19/08/2019: מחסן ששימש למגורים בניגוד לדין – האם "דירת מגורים"? | שיהוי/השתהות בגביית דמי ביטוח לאומי | 90 שומות = 90 אגרות | בקשה לאיחוד תיקים | חשבוניות פיקטיביות | דיווח על עסקה בינ"ל | בקשה לפתיחת תיק באופן מקוּון

עניינו של פסק-הדין בתביעה שהגיש אריה מיזל לביטול דרישת המוסד לביטוח לאומי לתשלום הפרשי דמי ביטוח בגין הכנסתו כשכיר בחו"ל, ממעסיק זר, בשנים 2009 ו-2010.
לטענת התובע, הדרישה לתשלום הפרשי דמי הביטוח אינה כדין מכוח דוקטרינת השיהוי וההסתמכות שפותחו בפסיקה.
עוד טען התובע, כי הנתבע מנוּע ומושתק מלשנות רטרואקטיבית את חיוביו של התובע בניגוד לקביעתו הקודמת משנת 2009 לתשלום דמי ביטוח מינימליים (קביעה שעולה בקנה אחד עם המדיניות בה נהג הנתבע כלפי המבוטחים בשנים קודמות), אשר התקבלה לאחַר שהתובע פנה ביוזמתו (באמצעות יועץ המס שלו) לנתבע, בזמן אמת, והצהיר בפניו על עבודתו בחו"ל בשירותי מעסיק זר.

בית-הדין קיבל את התביעה (קישור לפסק-הדין).

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי על פסק-הדין הוגש ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה.

בית-הדין הארצי, מפי השופטת ח' אופק גנדלר (בהסכמת השופטים ר' פוליאק ו-ס' דוידוב-מוטולה ונציגי הציבור) קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ניתחה השופטת גנדלר את כללי החבות בדמי ביטוח לאומי החָלים על מבוטח תושב ישראל המועסק במדינה זרה על-ידי מעסיק ישראל ועל-ידי מעסיק זר.

לאחר מכן, בָּחנה השופטת את משמעות השיהוי בגביית החוב מהתובע בתוך התקופה בה גבייתו אפשרית על-פי דין. זאת, לאחַר שהגיעה למסקנה כי המוסד לביטוח לאומי לא היה מנוּע מלפעול לגביית החוב נוכח הוראות ההתיישנות הקבועות בסעיף 363א לחוק הביטוח הלאומי.
השופטת גנדלר ניתחה את פסקי-הדין השונים שעָסקו בסוגיה זו ואשר ניתנה בשני הֵקשרים: במצב הראשון, מדובר בחוב שתקופת גבייתו מוגבלת ועוד בטרם חָלפה תקופה זו מבקש החייב למְנוע מהנושה לפעול לגבייתו מחמת שיהוי; ואילו במצב השני, מדובר בחוב שתקופת גבייתו אינה מוגבלת, קרי: שחוק ההתיישנות או הֶסדר דומה לו לא חלים עליו (דהיינו, אין מניעה פורמלית לגביית החוב אף בחלוֹׁף תקופה ממושכת העולה על התקופה המוּכּרת כתקופת ההתיישנות ובהקשר זה מבקש החייב למְנוע מהנושה לגבוֹת את החוב מחמת שיהוי).
השופטת קבעה, כי המקרה שבפנינו שייך לקבוצת המקרים הראשונה, שכּן גביית החוב נעשתה בתקופה בה לא הייתה מניעה או מגבלה לפעול לגבייתו מכוח סעיף 363א לחוק, הקובע מאז חקיקתו בשנת 2014 (ובשים לב להוראות התחילה והתחולה שנקבעו בו) מגבלות לתקופת הגבייה.
לדבריה, שיהוי (בתוך מגבלות התקופה שהותרה בדין לגבייה) עשוי לאיין את הגבייה, אך הפּסיקה קבעה תנאים מחמירים להחלת הדוקטרינה של שיהוי מאין גביה בתוך התקופה המותרת לגבייה.
לגופו של עניין, קבעה השופטת, כי השיהוי, על אף פגמו, אינו מאיין את הגבייה, וזאת ממספר טעמים: ראשית, לא רק שטענת ההסתמכות של המשיב (התובע) לא בוססה בפן העובדתי, אלא גם שדמי ביטוח הינם תשלום חובה וטענה בדבר הסתמכות לגיטימית המבוססת על נוהג הנוגד דין מעוררת קושי. כמו-כן, בהיעדר קיום חובת הדיווח על ההכנסות למוסד לביטוח לאומי יש קושי בניסיון ההסתמכות הנטען על-ידי המשיב (התובע).
לאור האמור, קבעה השופטת, כי אין המדובר בשיהוי מאין גביה, אלא בהשתהות פגומה המצדיקה הושטת סעד, וזאת בהיבט התוספות לקרן החוב ולא קרן החוב עצמה.
בהתאם, נקבע, כי פסק-הדין של בית-הדין האזורי יבוטל והמוסד יהיה רשאי לגְבות את מלוא הקרן של החוב, בצירוף הפרשי הצמדה רק בגין התקופה שלאחַר משלוח דרישת החיוב ביום 31.8.1984. דהיינו, המוסד לא יהיה רשאי לגְבות קנסות וריביות בגין התקופה שעד למתן פסק-דין זה ולא יהיה רשאי לגְבות הפרשי הצמדה בגין התקופה עד ליום 31.8.1984. עוד נקבע, כי לאור תרומתו של המוסד לביטוח לאומי להיווצרות העמימות העומדת במוקד הדיון, יחויב המוסד בתשלום הוצאות משפט לתובע בסך 25,000 ש"ח בגין שתי הערכאות. 

