך את השאלה האם מדובר במסמך שנמסר על-ידי מלכה לידיו של עו"ד לוי, או מידיו של עו"ד לוי לידי מלכה, ורק מסמך כזה יהיה מוגן בחיסיון עורך דין-לקוח (בנוסף לחיסיון של תרשומת עצמית). 

סגן הנשיא דחה את טענת עו"ד לוי לפיה הלקוחות הזכאים להגנת החיסיון אינם רק מלכה והנאמנות, אלא גם הנהנים על פיה, דהיינו אמיר דיין ויצחק דיין. שכּן, וכפי שנטען על-ידי הרשות, הסכם השומה הנחשד כהסכם המבוסס על מצגים כוזבים, נכרת עם הנאמנות ולא עם הנהנים. כמו-כן, הנישום היא הנאמנוּת ולא הנהנים, כעולה גם מהוראת סעיף 75ז(ב) לפקודה, לפיה ב"נאמנות תושבי ישראל" יראו את הכנסת הנאמן כהכנסתו של היוצר ואת נכסי הנאמן כנכסיו של היוצר. יתרה מזאת, עו"ד לוי אישר במהלך הדיון, כי בזמן אמת לא ראה את אמיר ויצחק דיין כלקוחותיו לענין הטיפול בענייני הנאמנות, גם כאשר הללו נועצו עִמו בקשר לענייני הנאמנוּת; וכי מבחינתו, הלקוחות היו אך ורק מלכה והנאמנות, כאשר האחרונה גם הייתה מי ששילמה את שכר טרחתו וזו אינדיקציה נוספת לכך שבכל הנוגע לענייני הנאמנות, היא, ולא אמיר ויצחק דיין, היתה הלקוחה שלו.

סגן הנשיא הוסיף וציין, כי גם מסמכים שהוחלפו בין הלקוח עצמו לבין עורך-דינו, ואשר לכאורה החיסיון היה אמור לחול עליהם גם בהקשר לחקירות מס, אינם מוגנים מפני עיון והחיסיון איננו חל עליהם, אם מדובר בדברים שנמסרים על רקע כוונה לעבור עבירה פלילית; בייעוץ לביצוע עבירה; כאשר עורך-הדין הופך עצמו שותף לעבירה פלילית; וכאשר לא מדובר במידע בעל קשר ענייני לשירות המקצועי.
עוד ציין סגן הנשיא, כי החיסיון אינו חל על תוצרי עבודתו של עורך-הדין, כגון: חוזים חתומים; על זהוּת לקוחותיו; על סוג השירות ומהות הטיפול; על הפעולות שעשה עורך-הדין בשם לקוחו, לרבות מסמכים משפטיים שערך עבורו; על חשבוניות מס; על סכום שכר-הטרחה שעורך-הדין גובֶה; ועוד כהנה וכהנה סוגי עניינים ומסמכים.

לגופו של עניין, קבע סגן הנשיא ברנר, כי אף לא אחד מבּין המסמכים המצויים בקלסר שבמחלוקת לא נמסר למשיב על-ידי מלכה עצמו ואף לא אחד מבּין המסמכים האמורים – זולת מסמך מס' 25 המהווה אסופת מסמכים שעליהם חתם ככל הנראה ז'ק מלכה ועל-כן הם מוגנים בחיסיון – הינו בגֶדר חילופי דברים בין הלקוח לבין עו"ד לוי.
עוד קבע סגן הנשיא, כי הקלסר כולל מסמכים (16, 19 ו-20) שמופיעים על-גביהם רישומים בכתב יד, ככל הנראה של עו"ד לוי, ועל-כן הרישומים עצמם חסויים (בהיותם תרשומות עצמיות). לדבריו, מתוך הרישומים לא ניכרת כל כוונה לעבור עבירה פלילית, ואין בהם ראיה על הפיכתו של עו"ד לוי עצמו שותף לעבירה פלילית ולכן חיסיונם בעינו עומד ואין להתיר את העיון בהם. כך גם לגבי מסמכים 22 ו-23 שהם מסמכים שהוכנו על-ידי עו"ד לוי לעצמו שעיון בהם מגלה כי אין בהם ראיה כלשהי בדבר כוונה לעבור עבירה פלילית או בדבר הפיכתו של עו"ד לוי עצמו שותף לעבירה פלילית, ולכן מדובר במסמכים חסויים. 

