אלכסנדר שפירא ושות', משרד עורכי-דין

שינוי סיווג וחיוב במע"מ של עמותה המסייעת לחולים

רקע

ביום 31.5.2020 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין עמותת י.ע.ל אסף הרופא.

עמותות י.ע.ל (יד עזרה לחולה) פועלות בבתי-חולים ברחבי הארץ, כאשר בכל בית חולים פועלת עמותה עצמאית, בדומה למערערת הפועלת בבית-החולים אסף הרופא והמפעילה שתי קפיטריות (בשרית וחלבית), שני מזנונים, שלוש עגלות קפה וחנות מתנות במחלקת יולדות ("עמדות המכירה").
עמדות המכירה מופעלות בעיקר על-ידי עובדים בשכר, כ-32 במספר, ובכלל זאת מנהלת חשבונות, קופאיות, אחראיות יחידה, מוֹכרות, עובדים בהכנת הכריכים, עובדי ניקיון, עובדי דלפק, אחזקה, משגיח כשרות וטבח.

המערערת נוסדה בשנות ה-60 של המאה הקודמת כאגודה עות'מאנית ונרשמה כעמותה ברשם העמותות בסוף שנת 1981, במטרה לאגד חברים הנכונים לתת עזרה, סיוע, סעד ושירות שאינו רפואי לחולים המאושפזים בבית-החולים, מתוך דאגה ורצון להקל במידת האפשר על שהותם של המאושפזים במקום.
המערערת נרשמה כמלכ"ר לעניין חוק מע"מ.

הָחל משנת 1990, הִחליטה המערערת להפנות חלק מפעילותה לטובת סיוע ברכישת מכשירים רפואיים לבית-החולים ומוצרי פנאי לשימוש החולים, ולצורך כך הִקצה בית-החולים (שהינו מלכ"ר) למערערת מתחמים בשטחו תמורת דמי שימוש והמערערת הִפעילה בהם חנות כל-בו על שטח של כ-100 מ"ר, קפיטריה ומזנונים. זאת, במקביל לפעילות ההתנדבותית של מאות פעילים בסיוע שאינו רפואי לצוותים הרפואיים ולחולים עצמם. בתום כל שנה, שימשה יתרת הכספים שנוצרה כתוצאה מפעילותה המסחרית האמורה של המערערת לצורך רכישת ציוד ומכשוּר רפואי מתקדם עבוּר בית-החולים ומוצרי הנאה ופנאי עבוּר החולים המאושפזים.

ביום 21.7.1994 הודע למערערת כי בדיקה שנערכה על-ידי המשיב (מנהל מס ערך מוסף רמלה) העלתה כי פעילותה בהפעלת חנות הכל-בו בבית-החולים היא עסקית במהותה ועל-כן התקבלה החלטה מכוח סעיף 58 לחוק מע"מ לרשוֹם פעילות זו כ"עוסק" לצורכי מע"מ.
עוד צוין, כי פעילות המערערת בהפעלת קפיטריה ומזנונים בבית-החולים נמצאת בבדיקה ובסיומה תימסר החלטה למערערת.
לאור זאת, נדרשה המערערת לנהל מערכת ספרים לפעילות הקשורה לחנות הכל-בו כ"עוסק", וזאת בנפרד מיתר פעילותה במסגרת רישומה כמלכ"ר.

לימים, הכל-בו שהִפעילה המערערת נסגר עם הקמת קניון מסחרי "אסף" הצמוד לבית-החולים.

ביום 13.5.2007 החליט מר זאב פורת, סמנכ"ל בכיר לאכיפת הגבייה ברשות המסים, לשנות, הָחל מיום 1.1.2007, את סיווג העמותה ממלכ"ר לעוסק מורשה בגין פעילותה בהפעלת עגלות הקפה, חנות המַתנות והמזנונים.
זאת, בנימוק, כי מהות הפעילות כאמור היא פעילות עסקית המהווה תחרות לא הוגנת בין העמותה לבין עוסקים אחרים העוסקים באותו תחום; וכי מטרת עיסוקה של העמותה בגין הפעילות האמורה היא לשם הפקת רווחים.
עוד צוין בהחלטה, כי קיימת אפשרות להפריד בין הפעילות העסקית לבין הפעילות המלכ"רית והפרדה כזו קיימת כבר לגבי פעילות חנות הכל-בו; וכי הֶמשך סיווג העמותה כמלכ"ר מהווה פגיעה ניכרת בהכנסות המדינה.