השופט ר' פוליאק הצטרף לתוצאת פסק-דינה של השופטת גנדלר הגם שמנימוקים שונים.
השופט פוליאק הסכים עם השופטת גנדלר כי לא הוכח התנאי העיקרי של שיהוי מאין גבייה, במובן זה שטענת ההסתמכות של המשיב (התובע) נטענה בעלמא ולא הורם הנטל להוכחתה.
לדבריו, העובדה לפיה מקורו של החוב בתשלום חובה על-פי דין אינה מסכלת את האפשרות לאיין בנסיבות מתאימות – גם אם חריגות ויוצאות דופן – את האפשרות לגביית החוב, אך במכלול השיקולים האם לקבל את טענת השיהוי המנהלי באופן שהרשות לא תִגבה את החוב, יש ליתן משקל משמעותי ביותר למקורו של החוב.
השופט פוליאק הוסיף וקבע, כי לא היה מקום לטענת המוסד כלפי המשיב (התובע) והתנהלותו וכי אף אם אין די בהתנהלות המוסד, שאינה נובעת מעמימות פרשנית (שהרי המצב המשפטי היה נהיר לפקידי המוסד כעולה מהעדות מטעמו), יש בה כדי לתמוך בקביעת השופטת גנדלר על הפחתת חלק מהחוב באמצעות העמדתו על השיעור הנומינלי עד להתעוררות המאוחרת של המוסד ולוויתור על ריבית וקנסות לאחריה וכדי לתמוך בקביעה הנוספת לפיה יש להשית את עלות ההליך המשפטי על המוסד.

השופטת ס' דוידוב-מוטולה ונציגת הציבור (מעסיקים) הצטרפו לתוצאת פסק-הדין של השופטת גנדלר וזאת מטעמיו של השופט פוליאק. ואילו נציגת הציבור (עובדים) הצטרפה לתוצאת פסק-הדין.

תשומת לבכם להתייחסותה של השופטת גנדלר לשאלה האם ובאילו נסיבות השתהות פגומה יכולה להביא להפחתת קרן החיוב (פס' 61–63 לחוות-דעתה) ולהתייחסותו של השופט פוליאק לשאלה זו (פס' 6 לחוות-דעתו).

90 שומות = 90 אגרות

עניין אפרהימי

במבזק מיום 26.6.2017 נדרשנו להחלטת בית-המשפט העליון בעניין אפרהימי ואח'.

המבקשים, 14 במספר, הגישו במשותף ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב על צווים שהוצאו להם על-ידי פקיד-השומה. הצווים הוצאו להם בנפרד, אך לטענתם הערעורים מבוססים על שאלות משפטיות משותפות שמקורן בהשלכות המס של פינויָם ממתחם שהחזיקו במשותף. לפיכך, לפי תקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי – החָלה במקרה זה מכוח תקנה 9(א) לתקנות בית משפט (ערעורים בעניני מס הכנסה), התשל"ט-1979 ("תקנות ערעורי מס") – הם רשאים להגיש ערעור במאוחד (בדומה לאפשרות להגיש תביעה אחת על-ידי כמה תובעים, המבוססת על שאלה משותפת).

