אכיפה סלקטיבית ובקשה לעיון בתיק מס של נישום אחר
פורסמה החלטתו של בית-המשפט העליון בבקשת רשות הערעור שהוגשה על-ידי עו"ד אמנון סמרה.
עו"ד סמרה מיַיצג את חברת אפריקה ישראל נכסים בע"מ ("אפריקה ישראל") בערעור מס הכנסה שהגישה נגד המשיב 2, פקיד-שומה למפעלים גדולים ("פשמ"ג").
הערעור תלוי ועומד לפני בית-המשפט המחוזי (השופט מ' אלטוביה) ועניינו בהחלטת פשמ"ג לחיֵיב את אפריקה ישראל במס בגין דיבידנד שקיבלה מחברת קניון רמת אביב בע"מ ("הקניון") בשנים 2007 ו-2009.
על-פי הנטען, באותן שנים הוחזקו מניות הקניון על-ידי אפריקה ישראל, ועל-ידי המשיבה 1, מגדל אחזקות נדל"ן בע"מ ("מגדל").
בעניינה של מגדל נערכה שומת מס נפרדת, עליה הגישה מגדל ערעור – שנדוֹן גם הוא לפני השופט אלטוביה – וזה הסתיים בהסכם פשרה בינה לבין פשמ"ג, אשר קיבל תוקף של פסק-דין ביום 18.3.2019 ("הסכם הפשרה").
בשלב מסוים נודע לאפריקה ישראל על אודות ההליך בעניינה של מגדל, או אז הֵחלה לפעול לחשיפת מידע לגבי אותו הליך, אשר לשיטתה רלבנטי גם לעניינה-שלה.
תחילה הגישה אפריקה ישראל, במסגרת ההליך בעניינה, בקשה להורוֹת על זימון עד מטעמה של מגדל, שיעיד על שומת המס שערך פשמ"ג ביחס למגדל, אך השופט אלטוביה החליט שלא להתיר את העדוּת ואת הצגת המסמכים המבוקשים.
משכך, פנתה אפריקה ישראל לאפיק אחר, וביום 9.7.2019 הגישה בקשה לעיון בתיק בית-המשפט בעניינה של מגדל, בהתאם לסעיף 4 לתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס"ג-2003 ("תקנות העיון"), המַסדיר את זכות העיון של מי שאינו בעל דין.
הבקשה התייחסה לעיון הן בפסק-הדין והן ביֶתֶר המסמכים המצויים בתיק, תוך שנטען כי העיון בתיק נחוץ על-מנת לבחון את התנהלותו של פשמ"ג ולוודא כי הוראות הדין נאכפו באופן שוויוני כלפי אפריקה ישראל וכלפי מגדל וכי אין מדובר באכיפה סלקטיבית.
השופט אלטוביה דחה את בקשת העיון, בקובעו כי מדובר בניסיון לעקוף את ההחלטה לפיה לא הותר לאפריקה ישראל להעיד את נציג מגדל לצורך הצגת מסמכי ההליך; ומשניתנה אותה החלטה, ואפריקה ישראל לא השיגה עליה, אין מקום להידרש לטענותיה בגדרי הליך אחר. עוד, ובין היתר, קבע השופט אלטוביה, כי טענתה של אפריקה ישראל ביחס לחשש לאכיפה סלקטיבית היא בבחינת השערה; כי באיזון האינטרסים יש להעדיף את האינטרס של מגדל "בשמירה על פרטיותה וחיסיון סודותיה העסקיים (גם אם חלקם ידועים למבקשת) וזכותה שלא להיות מעורבת בהליך משפטי לא לה"; וכי שלילת אפשרות העיון לא תפגע בזכותה של אפריקה ישראל להליך הוגן, שכּן במסגרת ערעורה – המצוי בשלב הוכחות מתקדם – נטענו מספר "טענות כבדות משקל המצריכות הכרעה", בעוד "טענת האכיפה הסלקטיבית הופרחה לחלל הטיעונים בכל הכבוד, בלא ראשית ראיה".
על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון.
הבקשה התמקדה בשאלת אי-התרת העיון בפסק-הדין, אשר על-פי הנטען נדרש לשם הכנת חקירה נגדית של עד מטעם פשמ"ג במסגרת ערעור המס של אפריקה ישראל.
בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' סולברג (בהסכמת השופט י' עמית והשופטת י' וילנר), דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
בראשית הדברים, נדרש השופט סולברג לשאלה, מהו הליך ההשגה הנכון על החלטה לדחות או לקבל בקשה לעיון בתיק בית-משפט, מכוח תקנות העיון – בקשה לרשות ערעור, או שמא ערעור בזכות.
השופט ציין, כי שאלה זו נותרה בעבר בצריך עיון ובית-המשפט השתמש בסמכותו המעוגנת בתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, נתן רשות ערעור ודן בבקשות בערעור, כך שלא התעורר הצורך להכריע באשר לאופן ההשגה. לעומת זאת, במקרה דנן, מצב הדברים שונה ומתחייבת הכרעה.
לדבריו, החלטה בבקשה לעיון בתיק בית-משפט, לרבות פסק-דין חסוי,* היא מקרה פרטי של קטגוריה רחבה יותר – החלטות "אחרות" שניתנו לאחַר מתן פסק-דין. בכל הנוגע להליך ההשגה על החלטות מעין אלו, מסוּוגות ההחלטות על-סמך ההבחנה אם הן נוגעות לנושא המחלוקת שהוכרעה בפסק-הדין, שאז יש לגביהן זכות ערעור, או שמא טפלות להליך העיקרי, שאז תידרש רשות על-מנת לערער עליהן.
* בהתאם להוראת סעיף 154(ג) לפקודת מס הכנסה, נדוֹן ערעורה של מגדל בדלתיים סגורות, ומסמכי ההליך נותרו חסויים, לרבות פסק-הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה.
ישומה של הבחנה זו על החלטות המכריעות בבקשה לעיון בתיק בית-משפט מוליך למסקנה – כך קובע השופט הנדל – כי השגה על החלטות מעין אלו טעונה רשות ערעור.
על רקע מסקנתו זו, המשיך השופט הנדל ונדרש לשאלה, מהן אמוֹת המידה לבחינת בקשות לרשות ערעור על החלטות שעניינן עיון בתיק בית-משפט והאם הבקשה דנא עומדת באמות מידה אלו.
לדבריו, אופיָן של החלטות שעניינן עיון בתיק בית-משפט, שלעולם יהיו טפלות להליך העיקרי, מַצדיק לבררן על-פי התבחינים הנוהגים ביחס להחלטות הניתנות לאחַר פסק-דין. זאת, כמתחייב מעצם העובדה שמבקשי העיון בתיק אינם בעלי הדין ומִטבע הדברים אינם יכולים לערער על פסק-הדין, לכשיינתן.
יישומם של תבחינים אלה על המקרה דנא מביא למסקנה כי הבקשה אינה מַצדיקה ליתן רשות ערעור.
שכּן, וכפי שציין בית-המשפט קמא, נדמית בקשת העיון כניסיון לעקוף את החלטתו בנוגע לאי-התרת עדותו של נציג מגדל במסגרת ערעור המס של אפריקה ישראל.
כמו-כן, הטענה לפיה העיון בהסכם הפשרה נדרש על-מנת לשכך את החשש מפני אכיפה סלקטיבית של פשמ"ג, נטענה בעלמא, בלא ראשית ראיה המבססת חשש זה; ובנסיבות אלו, יש לבכר את זכותה של מגדל לפרטיות ושמירה על סודותיה העסקיים, כמו גם את האינטרס שלה שלא להיגרר לסכסוך לא לה, על-פני האינטרס לבסס את הטענה לאכיפה סלקטיבית.
השופט הנדל המשיך ונדרש לשאלה נוספת והיא, האם יש להתיר עיון בפסק-דין שניתן בערעור מס, אשר נתן תוקף להסדר פשרה.
לדבריו, הגם שהוראת סעיף 154(ג) לפקודת מס הכנסה קובעת ברירת מחדל, לפיה הליך ערעור מס יתקיים בדלתיים סגורות, תוך שמירת שיקול דעת לבית-המשפט המחוזי להורוֹת אחרת, עצם ניהולו של הליך ערעור מס בדלתיים סגורות, אינו גורר בהכרח גם איסור פרסום על פסק-הדין שניתן בתום ההליך; וכי על-מנת לצמצם את הפגיעה בעקרון פומביות הדיון, נקבע שבית-משפט לא יצווה "על איסור פרסום של פסק-דינו אלא אם שוכנע כי התכלית שלשמה נסגרו הדלתיים נותרה בעינה" (ע"א 2800/97 ליפסון נ' גהל).