לאור כל האמור, נקבע, כי העיון במסמכים שבקלסר יּותר לרשות המסים, בכפוף לסייגים שפורטו לעיל; וכי לשם כך, הקלסר יימסר לידיהם של ב"כ עו"ד לוי וב"כ רשות המסים יחדיו.

---

מכון ויצמן – החלטה בבקשה לסעד זמני

במבזק מס' 1729 מיום 26.1.2021 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין מכון ויצמן למדע.

נזכיר, כי עניינו של פסק-הדין בבקשת המשיב (פקיד-שומה פתח-תקווה) לדחות על הסף המרצת פתיחה שהגיש מכון ויצמן למדע ("המבקש") בגדרהּ התבקש בית-המשפט להצהיר כי השומה (03) שהוציא לו המשיב ביום 30.9.2020 בגין שנת-המס 2015, הוּצאה לו שלא כדין ולכן היא בטלה.
לטענת המשיב, פקודת מס הכנסה קובעת הליכים ייחודיים לערעור על החלטות המשיב, מהם אין מקום לסטות. 
בהתאם להליכים אלה שנקבעו בפקודה, זמנו של ערעור לבית-המשפט הוא רק אחרי סיומו של שלב ב של דיוני השומה – לאחַר שנדוֹנה ונדחית השגה שהגיש נישום, והערעור נעשה בפני בית-המשפט המיועד לכך ולא במסגרת תביעה אזרחית רגילה.
נוסף על כך, טען המשיב, כי הליך של המרצת פתיחה אינו מתאים לבירור המחלוקות שבין הצדדים.

המבקש, מנגד, טען, כי מדובר במקרה חריג, המעלה שאלה בעלת חשיבות עקרונית, אותה נכון וראוי להביא לפתחו של בית-המשפט בדרך של בקשה לפסק-דין הצהרתי, ולא להמתין ולפסוע בדרך הקבועה בפקודה.
השאלה העקרונית אותה הציב המבקש היא מה דינה של שומה שהוּצאה מכוח סעיף 145(א)(2)(ב) לפקודה (שומת שלב א) אשר ההליכים בה הֵחלו פרק זמן קצר לפני מועד התיישנותה, וזאת בניגוד להנחיה שהוציאה המשנה למנהל רשות המסים, רו"ח מירי סביון, בעניין זה* ותוך פגיעה בזכות הטיעון השמורה לנישום.

* במבזק מיום 26.2.2016 דיווחנו אודות פרסום הנחייתה של רו"ח מירי סביון (אז סמנכ"לית בכירה שומה וביקורת ברשות המיסים והיום, כאמור, המשנה למנהל הרשות) בנושא הטיפול בנישום לפני מועד התיישנות השומה (קישור להנחייה).

בית-המשפט, מפי השופט ד"ר א' גורמן, קיבל את בקשת המשיב והורה על מחיקת המרצת הפתיחה (קישור לפסק-הדין).
השופט גורמן קבע, כי על אף שנראה לכאורה כי בהתנהלות המשיב נפלו פגמים של ממש ("קשה להכחיש כי הליכי שומה הנפתחים זמן קצר לפני מועד ההתיישנות, מועדים להתברר כלוקים בחסר. מבחינה זו, מדובר בהנחיה חשובה, שיש כמובן להקפיד על ביצועה [...] מוכן אני אף לומר כי התמונה שהתגלתה לעיניי, על אף חלקיותה – ומבלי שאתיימר לקבוע מסמרות בדבר, אינה משביעת רצון – וזאת בלשון עדינה [...]"), המועד לבחינת הדברים וקביעת המשקל שיש לתת להם, הוא השלב שקבע לכך המחוקק בפקודה – במסגרת ערעור שיוגש, אם יוגש, לאחַר הדיון בהשגה ודחייתה על-ידי המשיב מבלי שעלה בידי הצדדים להגיע להבנות.
עוד קבע השופט, כי הניסיון להקדמת הבּחינה השיפוטית לשלב בו טרם לובנה ונפרסה התמונה במלואה – קוֹדם לבירורה בין הצדדים במתכונת שקבע לכך המחוקק ושלא במסגרת השיפוטית שנקבעה לכך, דינו להידחות.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי אתמול (21.2.2021) פורסמה החלטתו של בית-המשפט העליון בבקשה למתן סעד זמני שהגיש מכון ויצמן עד להכרעה בערעור.