לאחַר שהוגש הערעור, הורה בית-המשפט המחוזי (השופט מ' אלטוביה) לצדדים להתייחס לשאלה אם ניתן היה להגיש את ההליך כערעור אחד; ולאחַר שהצדדים הגישו עמדותיהם בנושא, קבע בית-המשפט, כי אמנם ייתכן ובעתיד יוחלט על שמיעת הערעורים במאוחד, אך אין הלימה בין אפשרות זו לבין חובת תשלום האגרה בגין כל הליך והליך, כל שכּן בהתחשב בכך שפקיד-השומה מחויב לחיסיון כלפי כל נישום בנפרד.
לאור זאת, הורה בית-המשפט המחוזי, כי ההליך הנוכחי ישמש כערעור למערער אחד, לפי שיקול דעת בא-כוחם של המערערים; ויֶתֶר המערערים יוסרו ממנו ויוכלו להגיש ערעורים נפרדים. מכאן בקשת רשות הערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' סולברג, דחה את הבקשה לרשות ערעור (קישור להחלטה).
השופט סולברג קבע, כי הרישא לתקנה 4(ג) לתקנות ערעורי מס (הקובעת, כי "הודעת ערעור יכול שתתייחס ליותר משומה אחת לאותו מערער, אולם – כאמור בתקנות האגרות – יראו כל אחת מהשומות שהערעור מתייחס אליהן כאילו הוגש עליה ערעור בנפרד") מתייחסת להגשת ערעור על יותר משומה אחת לאותו מערער, ועל פניה היא משמיעה כי לא תיתכן הגשת הודעת ערעור ליותר משומה אחת שהוצאו לנישומים שונים. יתרה מזאת, התקנה קובעת, כי גם אם הוגש ערעור על שומות שונות, תשולם אגרה על כל אחת מהן בנפרד. לפיכך, גם אם ניתן היה לעשות כן, היו התקנות מחייבות, כעיקרון, תשלום אגרה עבור כל שומה בנפרד (אף שבפועל, בְּשל שינויים בתקנות המסדירות את אגרות בתי המשפט, אין תקנה זו מופעלת הלכה למעשה). אומנם, הוסיף וציין השופט סולברג, בתקנות ערעורי המס מצויינת האפשרות של ריבוי מערערים (ראו לשון תקנה 5(ד) לתקנות אלו), אולם אין בכך כדי לשנות מן המשתמע מתקנה 4(ג) הנ"ל, משום שהדבר אפשרי, ואף רגיל, כאשר הוּצאה שומה אחת המתייחסת לכמה נישומים, כגון בני זוג או שותפים.
באשר לתקנות סדר הדין האזרחי, קבע השופט סולברג, אלו חלות על ענייננו "בשינויים המחויבים ובכפוף להוראות הפקודה ולתקנות אלה" (כלשון תקנה 9(א) לתקנות ערעורי מס), ומכאן שהן אינן יכולות לסתור את המשתמע מתקנה 4(ג) האמורה. כמו-כן, לאור סדרי הדין הנהוגים בהליכים אזרחיים, אין מקום להגשת ערעור המס כפי שהוגש.
השופט סולברג הטעים, כי אין לקבל את טענתם של המבקשים ביחס לתקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי (המתייחסת לאפשרות הגשת תביעה משותפת על-ידי כמה תובעים "בשל מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה של מעשים או עסקאות או כתוצאה של אחד מאלה"). שכּן, ערעור מס, כשמו, הוא ערעור על החלטה מינהלית כאשר כל ערעור תוקף החלטה נפרדת של פקיד-השומה (וממילא אין לראות בשומות השונות שהוצאו, אף אם הוצאו בגין תשתית עובדתית דומה, כ"סדרה אחת של מעשים").
לכל האמור צירף השופט סולברג גם את הנמקתו של בית-המשפט המחוזי בנוגע לחיסיון המוטל, כנקודת מוצא, על ההליך.