מהו הדין ביחס להסכמי פשרה אשר נחתמו במסגרת הליך של ערעור מס, וקיבלו תוקף של פסק-דין? שאלה זו טרם הוכרעה במפורש בפסיקה ועל-פני הדברים, ומבלי לטעת מסמרות, כאשר בהסכמי פשרה עסקינן, ההיגיון אינו זהה למצבים שבהם מדובר בפסקי-דין "רגילים", שניתנו במסגרת דיון והכרעה במחלוקת שעל הפרק. במצבים מעין אלה – מתן תוקף של פסק-דין להסכם פשרה – התכלית שלשמה הדלתיים נסגרו נותרה לכאורה בעינה, אך אין זה המקום להכריע בשאלה זו.
מכל מקום, הוסיף וציין השופט הנדל, גם בהנחה שניתן עקרונית להורוֹת על פרסום פסק-דין אשר נותן תוקף להסכם פשרה, הרי שאין הצדקה לעשות כן בנסיבות העניין דנן. שכּן, החלטת בית-המשפט המחוזי שלא להתיר עיון בפסק-הדין נטועה בעוּבדות המקרה הפרטני, ונסמכת על קביעוֹת עובדתיות, בכללן הקביעה כי הטענה לאכיפה סלקטיבית לא נטענה בנימוקי ערעור המס של אפריקה ישראל, וכי טענה זו נטענה בלא בסיס ראייתי.
מס רכישה ברכישת מניות איגוד מקרקעין
אתמול (14.1.2020) ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין חברת גב-ם לקרקעות בע"מ.
העוררות, חברת גב-ים לקרקעות בע"מ ואמות השקעות בע"מ, תכננו להקים על מקרקעין בתל-אביב שבבעלותן את פרוייקט המשרדים היוקרתי TOHA.
בין השטחים שבבעלות העוררות הִפרידה חלקת קרקע בבעלות צד שלישי, שעליה בניין ישן (ששימש כמוקד לרפואה דחופה) שעמד בחזית המבנה שתוכנן ועל אחד מצירי התנועה המרכזיים הצמודים למתחם העוררות.
חלקת הקרקע האמורה הוחכרה על-ידי עיריית תל-אביב לחברה ("החברה") הנחשבת לאיגוד מקרקעין ומלבדה לא היו לחברה זו נכסים נוספים לצורכי חוק מיסוי מקרקעין.*
* במועד הרכישה, הייתה לחברה זכות חכירה לתקופה שכבר הסתיימה בשנת 2010 וכן אופציה לחַדש את החכירה לתקופה של 49 שנים נוספות (עד לשנת 2059) בכפוף לתשלום נוסף לעירייה.
בשנת 2015 רכשו העוררות את מניות החברה בתמורה כוללת של כ-37.4 מיליון ש"ח,* אך דיווחו למשיב (מנהל מיסוי מקרקעין) על שווי לצורך מס רכישה בסך של כ-20 מיליון ש"ח, המשַקף לגישתן את שווי השוק של הקרקע.
* יצויו, כי העוררות התחייבו לשלם בעד המניות סך של 29 מיליון ש"ח וכן לשאת בתשלום המיסים שיוטלו על המוֹכרים לפי הדין. לימים, מס השבח בקשר לעסקה הגיע לסך של כ-8.4 מיליון ש"ח, כך שהתמורה החוזית המגולמת הסתכמה לסך של כ-37.4 מיליון ש"ח ושווי המכירה לצורכי מס שבח שדוּוח על-ידי העוררות בשם המוֹכרים אכן היה בסך האמור.
לטענת העוררות, התמורה החוזית שהסכימו לשלם עולה בהרבה על ערך המקרקעין ומבטאת את רצונן לסלק את הבניין שהיווה לתפיסתן "מטרד" שפגע בנראות הפרוייקט המפואר שביקשו להקים. כך, לשיטתן, היכולת לסלק את הבניין אינה חלק מהזכות במקרקעין וממילא אין לחיֵיב את התשלום העודף ששילמו בעדה במס רכישה. לשון אחר, במניות החברה אשר נרכשו על-ידי העוררות היו גלומות, אליבא דהעוררות, שתי זכויות נפרדות: הזכות במקרקעין וכן היכולת לפַנות את הבניין ולשלוט על חזות סביבת המתחם.