המערערת הגישה השגה על שינוי הסיווג בטענה העיקרית כי מטרת פעילותה אינה עסקית אלא לסייע לחולים ולבני משפחותיהם, כך שבהתאם לקריטריונים שנקבעו בפסיקה יש לסַווג את פעילותה כמלכ"ר.

השגת המערערת נדחתה. מכאן הערעור ("ההליך הראשון").

ההליך השני

כפי שציינו במבזקנו מיום 13.8.2017, בעקבות שינוי הסיווג הנ"ל, ובעוד ההליך הראשון תלוי ועומד, הופקה למערערת בחודש דצמבר 2008, שומת עסקאות, שבגדרהּ צוין כי בהתאם להחלטת שינוי הסיווג – הוחלט לחיֵיב אותה במע"מ כ"עוסק" על פעילות המזנונים בגין השנים 2007 ו-2008, בסכום של 563,493 ש"ח ("השומה").

השגת המערערת על ההחלטה לחיֵיב אותה במע"מ במסגרת השומה האמורה נדחתה והיא ערערה על כך לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב ("ההליך השני").

בגֶדר ההליך השני המערערת העלתה בעיקר טענות הנוגעות לשינוי הסיווג, ואולם במהלך הדיון, הסכימו הצדדים ששאלת שינוי הסיווג תוכרע במסגרת ההליך הראשון, וכי ההליך השני יעסוק בעיקרו בשאלת סמכותו של המשיב להוציא את השומה למערערת, בזמן שהערעור בעניין שינוי סיווג תלוי ועומד.
במסגרת זו, טענה המערערת, כי השומה שנמסרה לה הוּצאה בחוסר סמכות. בהקשר זה המערערת גרסה, כי על-פי הוראות סעיף 64(ג) לחוק מע"מ – המשיב לא היה רשאי למסוֹר למערערת הודעה בדבר שומת עסקאות לשנים 2007 ו-2008, על-בסיס הודעת שינוי הסיווג, מושא ההליך הראשון, כל עוד ההליך הראשון עודנו תלוי ועומד.
המשיב, לעומת זאת, טען, כי פעל על-פי הוראת סעיף 58 לחוק, כאשר שינה את סיוּוגה של המערערת מ"מלכ"ר" ל"עוסק", וכי אף שהגשת ערעור על ההחלטה האמורה אכן מעכבת את ביצועה, הרי שעל-פי שיטתו – עיכוב הביצוע בא לידי ביטוי רק בכך שהמערערת איננה נדרשת – כל עוד הערעור תלוי ועומד – להוציא חשבונות וחשבוניות מס/קבלות, ולהגיש דו"חות ולבצע פעולות נוספות, הנדרשות על-פי החוק מכּל עוסק. עם זאת, נטען על-ידי המשיב, כי הוראת סעיף 64(ג) לחוק איננה פוגעת בסמכותו להוציא למערערת שומת עסקאות על-פי סעיף 77 לחוק. עוד טען המשיב, כי הפרשנות אותה המערערת מבקשת ליתן לעיכוב הביצוע הקבוע בסעיף 64 לחוק – מביאה, לגישתו, לתוצאה אבסורדית, לפיה המשיב עלול לעמוד בפני שוקת שבורה, ולהיות מנוּע מלהוציא שומה, גם במקרה שבו החלטתו על שינוי הסיווג תאושר בבית-משפט – אם אישור זה יינתן בחלוֹף חמש שנים לאחַר שהמערערת הגישה את דו"חותיה (זהו פרק הזמן העומד לרשות המשיב להוצאת השומה על-פי סעיף 77 לחוק).

בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת ד' קרת-מאיר, קיבל את טענותיה של המערערת, תוך שהוא דוחה את עמדתו של המשיב, שגָרס כאמור כי עיכוב הביצוע של ההחלטה לשינוי סיווג, המוסדר בסעיף 64(ג) לחוק מע"מ – איננו מוֹנע מהמשיב להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 77 לחוק ולשום את המערערת לפי מיטב שפיטתו.
חרף קביעה זו נפסק כי במקרה דנן אין מקום לבטל את השומה, למרות הפגמים שנפלו בהליך, וזאת מכוח דוקטרינת "הבטלות היחסית".
בהקשר זה נקבע, כי עם הגשת הערעור בגין ההליך הראשון – חל סעיף 64(ג) לחוק, לפיו הגשת ערעור תעכב את ביצועה של החלטת המנהל (זולת אם החליט בית-המשפט אחרת), ולפיכך ההחלטה לשום את המערערת לפי מיטב השפיטה, מספר חודשים לאחַר שהוגש הערעור על ההחלטה בדבר שינוי הסיווג – ממלכ"ר לעוסק – אכן נגועה בליקויים, שכּן היא מתבססת על אי-ביצוע פעולות הנדרשות מעוסק, שהן אותן פעולות שאפילו המשיב אישר כי הן מעוכבות לפי סעיף 64(ג) לחוק (עם הגשת הערעור על שינוי הסיווג).
בית-המשפט המחוזי סיכם, כי כאשר המשיב התעלם מעיכוב ביצוע ההחלטה כאמור בסעיף 64(ג) לחוק – הוא פעל בניגוד לחוק, ומשכך מדובר בפעולה שנעשתה בחוסר סמכות. עם זאת, בית-המשפט הגיע למסקנה, כי על אף הַחריגה מסמכות – בשקלול הנסיבות, אין מקום לבטל את ההחלטה לגופה, וזאת למרות הפגמים האמורים שנפלו בה. בית-המשפט המחוזי הִטעים, כי הנזק העיקרי, עליו הצביעה המערערת – הוא הצורך להגיש ערעור נפרד על השומה כדי לעכב את ביצועה, וכי אין מדובר בקושי של ממש, וניתן לפַצות על כך בדרך של חיוב המשיב בהוצאות.
לגופו של עניין, נפסק, כי מול האינטרס עליו מַצביעה המערערת (המַצדיק את ביטול השומה) – עומד אינטרס ציבורי משמעותי לא פחות, והוא מתן אפשרות למשיב לגְבות את המס המגיע, אם יידחה הערעור ותתקבל הקביעה בעניין שינוי הסיווג.
בית-המשפט הדגיש, כי ביטול השומה עלול להוביל לפגיעה באינטרס הציבורי של גביית מס אמת, בעוד שאי-ביטולה של השומה לא יגרום למערערת, בנסיבות, כל נזק מֵעבר לזה שכבר נגרם לה בכך שהיא נאלצה להגיש את הערעור על החלטתו של המשיב לשום אותה לפי מיטב השפיטה. כדי לפַצות את המערערת בגין נזק זה – הורה בית-המשפט למשיב לשלם למערערת 10,000 ש"ח כהוצאות בגין ההליך השני.

בגין קביעוֹת אלו, הגישה המערערת ערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ח' מלצר (בהסכמת המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין והשופט נ' סולברג), דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט מלצר קבע, כי עמדתה של המערערת תואמת את הפרשנות הראויה להוראות סעיף 64 לחוק מע"מ, הן לאור הלשון וההיסטוריה החקיקתית של הוראות אלו, הן לאור תכליתן והן בכך שהיא מובילה להרמוניה נורמטיבית. עוד קבע השופט מלצר, כי גם מטעמים של יעילות דיונית ובחינה של מאזן הנוחות והיעילות, יש לבחור בפרשנותה של המערערת, אשר איננה דורשת פתיחה בהליכים משפטיים חדשים. בהתאם, ציין השופט מלצר, כי הוא מסכים עם קביעתו של בית-המשפט המחוזי לפיה המשיב לא היה רשאי להוציא למערערת שומה בהתבסס על סיוּוגה כ"עוסק" לשנים 2007 ו-2008; וכי משעשה כן הוא חרג מסמכותו.
עם זאת, הוסיף השופט מלצר וקבע, כי אין מדובר בחריגה כה חמורה המחייבת את ביטולה של השומה, שכּן דומה כי היא נבעה מאי-בהירות מסוימת שקיימת בחוק ומתוך רצון כן (אך מוטעה) לעקוף את בעיית ההתיישנות, כמו גם לאור העובדה שחריגה זו לא גרמה למערערת עד כה לנזק ממשי.
לאור זאת, קבע השופט מלצר, כי יש להותיר את הכרעתו של בית-המשפט המחוזי על כנה, תוך מתן הוראה לדחיית תשלום החיוב הכלול בשומה בשלב זה; וכי התשלום יבוצע רק במידה שיאושר שינוי הסיווג על-ידי בית-המשפט המחוזי במסגרת פסק-דינו שיינתן בהליך הראשון וערעור על השומה לפרטיה לא יתקבל. כמו-כן, בְּשל הנסיבות, וכאיזון ל"בטלות היחסית", ראוי להותיר בידי המערערת את הזכות לערער שוב, וזאת לגופן של השומות שהוצאו לשנים 2007 ו-2008, ככל שהיא תחפוץ בכך לאחַר שיסתיים ההליך הראשון, אם המערערת לא תִזכה בו.
השופט מלצר העיר – וראו בעניין זה גם את דברי המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין – כי עדיין מוטב, בְּשל האינטרס הציבורי במכלול, שהצדדים יגיעו לפשרה בתיק.

