מימוש הטבות מס לילדים עם נכוּת קשה
פורסמה הודעת רשות המסים (קישור להודעה) לפיה הרשות והמוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") קידמו מהלך לטובת ילדים עם נכוּת חמורה ולהוריהם, לפיו בד בבד עם קביעת הזכאות לגמלת ילד נכה על-ידי המל"ל, ייקָבע לילד גם שיעור הנכוּת וכך יוכל ליהנות מהקלוֹת במס* ללא צורך להופיע שוב בפני וועדה רפואית.
* ההקלות הן לעניין פטוֹר ממס להכנסותיו של הילד עם הנכוּת, פטוֹר ממשיכת כספים מקופת גמל וכן הקלה בתשלום מס רכישה.
עד עתה, נדרשו הילדים להופיע בפני שתי ועדות: האחת, של המל"ל לקביעת זכאות לגמלת ילד נכה; והשנייה, לצורכי מס הכנסה.
כעת, הילדים שיעמדו בקריטריונים שנקבעו על-ידי המל"ל יופיעו בפני ועדה אחת בלבד שתקבע את שיעור הגמלה ואת אחוז הנכוּת.
בהתאם לסיכום בין המל"ל לבין רשות המסים, הרשות תקבל באופן אוטומטי מהמל"ל מידע לגבי ילדים עם נכות בשיעור 100%, או בשיעור 90% לפחות מחמת לקות באיברים שונים (האחוז האמור הוא תוצאה של חישוב מיוחד של הליקוי באיברים השונים שבלעדיו היה נקבע אחוז נכות של 100% לפחות).
כתוצאה מכך, בעת הפנִיה למשרדי מס הכנסה או מיסוי מקרקעין לקבלת הקלוֹת המס, הילד לא יידרש לעבור ועדה רפואית ואפילו לא יידרש לצרף אישור על שיעור הנכוּת.
ילדים עם נכות, שאינם עומדים בקריטריונים והמידע לגביהם לא יועבר אוטומטית לרשות המסים, יהיו זכאים לגשת לוועדה רפואית בהתאם לנהלים הקיימים כיום.
מערכת קנס מינהלי למייצגים
גב' זילפה גלינדוס, סמנכ"לית בכירה לאכיפת הגביה ברשות המסים, הודיעה לרו"ח איריס שטרק, נשיאת לשכת רואי-חשבון (קישור להודעה), כי בימים הקרובים תיפתח מערכת קנס מינהלי למיַיצגים הקשורים לשע"מ שבאמצעותה ניתן יהיה לקבל מידע באופן מלא על המיוצגים וכן ביצוע תשלומים בגין הקנסות המינהליים ללא צורך בפנייה למשרדים האיזוריים.
תביעות מס רכוש בגין היעדרות מעבודה
פורסמה הודעת רשות המסים (קישור להודעה) לפי ניתן להגיש תביעות לפיצויים ממס רכוש במסלול שכר בגין ימי היעדרות בשנת 2018 עד ליום 26.9.2019.
זאת, בעקבות פרסום ההסכם הקיבוצי המחיֵיב את המעסיקים לשלם שכר לעובדים שנאלצו להיעדר מעבודתם בְּשל המצב הביטחוני לפי הנחיות פיקוד העורף לסגירת מוסדות חינוך ועסקים.
היפוך נטל הראיה וההוכחה
במבזק מס' 1776 מיום 24.2.2019 התייחסנו להחלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין ברודקום ברודבנד אקסס בע"מ.
נזכיר את עיקרי העוּבדות:
המערערת הינה חברה תושבת ישראל שמלוא מניותיה הוחזקו בידי חברה תושבת ארה"ב (Broadlight Inc) ("חברת האם").
ביום 21.3.2012 רכשה Broadcom Corporation ("ברודקום"), חברה תושבת ארה"ב, את מלוא מניותיה של חברת האם בתמורה לכ-200 מיליון דולר ("עסקת רכישת המניות").
ואילו ביום 1.6.2012 נחתם הסכם במסגרתו מכרה המערערת את כל זכויותיה בקניין הרוחני ל-Broadcom International Limited, חברה תושבת איי קיימן מקבוצת ברודקום, בתמורה ל-59.5 מיליון דולר ("הסכם מכירת הקניין הרוחני").