המשיב דחה את שומת העוררות וסבר שיש להעמיד את שווי הקרקע בהתאם לתמורה החוזית ששולמה על-ידיהן, דהיינו 37.4 מיליון ש"ח (על-בסיס גילום מלא).
ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט ה' קירש – בהסכמת חבר הוועדה עו"ד י' אלקיס וכנגד חוות-דעתו החולקת של חבר הוועדה עו"ד ושמאי מקרקעין ד' מרגליות – דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).
השופט קירש קבע, כי לא מצא בחומר הראיות – ובכלל זאת, בהסכם המכר, בדיווח למשיב, במצגי העוררות (שהינן חברות ציבורית) לבורסה – בסיס עובדתי-אובייקטיבי לכך שהעוררות אכן רכשו מהמוֹכרים זכות נוספת פרט לקרקע (והבניין שמעליה).
עוד ציין השופט קירש, כי אף אם יונח לטובת העוררות כי חלק מהתמורה הכוללת אכן שוּלם עבוּר השגת הַשליטה בקרקע על-מנת להביא להריסת הבניין הישן, הרי יכולת זו להסיר את הבניין ולשלוט במראה המתחם וסביבתו היא אך תוצאת לוואי של רכישת הזכות במקרקעין.
בנוסף, קבע השופט, כי אף אם יקבל את גרסת העוררות כי פעלו בעיקר ממניע סובייקטיבי (הסרת המפגע הנטען) ולא מתוך שיקול אובייקטיבי יותר (כגון: השגת זכויות בניה נוספות), אין בכך כדי להועיל להן. שכּן, העניין הסובייקטיבי המיוחד שרוכש מסוים מוצא בנכס פלוני אינו משנה את מהות הנכס וטיב הזכויות הנרכשות.
לאור כל זאת, קבע השופט קירש, כי באמצעות קניית מניות החברה, רכשו העוררות זכות אחת הכפופה להוראות חוק מיסוי מקרקעין, והיא האופציה לחידוש החכירה של הקרקע; וכי זכות זו טמנה בחוּבּה גם את האפשרות להרוס את הבניין.
השופט קירש המשיך ונדרש לשאלה, האם שווי הזכות ייקָבע לפי שווי השוק הנמוך יותר, כטענת העוררות (הסוברות, כי יש להחיל את מס הרכישה לפי שווי השוק האובייקטיבי, וזאת בהתאם ל"כלל" הקבוע ברישא להגדרת המונח "שווי"), או על-בסיס התמורה החוזית ששולמה בפועל, כטענת המשיב.
השופט ציין, כי מהראיות שהוצגו בפניו עולה, כי במוקד המשא-ומתן לרכישת המניות עמדה הקרקע (ולא המניות), כאשר התמורה החוזית ששולמה בסופו של יום לא הייתה מבוססת על תמחור מראש של מכלוֹל "היתרונות היחסיים הגלומים במניות" כלשון העוררות היום; כי ההבחנה הנטענת בין מחיר המניות לבין ערך הקרקע הועלתה לראשונה על-ידי העוררות לאחַר מעשה במסגרת הדיווח למשיב ושוני זה לא קיבל ביטוי בדיווח מצד המוֹכרים או בדוחות הכספיים של העוררות (לדברי המומחה מטעם העוררות, שנדרש לאופן בו טופלה העִסקה בדוחות הכספיים, ההשקעה במניות הוצגה בדוחות האמורים "לפי העלות [החוזית] הכוללת" מבלי שנעשות התאמות כלשהן בשלב זה); וכי גם לגישת העוררות, שווי הרכישה שעליו הצהירו העוררות בדיווח למשיב לא משַקף את שווי השוק "האמיתי" של הקרקע, שהוא נמוך עוד יותר, לטענתן.
באשר לקביעת ה"שווי", קבע השופט קירש – תוך שהוא מנתח, בין היתר, את תולדות החקיקה (ראו פס' 84–106 לחוות-דעתו של השופט) – כי במקרה דנא התקיימו מלוא התנאים לקביעת שווי העִסקה לפי חלופת התמורה החוזית שבהגדרת המונח "שווי" (בסעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין): (א) קיים הסכם כתוב; (ב) תום ליבם של הצדדים לעסקה לא היה שנוי במחלוקת; ו-(ג) לא התקיימו "יחסים מיוחדים" בין הצדדים (ראו פס' 79–83 לחוות-דעתו של השופט).