מכון ויצמן הגיש ערעור על פסק-הדין ולצדו בקשה לסעד זמני בה מבוקש, כי המועד להגשת השגה על השומה, ככל שיהיה בכך צורך, יושהה עד לאחַר 30 ימים ממועד ההכרעה בערעור.
בבקשה נטען כי סיכויי הערעור גבוהים ביותר, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המכון, הן מאחַר שאם לא יינתן הסעד הזמני ייהפך הערעור לתיאורטי, והן לנוכח המשאבים הניכרים שיידרשו להכנת ההשגה וניהולה, בפרט על רקע סכום השומה הגבוה והעובדה שזו הוּצאה לאחַר שנים בהן לא מוסה המכון.

בתגובה מטעם פקיד-שומה פתח תקווה לבקשה נטען, כי ההליך בו נקט המכון מנוגד להוראותיה הברורות של הפקודה ולפסיקה עקבית וחד-משמעית של בית-המשפט העליון, וממילא סיכויי הערעור הם בהתאם.
עוד נטען, כי את טענותיו לענין הנחיית סביון יכול המכון להעלות במסגרת ההשגה, ואין לו צידוק לעקיפת הוראות החוק.
ואילו באשר למאזן הנוחות, נטען, כי כל עוד לא ייערך הבירור העובדתי הנדרש במסגרת דיון בהשגה לפני פקיד-השומה, השְאֵלות המועלות בהמרצת הפתיחה ובערעור, הנתונות במחלוקת בין הצדדים, תיוותרנה תיאורטיות וללא אפשרות להכריע בהן.
עוד טען המשיב, כי קבלת הבקשה תוביל לעיכוב וסיכול הליכי בירור המס, תוך גרימת נזקים כספיים בהם יישא הציבור.

בית-המשפט העליון, מפי השופט מ' מזוז, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).

השופט מזוז חזר על הכְּלָל לפיו אין בהגשת ערעור, כשלעצמה, כדי לעכב ביצוע פסק-דין, כאשר המבקש לעכב את ביצועו של פסק-דין נדרש להוכיח קיומם של שני תנאים – כי סיכויי הערעור להתקבל הם טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו; כאשר במקרה דנא בקשת המכון אינה עומדת, ולוּ בקירוב, בתנאים אלה.

לדבריו, באשר לסיכויי הערעור, ומבלי לקבוע מסמרות, נראה כי נוכח הוראותיה המפורשות של הפקודה באשר להליכי הבירור, השגה וערעור על שומה, קשה לראות את הבסיס לטענה בדבר סיכויי ערעור "גבוהים ביותר", מה גם שהפּסיקה העקבית של בית-משפט, לפיה אין מקום לסטות מההליכים הקבועים בפקודה בכל הקשור למס הכנסה, מציבה בפני המכון משוכה גבוהה.
עוד ציין השופט, כי שאלת תחולתה של הנחיית סביון במקרה דנא, והשלכות המשפטיות הנגזרות מכך, אינן מַצדיקות, לכאורה לפחות, סטייה מההליך הסטטוטורי של השגה וערעור על שומה.

ואילו באשר למאזן הנוחות, קבע השופט מזוז, כי אין הכף נוטה לטובת המערער. לדבריו, אין הוא סבור שהמכון הוכיח כי באם לא תתקבל הבקשה לסעד זמני לא יתאפשר להחזיר את המצב לקדמותו ככל שיתקבל הערעור.
עוד ציין השופט, כי רצונו של המכון לחסוך את הטרחה והעלויות של הגשת השגה, שהיא דרך המלך לפי הדין, אינה יכולה לבסס מתן סעד זמני כמבוקש.