באותו יום (1.6.2012), נחתמו שני הסכמים בין המערערת לבין חברות מקבוצת ברודקום: האחד, הסכם למתן שירותי מחקר ופיתוח לברודקום במסגרתו נקבע כי המערערת תספק שירותי מחקר ופיתוח בתמורה לכיסוי עלויותיה ובתוספת מִרווח רווח של 8% (Cost+8%); השני, הסכם למתן שירותי שיווק ותמיכה טכנית שנחתם מול חברה תושבת סינגפור מקבוצת ברודקום במסגרתו נקבע כי המערערת תספק לאותה חברה שירותי שיווק בתמורה לכיסוי עלויותיה ובתוספת מִרווח רווח של 10% (Cost +10%).
לעמדת המשיב, העִסקה שנערכה בין המערערת לבין חברת ברודקום הקיימנית במסגרת ההסכם למכירת הקניין הרוחני רחבה בהיקפה מבּחינה מהותית מכפי שהוצגה. לטענתו, לא רק הקניין הרוחני של המערערת נמכר באותה עסקה אלא מלוא הפונקציות והנכסים המוחשיים והבלתי מוחשיים שהיו בידיה ערב המכירה והסיכונים בהם נשאה – Functions Assets and Risks (FAR) ויש לראותם כאילו גם הם נמכרו במסגרת העִסקה.
במסגרת הליך הערעור, הגישה המערערת בקשה להשתת נטל ההוכחה ונטל הבאת הראיות. לחלופין, ביקשה המערערת להורוֹת למשיב (פקיד-שומה גוש דן) לפתוח בהבאת מסכת הראיות והעדים מטעמו תוך הותרת הקביעה בדבר הצד הנוטל בנטל השכנוע להכרעה בתום ההליך, במסגרת הכרעת הדין.
לטענת המשיב, לא נעשה במקרה זה שימוש בהוראות סעיף 86 לפקודת מס הכנסה ובוצע סיווג מחדש של העִסקה, אלא בוצע רק סיווג באופן שונה של העִסקה בהתאם למהותה הכלכלית.
בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
השופטת סרוסי ניתחה את ההבחנה בין טענת מלאכותיות ("סיווג מחדש") לבין טענת "סיווג שונה" וקבעה, כי אין לקבל את טענת המערערת לפיה המשיב לא סיוֵוג את העִסקה באופן שונה. לדבריה, כאשר המשיב סבור שהיקף העִסקה, כפי שדוּוח על-ידי המערערת, אינו משַקף את היקף העִסקה שהתרחשה בפועל (דהיינו, כאשר המשיב בדעה כי מה שנמכר בפועל הוא לא רק הקניין הרוחני אלא גם נכסים, פונקציות וסיכונים, שמכירתם לא דוּוחה), התערבות המשיב בתוכן ובהיקף העִסקה של המערערת היא בתוך עולם המעשה ולכן השימוש שעשה הוא של סיווג שונה של העִסקה באופן שאינו משית את נטל ההוכחה על כתפיו.
השופטת סרוסי הוסיפה והתייחסה לטענת המערערת כי שומת המשיב נקבעה לפי סעיף 85א לפקודת מס הכנסה ומשכך והיות המערערת מסרה למשיב את המסמכים והנתונים המצוייה בידיה הנוגעים לעסקה ואת דרך קביעת מחיר העִסקה, הרי שעל-פי סעיף 85א(ג)(2) לפקודה "... תחול על פקיד השומה חובת הראיה אם קבע קביעות השונות מההסכמות בין הצדדים". השופטת דחתה טענה זו, בקובעה, כי במקרה דנא המשיב אינו חולק על חקר השוק שהִמציאה המערערת אלא אינו מקבל את היקף העִסקה שהוצג על-ידי המערערת וקובע כי יש לראות בעסקה כעסקה למכירת ה-FAR.
השופטת סרוסי דחתה אפוא, את הבקשה, וקבעה כי המערערת תפתח בהבאת מסכת הראיות והעדים מטעמה ורק לאחר מכן יביא המשיב את ראיותיו ועדיו; וכי המערערת היא גם זו שתישא בנטל השכנוע בהליך.
נזכיר, כי במבזק מס' 1782 מיום 26.3.2019 נדרשנו להחלטה נוספת של השופטת סרוסי בסוגיה דומה, וזאת בעניין גוטקס סווימוויר ברנדס בע"מ.*
* עניינה של ההחלטה בבקשת המערערות – גוטקס סווימוויר ברנדס בע"מ וגוטקס ריטייל ברנדס בע"מ – כי המשיב (פקיד-שומה למפעלים גדולים) הוא שיביא ראשון את ראיותיו ועדיו ורק לאחר מכן יביאו המערערות את ראיותיהן ועדיהן; וכי נטל השכנוע בערעורים שהגישו יונח לפתחו של המשיב. זאת, מהטעם, כי טענותיו של המשיב, בכל אחד מההליכים – ולמצער המסה העיקרית שלהן – הן טענות של מלאכותיות לפי סעיף 86 לפקודת מס הכנסה.