בנוסף, קבע השופט, כי חלופת התמורה החוזית (שבהגדרת המונח "שווי") לא נועדה לתת מענה רק לאותם מצבים שבהם התמורה החוזית נמוכה משווי השוק, ואפשר ליישמה גם בנסיבות שבהן המחיר החוזי עולה על שווי השוק; וכי אין הבדל בעניין זה בין קביעת השוֹוי לצורך הטלת מס רכישה לעומת קביעת השוֹוי בקשר לחיוב במס שבח.
לבסוף, נדרש השופט קירש לטענת העוררת לפיה במקרה הפרטי של רכישת מניות איגוד, אין תחולה לחריג להגדרת "שווי" ויש לאמץ בכל מקרה את שווי השוק. זאת, הן לאור לשון הוראות סעיף 9(ב)(1) לחוק מיסוי מקרקעין והן לאור מנגנון חישוב מס הרכישה. השופט דחה טענה זו.
בנוסף, דחה את השופט את טענתן החלופית הנוספת של העוררות כי מקום בו הגילום מביא לתוצאה העולה באופן משמעותי וניכר על שווי השוק, יש לקבוע את "שווי המכירה" לפי שווי השוק בלבד.
לאור כל האמור, קבע השופט קירש כי מס הרכישה בו חייבות העוררות ייקָבע לפי התמורה החוזית (אף אם היא עלתה על שווי השוק של הזכויות); וכי יש לחשב את התמורה החוזית כאמור על-בסיס גילום מלא לנוכח הסכמת העוררות לשאת במס השבח שיוטל על המוֹכרים.
כאמור, חבר הוועדה עו"ד י' אלקיס הצטרף לחוות-דעתו של השופט קירש, בעוד שחבר הוועדה הנוסף, עו"ד ושמאי מרגליות, הציע בדעת מיעוט לקבל את הערר.
עיכוב ביצוע
במבזק מס' 1812 מיום 15.9.2019 (קישור למבזק) נדרשנו לפסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין עזבונו של המנוח יוסף עיני ז"ל ("המנוח").
נזכיר, כי ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט א' גורמן (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד מ' בן לולו ושמאי מקרקעין א' לילי), דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).
נקבע, כי נוכח מימוש הסכם המכר שנכרת בין המערערים ויֶתֶר יורשי המנוח לשם חלוקת נכסי עזבונו, אשר קיבל תוקף של פסק-דין ביום 14.12.2005 ("ההסכם"), אין לראות בפסק הבוררות הלא מנומק מיום 16.4.2009 שניתן על-ידי הבורר אליו פנו המערערים לצורך חלוקת יתרת נכסי העזבון שעניינם לא הגיע לסיום בגֶדר ההסכם, כחלוקה ראשונה של אותם נכסים לצורך סעיף 5(ג)(4) לחוק מיסוי מקרקעין.
על-כן נקבע, בין היתר, כי יש לראות בפסק הבורר כפעולה של מכירה.
על פסק-הדין זה הוגש ערעור לבית-המשפט העליון, ולצדו בקשה לעיכוב ביצועו.
בבקשה נטען, כי סיכויי הערעור להתקבל טובים מאוד, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, הוא המערער 1, שכּן ביצוע פסק-הדין שבעקבותיו נקבעו לו שומות מס שבח בגובה של כ-850,000 ש"ח, יגרום לו נזק בלתי-הפיך בְּשל העובדה שעליו למכור נכסי מקרקעין על-מנת לשלם חיוב זה.
המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין אזור מרכז, התנגד לבקשה. לגישתו, דין הבקשה להידחות הן מהטעם שסיכויי הערעור נמוכים בהתחשב בכך שהערעור נסוב, רובו ככולו, על ממצאים עובדתיים מובהקים של ועדת הערר, בעוד שסעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין קובע כי ניתן לערער על החלטת ועדת-הערר לבית-המשפט העליון רק ביחס לשאלה משפטית; הן מהטעם שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש, נוכח ההלכה הפסוקה כי ככלל אין לראות בביצועו של פסק-דין המטיל חיוב כספי כנזק בלתי-הפיך; והן מהטעם שמדובר בהליך מס בו הזוכה היא המדינה, וממילא מתאיין החשש שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמתו.