יצוין, כי בפרק זמן זה הגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בקשה לקבלת אישור להוצאת שומה למערערת לשנות-המס 2009–2013, לפי סיווג של "עוסק" מחשש להתיישנות.
ביום 20.6.2014 קיבל בית-המשפט (מפי השופט י' לוי) את בקשת המשיב והתיר את הוצאת השומות כמבוקש, תוך עיכוב ביצוע גבייתן.
המערערת ערערה לבית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בגין שומה זו (ע"מ 14117-08-15) ובמסגרתו הוסכמה הסכמה, שניתן לה תוקף של פסק-דין, לפיה ככל שהמערערת תסוּוג כ"עוסק" לעניין חוק מע"מ, היא תשלם את מס העסקאות כמפורט בשומה שהוציא המשיב בניכוי מס תשומות בסך 2,328,475 ש"ח.

פסק-הדין בהליך הראשון

כאמור, ביום 31.5.2020 ניתן פסק-הדין בערעור שהוגש במסגרת ההליך הראשון.

בית-המשפט, מפי השופט י' טופף, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים התייחס השופט טופף לנטל ההוכחה החָל בסוגיה שבמחלוקת וקבע, כי הן נטל הבאת הראיה והן נטל השכנוע רובצים לפתחהּ של המערערת ועל-כן עליה להוכיח, כי הסיווג הראוי לפעילותה בעמדות המכירה הינו בגֶדר חריג ההולם "מלכ"ר" ולא פעילות של "עוסק".

לאחר מכן, ניתח השופט את השיקולים המנחים לסיוּוגו של גוף כמלכ"ר או כעוסק ואת יישומם בנסיבות המקרה דנא.

לדבריו, בהתחשב ברווח שהפיקה המערערת מהפעלת עמדות המכירה, בכך שהמכירה נעשתה במחירי שוק הכוללים מע"מ (ולעיתים אף למעלה מכך), בכך שלא הוכח גירעון תפעולי בפעילות המערערת אלא רווח תפעולי וכאשר לא ניתן להצביע על קושי מנהלי-ארגוני להפריד בין עיסוקה זה של המערערת לבין עיסוקיה האחרים, לצד פגיעה בלתי-מוצדקת בקופת האוצר – כל אלה מטים את הכף לחובתה של המערערת ומַצדיקים את קביעת המשיב בנוגע לסיוּוגה כעוסק ביחס לפעילות עמדות המכירה.

קביעות מע"מ לסוחר בנדל"ן

לפני יומיים (7.6.2020) ניתנה החלטתו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניין צינצולקר.

עניינה של ההחלטה בבקשת המשיב (מנהל מע"מ רמלה) להתיר לו לקבוֹע למערער קביעוֹת מס לשנות-המס 2013, וזאת מכוח הסָמכות המסורה לבית-המשפט בסעיף 64(ג) לחוק מע"מ בְּשל חשש להתיישנות.
הבקשה האמורה הוגשה במסגרת דיון בערעור שהוגש בחודש אוגוסט 2019 על החלטת המשיב מיום 24.6.2019 לרשום את המערער כ"עוסק" לעניין חוק מע"מ בעקבות פעילותו העניפה בנדל"ן.
בהחלטת המשיב לא נקבע מהו המועד שבו יירשם המערער כעוסק, אך מהצרופות שצורפו לכתב הערעור עולה כי הרישום כאמור יבוצע מיום 24.6.2012.