עוד טוענות המערערות, כי היפוך הנטלים, לרבות סדר הבאת הראיות, נכון לא רק במקרים בהם עושה המשיב שימוש מפורש או משתמע בטענת מלאכותיות לפי סעיף 86 לפקודה, אלא גם במקרים שבהם מתיימר פקיד-השומה לסַווג את העִסקה באופן שונה מהאופן בו דיווח הנישום.
השופטת סרוסי דחתה את הבקשות (קישור להחלטה) תוך שהיא מפנה, בין היתר, להחלטתה בעניין ברודקום.
על החלטתה של השופטת סרוסי בעניין ברודקום ברודבנד אקסס בע"מ הגישה המערערת בקשת רשות ערעור לעליון.
בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' סולברג, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
השופט סולברג הבהיר, כי בבוא פקיד-השומה לעמוֹד על המהות הכלכלית של עסקה פלונית, פתוחות לפניו שתי דרכים שאינן "חלופיות" ויש למצות את האחת בטרם הידרשות לרעותה: האחת, עוברת ב"מסלול" הדין הכללי, בגדרו יבחן פקיד-השומה האם לאור הוראות הדינים מלבר דיני המס (כגון דיני התאגידים או החוזים), יש לבצע "סיווג שונה", דהיינו לסַווג את העִסקה באופן שונה מכפי שהציגו הצדדים; השנייה, "סיווג מחדש" של העִסקה, שמקורהּ בנורמה האנטי-תכנונית המצויה בין היתר בסעיף 86 לפקודה, שבתנאים מסוימים מתירה לפקיד-השומה להתעלם מִרכיביה של עסקה, ו"לסַווגה מחדש" לצורך הטלת מס, וזאת אם מצא כי אין טעם מסחרי יסודי לביצוע העִסקה כפי שנעשתה.
השופט סולברג הוסיף וקבע, כי הוא אינו מקבל את טענת המערערת (המבקשת) לפיה המשיב ביצע, דה-פקטו, "סיווג מחדש" של העִסקה.
לדבריו, המשיב חולק על ההתאמה בין המצג המתואר בהסכם המכר לבין מה שנעשה בפועל; וסובר, כי לא נמכר "רק" קניין רוחני, אלא בוצעה עסקה רחבה יותר באופן משמעותי, שנחבאת מאחורי מצג של הסכם צר ורזה ממנה.
עוד קבע השופט, כי לוז השומה הוא למעשה בעמדת המשיב כי ניתן לסַווג את העִסקה באופן שונה, על-בסיס עוּבדות המס הרלבנטיות – קרי, על-בסיס עמדתו, שלפיה פונקציות מסוימות יָצאו בפועל מתחת קורת גגה של המבקשת. לשיטתו, פקיד-השומה נעצר בטרם התעורר הצורך להשתמש בסמכותו השיורית לביצוע "סיווג מחדש", דהיינו הוא נמצא בשלב הראשון של הניתוח – בחינת העִסקה במשקפי הדין הכללי (ובענייננו, דיני החוזים).
לבסוף, ציין השופט סולברג, כי לא שוכנע שהפער בין הבירור שיידרש בהליך העיקרי נוכח סיווג השומה ככזו של "סיווג שונה" לבין זה שהיה נדרש לוּ היה מדובר ב"סיווג מחדש", הוא ניכר כפי טענת המבקש. ערעור המס עצמו, קובע השופט, נסוב, בעיקרו, סביב השְאֵלה העובדתית של מכירת הנכסים שזכו לשם הקוד FAR ושאלה זו ממילא תהא טעונה הוכחה, תסוּוג השומה ככל שתסוּוג.
סיווג תקבול ממכירת מניות
ביום 22.8.2019 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין מור דן פייננס בע"מ ויוסף לוי.
המערערת 1, מור דן פייננס בע"מ ("המערערת"), יוסדה בשנת 2003 והיא רשומה כחברה העוסקת במתן ייעוץ, תכנון פיננסי ופיתוח עסקים.