הבקשה למתן סעד זמני אפוא, נדחתה.
עם זאת, לנוכח סד הזמנים הדחוק להגשת השגה על השומה, קבע השופט מזוז, כי המועד האחרון להגשת ההשגה יוארך עד ליום 15.3.2021.

---

בקשה לתיקון פסק-דין או להבהרת פסק-דין

במבזק מס' 1775 מיום 19.2.2019 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין ארז בן אנוש.
נזכיר, כי באותו מקרה דחה בית-המשפט, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, את הערעור שהגיש בן אנוש ובכלל זאת את טענתו כי שולמו לו סכומים בגין עוגמת נפש.*

* למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי אתמול (21.2.2021) ניתנה החלטתו של בית-המשפט העליון בבקשה שהגיש בן אנוש לבטל את הוצאות המשפט שהשית עליו בית-המשפט קמא.

בבקשה שהגיש, ציין בן אנוש, כי במסגרת הדיון שהתקיים בפני בית-המשפט העליון, הסכימו הצדדים בהמלצת המותב ליישב את המחלוקת ביניהם בהסכמה שניתן לה תוקף של פסק-דין; וכי נוכח העובדה שלא היה מיוצג בדיון, הוא לא היה מודע לכך שעליו לבקש את ביטול הוצאות המשפט שהושתו עליו בבית-המשפט קמא, ולכן לא עשה זאת.
עוד טוען בן אנוש, כי חובתו לשלם את ההוצאות הנ"ל נתגלתה לו רק בחלוֹף כשנה ממועד מתן פסק-הדין, כאשר קיבל הודעה בנושא מטעם רשות האכיפה והגבייה.

בתגובתו, טען המשיב (פקיד-שומה רמלה), כי יש לדחות את בקשת המערער משום שאין המדובר ב"טעות" כהגדרתה בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ("חוק בתי המשפט"),* ומשום שממילא חלפו למעלה מ-21 ימים מאז מתן פסק-הדין.

* סעיף זה קובע כדלקמן: "מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה; לענין זה, 'טעות' – טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה."

עוד טען המשיב, כי גם מבּחינה עניינית אין הצדקה לתיקון המבוקש, שכּן בבסיס הסכמת הצדדים שניתן לה תוקף של פסק-דין לא עמדו הסכמות ביחס לשאלות המהותיות שבהן עסק הערעור, וכן משום שאין עילה להתערבות ב"סכום המופחת" של ההוצאות שבו חויב המערער בבית המשפט קמא.

בית-המשפט העליון, מפי הנשיאה א' חיות והשופטים י' עמית ו-ג' קרא, קיבל את הבקשה (קישור להחלטה).

נקבע, כי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט אכן אינו מאפשר לערוך תיקון בפסק דין בחלוֹף 21 ימים מהיום שבו הוא ניתן, ולשם עריכת תיקון במועד מאוחר יותר דרושה הסכמת כלל הצדדים להליך (סעיף 81(ב) לחוק בתי המשפט); אך במקרה דנא תיקון פסק-הדין נשוא הבקשה אינו נדרש כלל.
שכּן, לאחַר שהצדדים שמעו את הערות המותב לפיהן בהליך דנן יש "פנים לכאן ולכאן", הם נענו להצעת המותב כי יינתן תוקף של פסק-דין להסכמתם לפיה "המשיב יסתפק בתשלומי המס שבהם נשא בן אנוש עד כה ובכך תבוא המחלוקת ביניהם נושא הערעור לסיומה"; וממילא הסכמת המשיב להסתפק אך בתשלומי המס שבהם נשא בן אנוש עד לאותו המועד, כוללת בחוּבּה ויתור גם על ההוצאות שנפסקו לחובתו.

מכאן, שבקשת בן אנוש אף שהוכתרה כ"בקשה לתיקון פסק דין" הינה למעשה בקשה להבהרת פסק-הדין ובקשה זו מתקבלת במובן זה שבית-המשפט העליון הבהיר, כי על-פי פסק-הדין שניתן בערעור אין על בן אנוש לשאת בהוצאות שהושתו עליו במסגרת פסק-הדין קמא.