בכתב הערעור טען המערער, כי יש לקבל את הערעור על הסף, שכּן בעבר קבע המנהל קביעוֹת מס על-פי סעיף 76 לחוק מע"מ לאותן שנים והשגה שהגיש המערער על אותן קביעוֹת התקבלה, שכּן המנהל לא הכריע בהשגה במועד הקבוע בחוק.
לגוף העניין, טען המערער, כי עסקות הנדל"ן שביצע הינן בפן הפרטי ואינן מעידות על היותו עוסק.

המשיב, לעומת זאת, טען, כי המבחנים שנקבעו בפסיקה לסיוּוגה של פעילות כפעילות עסקית מתקיימים במערער ומעידים על קיומו של עסק ועל-כן הורה על רישומו כעוסק בענף המקרקעין.
עוד טען המשיב, כי אמנם נקבעו למערער בעבר קביעוֹת המס, עוד לפני שהסוגיה הוכרעה בפרשת י.ע.ל. אסף הרופא, אך לאחַר שניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון באותה פרשה, ביטל המשיב ביום 28.2.2018 (שבועיים לפני חלוֹף התקופה בת שנה לדיון בהשגה) את קביעוֹת המס על-מנת שתוכרע תחילה שאלת רישומו של המערער כעוסק ורק לאחר מכן תוצאנה שומות, כפי שהורה בית-המשפט.
עוד נטען, כי אין לראות את ההשגה כאילו התקבלה, וזאת נוכח ביטולה לפני שחָלפה שנה ממועד הגשתה; וכי עצם העובדה שהמערער נמנע מהגשת ערעור על אותה החלטה מעידה על כך שהוא קיבל על עצמו את ביטול השומות וממילא הוא מנוּע מלטעון שהשגתו התקבלה בחלוֹף הזמן.

בית-המשפט, מפי השופטת י' ייטב, קיבל את בקשת המשיב (קישור להחלטה).

קנס בעקבות ביקורת ניכויים ביטוח לאומי

פורסם פסק-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בעניין בנק לאומי לישראל בע"מ.

בעקבות ביקורת ניכויים של מס הכנסה לשנות-המס 2011–2013 נחתם הסכם פשרה בין הצדדים והבנק שילם מס בסך של כ-45 מיליון ש"ח וכן קנס על פיגור בתשלום בסך של למעלה מ-8.5 מיליון ש"ח.
אגף ביקורת ניכויים של המוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") ערך, אף הוא, ביקורת ביקורת ניכויים לבנק לשנים האמורות ואימץ את הקביעה של מס הכנסה במסגרת הסכם הפשרה.
בעקבות זאת, נשלחה לבנק הודעת קביעת דמי ביטוח וכן הושתו על הבנק קנסות בגובה של כ-8 מיליון ש"ח.
על הודעה זו הגיש הבנק השגה ובעקבות זאת נשלחה לו קביעה מתוקנת.
הבנק הגיש בקשה לוועדה העליונה של המל"ל לבטל את הקנסות שהושתו עליו ואת הפרשי ההצמדה בגינם, אך בקשה זו נדחתה בנימוק כי רוב סעיפי החיוב חזרו על עצמם מביקורות קודמות. מכאן הערעור.

בית-הדין, מפי סגנית הנשיאה השופטת א' גילצר-כץ ונציג ציבור (מעסיקים) מר ג' אלוני, קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).

פסילת שופט

פורסמה החלטתה של נשיאת בית-המשפט העליון א' חיות בערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' וינשטיין) שלא לפסוֹל עצמו מלדון בערעור שהגיש בשארה חאג' על החלטת המשיב (אגף המכס והמע"מ – היחידה לפשיעה חמורה) להטיל עליו כפל-מס מכוח סעיף 50(א) לחוק מע"מ.