בשנת-המס 2011 הגישה המערערת את הדו"ח השנתי שלה כחברה משפחתית, כאשר המערער 2, יוסף לוי ("המערער") – שייסד אותה ומחזיק במלוא מניותיה – נרשם כנישום המיַיצג.
ביום 4.4.2011 חויבה המערערת, במסגרת פסק בוררות, למכור את את המניות שהחזיקה בחברת מ.א.ל רוטשילד בע"מ ("חברת רוטשילד") ובחברת מיאב ספרא בע"מ ("חברת מיאב").
למערערת נוצר רווח ממכירת המניות כאמור והיא ביקשה לקזזו לצורכי מס כנגד הפסדיה העסקיים המועברים.
חברת רוטשילד וחברת מיאב ("חברות הנכס") יוסדו על-ידי המערערת ביחד עם שותפים אחרים, כאשר המערערת החזיקה 25% ממניות חברת רוטשילד ו-10% ממניות חברת מיאב, וזאת כנגד הלוואת בעלים ותמורת פעולות עתידיות להשבחת החברות.
חברת רוטשילד היא בעלת מניות בחברה אחרת (חברת בית השחר בע"מ) שלהּ נכס מקרקעין בתל-אביב; ואילו בבעלות חברת מיאב נכס מקרקעין אחר בתל-אביב.
לטענת המערערים, ראוי "להשקיף" את שתי חברות הנכס ולראות במערערת כמי שהחזיקה במישרין בזכויות במקרקעין כאשר הפעילות שנעשתה בהן על-ידי חברות הנכס מגיעה כדי פעילות עסקית. עוד טענו המערערים, כי המניות התקבלו בתמורה להשקעתו של המערער בקידום פיתוח המקרקעין שבבעלות חברות הנכס, משמע בגין פעילות במישור הפירותי, ולפיכך גם מכירתן כפופה למס פירותי. לחלופין, נטען על-ידי המערערים כי מדובר בעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי או ברווח הון בעסק.
לטענת המשיב (פקיד-שומה נתניה), מאחַר שמדובר במכירת מניות, המהוות, ככלל, נכס הוני, והיות שהמניות דוּוחו בדו"חות המערערת כהשקעה וכנכסים בלתי-שוטפים והוחזקו על-ידיה במשך שנים רבות עד אשר היא חויבה למוכרן, אין לסַווג את התקבול ממכירת המניות כחלק מפעילותה העסקית של המערערת, ואף לא כעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי.
בית-המשפט, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט בורנשטין קבע, כי יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה להבחנה בין רווח הון לבין הכנסה פירותית על נסיבות המקרה שלפניו מלמד כי לא ניתן לראות במערערת, העוסקת בייעוץ, כמי שמקיימת פעילות עסקית מסוג של מכירת מניות.
השופט הוסיף וציין, כי גם אם יונח (והדבר לא הוכח) שמכירת מקרקעין על-ידי חברות הנכס חוסה תחת סעיף 2(1) לפקודה לא יהיה בכך כדי לשנות את התוצאה, וכך גם אם יונח כי ככל שהזכויות במקרקעין היו מוחזקות ישירות על-ידי המערערת (או על-ידי המערער) הרי שמכירת הזכויות הייתה חוסה תחת סעיף 2(1) לפקודה לאור היקף הזכויות ולאור היותו של המערער בעל בקיאוּת בשוק הנדל"ן.
זאת, מהטעם שטענת המערערים לפיה יש לבצע בנסיבות עניינם מעין "הרמת מסך" אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה לפיה גם בענייני מס יש להבחין בין החברה לבין בעלי מניותיה. כך, הוסיף וציין השופט, תוך שהוא מַפנה לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב ושל בית-המשפט העליון בעניין רוזבאד,* כי אימוץ טענה זו הייתה מובילה לתוצאה לפיה מכירת מניות על-ידי בעל מניות בחברה המקיימת פעילות עסקית תיחשב כאירוע במישור הפירותי, וזאת אך ורק מהטעם כי אותו בעל המניות פועל לשם קידומה של אותה פעילות מתוך מטרה להשביח את ערך מניותיו.
* למַעבר בנושא פסק-הדין של השופט אלטוביה והפיכתו על-ידי בית-המשפט העליון, לחצו כאן.
השופט בורנשטין המשיך ונדרש לטענתם הנוספת של המערערים לפיה יש לראות בתמורה שהתקבלה במכירת המניות כתקבול במישור הפירותי על שום שמלכתחילה התקבלו המניות אצל המערערת כתמורה עבוּר ביצוע הפעילות בחברות הנכס. השופט דחה טענה זו מהטעם שזו סותרת את עדותו של המערער ולא הוּכחה כדבעי.