עניין מגורי הים האדום

בהמשך לאמור, דיווחנו במסגרת מבזק מס' 1709 מיום 2.5.2018 על החלטתו של בית-המשפט העליון בעניין מגורי הים האדום בע"מ ואח'.

עניינה של ההחלטה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כוועדת ערר לעניין מיסוי מקרקעין (השופט גד גדעון) ב-ו"ע 33014-09-17 מיום 26.2.2018.
במסגרת ההחלטה, הורה בית-המשפט המחוזי, על מחיקת מרבית המבקשים (למעט אחד) מערעור המס, ועל הגשת עררים נפרדים (הכוללים תשלום אגרה נפרד בגין כל אחד מהם). זאת, תוך שהוא מתבסס על ההחלטה בעניין אפרהימי וקבע, כי ההיגיון בבסיס תקנות ערעורי מס הכנסה לפיו החלטה מנהלית שניתנה בענייננו של נישום מסוים מַצריכה הגשת ערר על-ידי אותו נישום בנפרד מנישומים אחרים, חרף שמדובר בסדרה אחת של מעשים – חל גם לעניין תקנות מס שבח מקרקעין (סדרי הדין בפני ועדות ערר), תשכ"ה-1965.
על החלטה זו הגישו המערערים בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' גרוסקופף, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).

עניין גרוסמן

מבזק נוסף ששלחנו בנושא (מבזק מס' 1770 מיום 17.1.2019) דן בהחלטתה של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין גרוסמן ואח'.
עניינה של ההחלטה בערר שהגישו 49 עוררים, דיירי הבית המשותף ברחוב יאיר שטרן 13-7 בחיפה אשר התקשרו בהסכמי תמ"א 38 עם חברת סקאי סי בע"מ ("החברה הקבלנית") ולפיהם מכרו העוררים לחברה הקבלנית את זכויות הבנייה ל-25 יחידות חדשות מכוח התמ"א. זאת, בתמורה לביצוע עבודות חיזוק ושיפוץ בבניין.
המחלוקת בערר הינה קנס בגין אי-הצהרה במועד שהשית המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין חיפה, על כל אחד מהעוררים, וזאת בְּשל איחור של 8 חודשים בהגשת הצהרה על העִסקה.
בסמוך לאחַר הגשת כתב הערר, הגיש המשיב בקשה לסילוק הערר על הסף מחמת אי-תשלום אגרה מספקת, אלא אם תשולם מלוא האגרה תוך פרק זמן שייקָבע על-ידי ועדת-הערר.
לגישת המשיב, היות ששולמה אגרת בית משפט אחת בלבד בסכום של 895 ש"ח על-ידי ב"כ העוררים, יש להוסיף תשלום בגין 32 אגרות של 895 ש"ח כל אחת, וזאת ביחס לכל עורר או לכל זוג עוררים ככל שמדובר בבני-זוג נשואים.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת א' וינשטיין וחברי הוועדה עו"ד ח' שטרן ועו"ד א' סימון, קיבלה את עמדת המשיב (קישור להחלטה).
הוועדה קבעה, כי על-פי תקנה 4 לתקנות מס שבח (סדרי הדין בפני ועדות ערר), התשס"ז-2007 חייב עורר בתשלום אגרת בית-משפט כקבוע בתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, וזאת עם הגשת כתב הערר.
עוד קבעה הוועדה, תוך שהיא מאזכרת, בין היתר, את ההחלטה בעניין אפרהימי דלעיל, כי הכלל הוא שביחס לכל שומה יש להגיש ערר נפרד, כאשר כלל זה חל הן כאשר מדובר בערעורי מס הכנסה ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעררים לפי חוק מיסוי מקרקעין.
בנוסף, קבעה הוועדה, כי העובדה שתקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי, החָלה בעררי מיסוי מקרקעין, מאפשרת לאחֵד עררים – ונדרשת רשות מוועדת הערר לאיחוד שכזה – אין משמעה כי אם אמנם מספר עוררים קיבלו היתר לאחֵד את עררם תחת מסגרת של ערר אחד כי אז מניה וביה קיימת חובת תשלום אגרה אחת בלבד. לדברי הוועדה, החובה בתשלום האגרה קמה מקום בו קיימת שומה נפרדת אשר ביחס אליה מבקש העורר להגיש ערר. יתר על כן, גם אם השומות שהוצאו על-ידי המשיב נובעות מעסקה אחת – אין משמע כי בְּשל כך קיימת חבות בתשלום אגרת בית-משפט אחת, שהרי כל שומה היא אישית לכל נישום בפני עצמו, לפי נתוניו האישיים, גם אם הוא חלק מעסקה אחת. אין המדובר בשומות "ביחד ולחוד" אלא כל שומה היא אינדיבידואלית לנישום הספציפי, וכל נישום שכזה חייב על-פי הדין להגיש ערר על השומה שהוּצאה לו, שאם לא יגישה במועד הקבוע בדין ייחשב כמי שהסכים לשומת המשיב ושומה זו תהפוך להיות חלוטה.
לגופו של עניין, קבעה הוועדה, כי לא ניתן לקבל את טענת העוררים לפיה מדובר במקרה הנדון ב"עסקה אחת"; וכי העובדה שכּל אחד מהדיירים חתם על אותו הסכם מול החברה הקבלנית אינה הופכת את העִסקה לעסקה אחת במישור כל אחד מהדיירים העוררים.
בהתאם, קבעה הוועדה, כי כל אחד מהעוררים או כל זוג נשוי חייב בתשלום אגרת בית-משפט נפרדת, וכנגזר מכך על העוררים להשלים תשלומן של 32 אגרות נוספות אם ברצונם שהערר של כל העוררים יידוֹן.
הוועדה הוסיפה וקבעה, כי הגם שהמשיב ביקש את סילוק הערר על הסף מחמת אי-תשלום האגרה כדין, יש מקום ליתן שהות בידי העוררים להסדיר את תשלום האגרות הנדרשות ועל-כן התשלום ייעשה עד ולא יאוחר מיום 1.2.2019 שאם לא כן יימחק הערר של כל העוררים למעט הערר של העורר מספר 1.