בית-המשפט העליון, מפי השופט מ' מזוז, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
לדבריו, אף מבלי לנקוט עמדה בשאלת סיכויי הערעור, מאזן הנוחות במקרה דנן אינו נוטה לטובת המבקש. שכּן, כאשר מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין המטיל חיוב כספי, הכְּלָל הוא כי מאזן הנוחות נוטה להימנעות מעיכוב ביצוע, שכן ככלל אין מניעה להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור. חריג לכך הוא אם קיים חשש ממשי שהמבקש לא יוכל לגְבות בחזרה את כספו במידה שערעורו יתקבל, אך המקרה דנא אינו מעלה חשש כאמור והמבקש אף לא טען לכך.
השופט מזוז הוסיף וציין, כי כאשר נטען לנזק בלתי-הפיך עֵקב מכירתו של נכס מקרקעין לצורך תשלום החיוב הכספי (כפי שנטען בבקשה דנן), על המבקש להראות כי מדובר בנכס שיש למבקש זיקה מיוחדת אליו (כגון: דירת מגורים), דבר שלא נעשה בבקשה שלפניו ועל-כן דין טענה זו להידחות.
חקירה נגדית
פורסמה החלטתו של בית-המשפט העליון בבקשת רשות הערעור על החלטותיו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין ברק אלימלך.
במסגרת הבקשה, קובל אלימלך על כך שחקירתו הנגדית של המפקח במשרדי המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 1) נקטעה בטרם מוצתה; ועל כך שנשללה ממנו זכותו לחקור בחקירה נגדית עד נוסף מטעם המשיב.
אשר על כן, מבקש אלימלך, שייקָבע מועד הוכחות נוסף, שבמסגרתו יחקרו בחקירה נגדית שני העדים האמורים.
בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' סולברג, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
באשר לבקשה הראשונה – לפיה נקטעה החקירה הנגדית באיבּה – נקבע, כי זו חוסה תחת סעיף 1(5) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009,* ומשכך, מתייתר הצורך לדון בה ולבררה.
* סעיף זה כולל "החלטה בעניין הזמנת עדים, סדר שמיעת עדים, ושאלות המוצגות לעדים לרבות קבלה או דחייה של התנגדות בעניין זה, למעט החלטה על דחיית בקשה לזמן עד או להגיש ראיה, או החלטה בעניין בקשה לעדות מוקדמת".
אשר לבקשה השנייה, קבע השופט סולברג, כי דיוני ההוכחות הסתיימו זה מכבר והסיכומים הוגשו, ועל-כן אין לאפשר לחקור עד שכנגד בחקירה נגדית; וכי בעת הזאת, אלימלך ימתין לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי שעליו ועל נימוקיו, כמו גם על החלטות שונות שניתנו במהלך המשפט, שמורה לו הזכות לערער.
מערכת דיגיטלית לדיווח על הוצאות עובדים
פורסמה הודעתה של רו"ח פזית קלימן, סמנכ"לית בכירה שומה וביקורת ברשות המסים, בנושא "הקלה בניהול ספרים בנושא שימוש במערכת דיגיטלית לדיווח על הוצאות עובדים – הנחיות להגשת בקשה להקלה" (קישור להודעה).
במסגרת ההודעה מפורטים התנאים לקבלת הקלה לפי סעיף 130(א)(2) לפקודת מס הכנסה לגבי סריקה וביעור של אסמכתאות לגבי הוצאות עובדים (כגון: טיסות, ארוחות, נסיעה במוניות וכו') שלא בהתאם לנספח ו' להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ו-1973, בעת שימוש במערכת דיגיטלית לדיווח ובקרה על הוצאות עובדים.
יושם אל לב, כי האמור בהודעה מתייחס אך ורק לדרכי שמירת האסמכתאות בגין ההוצאות ולא למהות ההוצאה והסכום המותר בניכוי כפי שנקבע בתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות מסויימות), תשל"ב-1972.
דמי ביטוח לאומי/בריאות בשנת 2020
המוסד לביטוח לאומי פרסם את חוזר מס' 1487 (קישור לחוזר) ובו פירוט השינויים בדיווח ותשלום דמי ביטוח לציבור המעסיקים הָחל מחודש ינואר 2020.