עוד קבע השופט, כי המערערת לא רק שדיוְוחה כי הכנסותיה הן ממתן ייעוץ וממתן שירותים, אלא שהיא דיוְוחה על החזקותיה בחברות הנכס כנכסים בלתי-שוטפים ועל-כן מדובר בנכסים הוניים. עוד קבע השופט, כי אותה "הרמת מסך" שביקשו המערערים להחיל בעניינם, באופן זה שהחזקת המניות תיחשב כהחזקה ישירה של המקרקעין, לא עלתה בעת שדיוְוחו על עסקת המניות בדיווחיהם לצורך מע"מ.
לבסוף, קבע השופט בורנשטין, כי אין בידו לקבל גם את טענתם החלופית של המערערים לפיה מדובר בעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי. זאת, בהיעדר סממנים מסחריים כלשהם. הוא הדין, הוסיף השופט, לגבי הטענה כי מדובר ברווח הון בעסק, שכּן במקרה דנן, כלל לא הוכח כי המניות שימשו את המערערת להפקת הכנסה עסקית או שהן היוו חלק מגורמי הייצור של המערערת בעסקהּ.
תשומת לבכם, בין היתר, להתייחסותו של השופט בורנשטין (בפס' 22 ו-23 לפסק-הדין) לדברי שופט בית-המשפט העליון ע' גרוסקופףּ בעניין שירצקי.*
* למַעבר למבזק בנושא פסק-הדין בעניין שירצקי, לחצו כאן.
מס הכנסה בגין קיזוז חשבוניות פיקטיביות
ביום 26.8.2019 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין יצחק אביתר.
המערער היה הבעלים של שלוש חברות שעָסקו במסחר בזהב.
המערער והחברות הורשעו על-פי הודאתם על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב במסגרת הֶסדר טיעון בעבירות לפי חוק מע"מ בְּשל ניכוי מס תשומות על-פי חשבוניות פיקטיביות בהיקף של כ-330 מיליון ש"ח ובהתחמקות מתשלום מע"מ. זאת, במסגרת הונאת מס מסועפת, מתוחכמת ורבת משתתפים.
מנהל מע"מ הוציא לחברות שומות כפל-מס והן הגישו ערעור על שומות אלו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. ערעור זה נדחה על-ידי השופט ה' קירש (ע"מ 23423-06-14).
המשיב בתיק הנוכחי (פקיד-שומה חיפה) הוציא לחברות שומות לפי הוראות פקודת מס הכנסה, בגדרן קבע כי אחוז הרווח הגולמי שדוּוח על-ידיהן בשנות-המס מושא הצווים היה נמוך מהמקובל (0.99% ו-1.37%), ועל-כן קבע את הכנסותיהן לפי אחוז רווח גולמי של 4%.
בנוסף, חִייב המשיב את החברות בשנות-המס מושא הצווים בהכנסה בגובה מס התשומות שקיזזו החברות שלא כדין בגין החשבוניות הפיקטיביות, וזאת על-פי הכרעת הדין הפלילית נגדן. שומת החברות הייתה שומה חלופית לשומת המערער.
המשיב הוציא שומות גם למערער לשנות-המס שבערעור בהן הוא חויב כמי שהפיק הכנסות בגובה מס התשומות שקוזז שלא כדין בגין החשבוניות הפיקטיביות על-ידי החברות. זאת, כשומה ראשית; וכשומה חלופית חויב המערער כמי שקיבל לידיו דיבידנד מתוך ההכנסות האמורות שנצמחו בידי החברות בגובה מס התשומות שקוזז, כאמור, שלא כדין.
החברות לא הגישו ערעורים על השומות שהוצאו להן, וכתוצאה מכך שומות אלו הפכו סופיות וחלוטות.
המשמעות האופרטיבית של אי-הגשת הערעורים היא שהחברות לא חָלקו כלל על קביעת המשיב בדבר שיעור הרווח הגולמי כמו גם על קביעתו לפיה נצמחה בידיהן הכנסה בגובה מס התשומות שקיזזו שלא כדין.
בחודש אוגוסט 2019 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט בבקשות שהוגשו על-ידי החברות להארכת מועד להגשת ערעור ובו נדחו כל טענותיהן.