בתמצית יצוין, כי במועד בו היה על המערער להגיש את סיכומי טענותיו, הגיש בא-כוחו בקשה לפסילת המותב מלשבת בדין, וכן בקשה למתן ארכה להגשת הסיכומים עד להכרעה בבקשת הפסלות.
המערער טען כי הגם שהדברים אינם באים לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון, המותב איחר ביותר מחצי שעה לדיון ועם פתיחתו פנה אל בא-כוח המערער והציע לו לשקוֹל לחזור בו מהבקשות.
עוד נטען כי לאורך הדיון ניכר היה שהמותב אינו מכיר את הנספחים שצורפו לבקשות ולא איפשר לבא-כוח המערער לטעון את טענותיו לגופם של דברים, הגם שאפשרות כזו ניתנה לבא-כוח המשיב.
המערער הוסיף וטען כי במהלך הדיון ציווה המותב על בא-כוחו לשבת במקומו באופן שהביך אותו בפני באי בית-המשפט וכי הפסקת הדיון וחידושו בשעה מאוחרת יותר נועדו להעניש את בא-כוח המערער, אשר נוכח אילוצי יומנו, נאלץ לוותר על זכותו לטיעון בעל-פה.
המערער הוסיף כי החלטות המותב לדחות את ההתנגדויות שהועלו על-ידיו במהלך חקירת המצהירים מעידות אף הן על קיומו של משוא פנים כלפיו.
לבסוף, טען המערער כי בעברו עבד המותב במחלקה הפיסקאלית בפרקליטות מחוז תל אביב, אשר ייצגה את המשיב בהליכים משפטיים, וכי אף טעם זה מַצדיק את קבלת בקשת הפסלות.

בו ביום ניתנה החלטת המותב הדוחה את הבקשה למתן ארכה, וקבע כי על הסיכומים להיות מוגשים עד למחרת היום בשעה 14:00. כן הורה בית-המשפט קמא על הגשת תגובת המשיב לבקשת הפסלות.
למחרת היום הגיש המערער "בקשה להבהרה ולנימוק החלטה לרבות בקשה חוזרת להארכת מועד", בה ביקש כי בית-המשפט ינמק את החלטתו שלא ליתן בידו ארכה לשם הגשת סיכומיו, וציין כי הטעם לאי הגשת הסיכומים נעוץ מטעמים אישיים הנוגעים לאשתו של בא-כוח המערער.
בית-המשפט קמא דחה את הבקשה, וקבע כי יש לראות במערער כמי שוויתר על הגשת סיכומיו.
חרף האמור, ביום 31.1.2020 הגיש המערער את סיכומיו, תוך שהוא מבקש כי הגשתם תתאפשר "בכדי לא לאפשר יתרון דיוני לפרקליטות".
ביום 12.2.2020, לאחַר קבלת עמדת המשיב בעניין, הורה בית-המשפט קמא על הוצאת סיכומי המערער מתיק ההליך וביום 26.2.2020, לאחַר שהמשיב התנגד לבקשת הפַָּסלות, ניתנה החלטת בית-המשפט קמא בגדרהּ נדחתה בקשת הפָּסלות. מכאן הערעור לבית-המשפט העליון.

הנשיאה דחתה את הבקשה ללא צו להוצאות (קישור לפסק-הדין).

הנשיאה חזרה על ההלכה לפיה המבחן לקיומה של עילה לפסילת השופט היושב בדין הוא קיומן של נסיבות שיש בהן כדי ליצוֹר חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב.
לדבריה, טענות המערער אין בהן כדי להקים חשש כאמור. שכּן, וכפי שציין בית-המשפט קמא בהחלטתו, חלק נכבד מטענותיו של המערער נסובות סביב החלטות דיוניות שהתקבלו וכבר נפסק כי החלטות מסוג זה אינן מקימות עילת פסלות והדרך להשיג עליהן היא במסלולי הערעור הקבועים לכך בדין.

באשר לטענות המערער בדבר יחסו של המותב לבא-כוחו, קבעה הנשיאה, כי טענות אלו אינן נתמכות בפרוטוקול הדיון, וככל שביקש המערער להעלות טענות בהקשר זה היה עליו להגיש בקשה מתאימה לתיקון הפרוטוקול.

עוד קבעה הנשיאה, כי אין בעובדה שבעבר הועסק המותב בפרקליטות מחוז אחר כדי להצדיק את פסילתו; וכי כפי שצוין בהחלטה, חלפו מאז כשש שנים, ויֶתרה מכך, במהלך עבודתו לא עסק המותב בתיקים הקשורים למחוז חיפה, ואין לו היכרות אישית עם מי מהצדדים ובאי-כוחם.
בנסיבות אלה, קבעה הנשיאה, אין חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים המצדיק את פסילת המותב.