ההחלטות בעניין שריקר ואח' ובעניין קיבוץ כפר מסריק ואח'

מבזק נוסף ששלחנו בנושא (מבזק מס' 1783 מיום 2.4.2019) דן בשתי החלטות נוספות שניתנו בנושא: האחת, של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' וינשטיין – יו"ר ועוה"ד א' סימון וח' שטרן – חברים) בעניין קיבוץ כפר מסריק ואח' (קישור להחלטה); והשנייה, של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט א' גורמן – יו"ר ועו"ד מ' בן לולו ושמאי מקרקעין א' לילי – חברים) בעניין שריקר ואח' (קישור להחלטה).

שתי הוועדות קיבלו את עמדת מנהל מיסוי מקרקעין וקבעו, כי על כל אחד מהעוררים (ובמקרה של בני-זוג – כל תא משפחתי) לשלם אגרה בגין הערר (דהיינו, על העוררים להשלים את יתרת האגרות שטרם שולמו (35 אגרות בענין קיבוץ כפר מסריק ו-25 אגרות בעניין שטריקר)).

ההחלטה בעניין יעקב שלזינגר ואח'

בהמשך לאמור, נבקש לעדכנכם בדבר קבלת החלטה נוספת של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. זאת, בעניינם של יעקב שלזינגר ו-79 עוררים נוספים.
העוררים הגישו כתב ערר אחד על שומות שהוציא מנהל מיסוי מקרקעין באר-שבע בגדרן דחה המנהל את עמדתם וקבע, כי סעיף 48ג לחוק מיסוי מקרקעין (המעניק זיכוי בשיעור 50% ממס השבח במקרה של הפקעה) אינו חל על הפיצוי שקיבלו. זאת, מהטעם שאין מדובר בפיצוי בגין הפקעה אלא בפיצוי חוזי על-פי הסכמי החכירה שנחתמו בין העוררים לבין רשות מקרקעי ישראל.
בגין הערר שולמה אגרה אחת בלבד (בסך 895 ש"ח) מבלי שהוגשה בקשה לפטוֹר מאגרה.
על רקע זה הוגשה בקשתו של המנהל למחיקת עוררים מהערר או לחלופין בקשה להורוֹת כי על כל עורר לשלם אגרה כתנאי לדיון בעררו.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת י' ייטב (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד מ' בן לולו ושמאי מקרקעין א' לילי), קיבלה את בקשת המנהל (קישור להחלטה).