בעקבות ישיבת קדם המשפט הראשונה בתיק בה התבקש המשיב להבהיר האם הוא עומד על שומתו הראשית כלפי המערער או שמא מתמקד הוא בשומה החלופית של הכנסה מדיבידנד, הודיע המשיב כי הוא חוזר בו מהשומה הראשית וכי הוא עומד על השומה החלופית בלבד – דהיינו, על שומת ההכנסה כדיבידנד למערער בְּשל כספי מס התשומות (תוספת ההכנסה) שהתקבלו בחברות שבשליטת המערער, כאשר המשיב רואה במערער כמי שמשך כספים אלה לידיו מהחברות ("השומה החלופית").
בחודש נובמבר 2018, לאחַר שהוגשה תגובה מטעם המערער להודעת המשיב, ניתנה החלטת בית-המשפט לפיה לא נמצא כל בסיס שלא לקבל את הודעת המשיב; ולפיכך, השומה העיקרית שהוציא המשיב למערער בוטלה ונקבע, כי הערעור יסוב רק על השומה החלופית. בהתאם, הערעור נקבע לשמיעת ראיות.
בית-המשפט, מפי השופטת א' וינשטיין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, דחתה השופטת וינשטיין את טענות המערער לפיהן יש להשיב את הערעור לשלב הגשת הראיות, וזאת ממספר טעמים (ראו פס' 58 לפסק-הדין).
לאחר מכן, נדרשה השופטת לטענתו המרכזית של המערער כי הוא והחברות לא הורשעו בעבירות של קיזוז חשבוניות פיקטיביות, אלא בקיזוז חשבוניות "זרות". השופטת דחתה טענה זו הן מהטעם שטענה זו אינה רלבנטית לערעור (שכּן, השומה העומדת למבחן במסגרת הערעור מתבססת על השומות החלוטות של החברה) והן מהטעם שטענה זו אינה נכונה מלכתחילה.
השופטת דחתה גם את טענותיו הנוספות של המערער תוך ביקורת על דרך התנהלותו הדיונית בערעור (ראו פס' 64 לפסק-הדין) ובכלל זאת את הטענה כי החברות לא החליטו על חלוקת דיבידנד וממילא לא חילקו לו דיבידנד וכי מדובר בפיקציה. לדבריה, העובדה כי לא נעשתה הכרזה בפועל על-ידי החברות על חלוקת דיבידנד למערער אין משמעה כי לא חוּלק דיבידנד, וזאת, בין היתר, לאור הגדרתו הרחבה של המונח "דיבידנד" בחוק החברות. התוצאה המתבקשת והמסתברת משומות החברות וההכנסות הנובעות מהן, שהן סופיות, היא כי בידי המערער נצמחה בְּשל הכנסות שהיו בחברות שבשליטתו והתקבלו בידו או לפקודתו והכנסות אלו מסוּוגות כדיבידנד. זאת ועוד, הוסיפה השופטת, הבּחינה אם תשלום ייחשב כדיבידנד לצורכי מס הינה בחינה מהותית ולא פורמלית וגם אם החלוקה לא קיימה את הפרוצדורה הקבועה בחוק החברות, עדיין ייתכן ומדובר בדיבידנד לצורכי מס. עוד ציינה השופטת, כי בנסיבות הקיימות ניתן היה לייחֵס למערער אף הכנסה משכר עבודה או דמי ניהול ששולמו מהחברות, כך שהמשיב למעשה נהג לקולא במערער משחִייבו בדיבידנד.
טענה נוספת של המערער שנדחתה על-ידי השופטת וינשטיין היא כי המשיב לא היה רשאי להוציא לו באופן אישי שומה בגין הכנסת הדיבידנד וכי היה עליו להוציא לחברות שומת ניכויים. לדבריה, המשיב יכול לנהוג בהוצאת השומות כך או כך, דהיינו או להוציא לחברות שומת ניכויים או להוציא למערער שומה על הכנסה מדיבידנד או להוציא גם לחברות וגם למערער, כשומות חלופיות, תוך הצהרה כי לא יִגבה את כפל-המס.
חשבוניות פיקטיביות
פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין עלי בוואיה.
עניינו של פסק-הדין בערעור על החלטת המשיב (מנהל מע"מ ירושלים) לחייבו בכפל-מס בגין הוצאת חשבוניות פיקטיביות ולהטיל עליו קנס בגין ניהול פנקסי חשבונות בסטייה מהותית מהוראות החוק.
בית-המשפט, מפי השופט א' דורות, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).