באשר לטענת המערער כי היה על המותב להחליט בבקשת הפָּסלות בטרם תתקבל כל החלטה בהליך, קבעה הנשיאה, כי הגם שלאור סעיף 77א(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (הקובע, כי כאשר מועלית טענת פסלות על השופט להחליט בה "לאלתר ולפני שיתן כל החלטה אחרת"), היה על בית-המשפט לדון בבקשת הפָּסלות ולהחליט בה בטרם קיבל את ההחלטות הנוגעות לסיכומי המערער, הרי שבנסיבות העניין מדובר בהחלטות דיוניות במהותן, וממילא אין בכך כדי לשנות מן המסקנה שאליה הגיעה ולפיה יש לדחות את הערעור.

חוזר בנושא נטל הראיה לגבי מחירי העברה

פורסם חוזר מס הכנסה מספר 1/2020 בנושא "מחירי העברה - סעיף 85א(ג) לפקודה" (קישור לחוזר).

בגדרו של החוזר – המבטל ומחליף את סעיף -קטן 2.5 לחוזר מס הכנסה 3/2008 שעניינו במחירי העברה – מובהר, בי היתר, כי אין די בעבודת חקר שוק כדי להעביר את נטל הראיה בקשר לעוּבדות עליהן מתבססת העבודה האמורה; וכי ככל שהעוּבדות עצמן במחלוקת, חובת הראיה להוכיחן תוטל על הנישום.
בנוסף, מצוין בחוזר, כי במקרה בו עבודת החקר שהוגשה אינה ניתנת לביקורת בְּשל מסמכים חסרים ואלה נדרשו על-ידי פקיד-השומה מהנישום ולא הומצאו, ייקָבע כי הנישום לא עמד בתנאי סעיף 85א ותקנות מס הכנסה (קביעת תנאי שוק), התשס"ז-2006 ("התקנות"); וכי אם לא הוגשה עבודת חקר או שהוגשה אך היא אינה עומדת בדרישות הסעיף והתקנות, לא יידרש פקיד-השומה לערוֹך עבודת חקר בהיקף דומה לזה הנדרש מהנישום אלא תיערך שומה לפי מיטב השפיטה (כאשר המסמכים שהוגשו על-ידי הנישום, על אף שלא עמדו בדרישות עבודת החקר, יכולים לשַמש את פקיד-השומה בעריכת השומה כאמור, שתיערך בהתאם לעיקרון Arm's Length).
עוד מצוין בחוזר, כי במקרה בו לא הוגשה עבודת החקר על אף שנדרשה או שהוגשה אך אינה מקיימת את תנאי הסעיף, יהיו שמורות לפקיד-השומה מלוא הסנקציות על-פי דין ובכללן קנס גירעון לפי סעיף 191 לפקודה ובאישור מחלקת מחירי העברה.

ארכּות למיַיצגים לדוחות שנת 2019

פורסמה הודעתו של מר שלמה אוחיון, סמנכ"ל בכיר שירות לקוחות ברשות המסים, בנושא הֶסדר הארכּות למיַיצגים לגבי הדו"חות השנתיים לשנת-המס 2019 (קישור להודעה).

בגדרהּ של ההודעה, מפורטים מועדי הארכּות למיַיצגים לשנת-המס 2019 ומכסות ההגשה הנדרשות לכל מועד – יחידים וחבר-בני-אדם (לרבות מלכ"רים ונאמנויות).

רישום מייצג חדש ושדרוג רשימות מיוצגים

הודעה נוספת של מר שלמה אוחיון פורסמה בנושא היישום החדש שפותח בשע"מ ובחטיבת שירות לקוחות בעניין רישום מיַיצג חדש באמצעות האינטרנט ובעניין שדרוג היישום הקיים להצגת רשימת המיוצגים.

להורדת ההודעה, לחצו כאן.

עדכון מתכונת לפעילות במשרדי רשות המסים בהתאם לתנאי "התו הסגול"

הודעה נוספת של מר שלמה אוחיון פורסמה בנושא השירותים שיינתנו לציבור במסגרת קבלת הקהל במערכי המס השונים. זאת, בכפוף למגבלות כללי "התו הסגול".

למַעבר להודעה, לחצו כאן.