אלכסנדר שפירא ושות', משרד עורכי-דין

בקשה לפתיחת תיק באופן מקוון

פורסמה הוראת ביצוע מס הכנסה מס' 10/2019 (קישור להוראה).

עניינה של ההוראה בטיפול בבקשות משותפות לפתיחת תיקים באופן מקוּון במערכי המס השונים (מע"מ, מס הכנסה וניכויים) ואופן הטיפול ברשימות העבודה הנלוות לבקשות אלו.

חוזר ביטוח לאומי בנושא הבחירות לכנסת ה-22

המוסד לביטוח לאומי פרסם את החוזר שבנדון (קישור לחוזר).

במסגרת החוזר נכללים השינויים בדיווח ובתשלום דמי ביטוח עבור עובדים במערכת הבחירות לכנסת ה-22.

תביעה ייצוגית כנגד רשות המסים לגבי הליך הגילוי מרצון

ביום 14.7.2019 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בבקשה לאישור תובענה כייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 ("חוק תובענות ייצוגיות" או "החוק").
עניינה של הבקשה בטענת המבקש, רו"ח אבנר נוקראי, לפיה המשיבה, רשות המסים – שבּה שימש המבקש כמנהל תחום חקירות ארצי (!) – גבתה מס שלא כדין ובחוסר סמכות במסגרת הליכי גילוי מרצון וזאת בגין הון שנצבר בשנות-מס שהתיישנו (שנות-מס שקָדמו ל-10 שנים בטרם מועד הדיווח).
המבקש, שהגדיר את עצמו במסגרת בקשת האישור כמי שמיַיצג נישומים באופן סדיר בהליכי גילוי מרצון בשורה ארוכה של הליכים, הצהיר כי פעל לאתֵר תובע שייַצג את קבוצת הנישומים ששילמו או נדרשו לשלם במסגרת הליך גילוי מרצון כספים בגין השנים שקָדמו לעשר השנים טרם הדיווח, אךא היות שמדובר בנישומים שבחרו ברובם המכריע במסלול הדיווח האנונימי, קיים, לטענתו, קישוי אינהרנטי למצוא תובע ייצוגי בנסיבות העניין.
המשיבה, רשות המסים, הדגישה, כי לא זאת בלבד שהמבקש אינו מקיים את תנאי הסף (שכּן לא קמה לו עילת תביעה אישית), הרי שאף לגופו של עניין דין בקשתו לאשר את התובענה כייצוגית להידחות, וזאת משלא מתקיימים התנאים הקבועים לשם כך בחוק תובענות ייצוגיות כמו גם מאחַר שהבקשה מנוגדת לתכליות העומדות בבסיס הגילוי מרצון ונעשית שלא בתום לב.

בית-המשפט, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את בקשת האישור (קישור לפסק-הדין).

ראשית, קבע השופט ד"ר בורנשטין, כי גישת המבקש לפיה תקופת ההתיישנות הפלילית (עשר שנים) היא בהכרח גם תקופת ההתיישנות האזרחית מעוררת קושי מושגי; וכי גישת המבקש מהווה ניסיון לבְנות "מגדל פורח באוויר" המבוסס על מצב היפוטתי של הגשת כתב אישום בנסיבות שהיה ניתן, לכאורה, להגיש כתב אישום, אך זה אינו מוגש בְּשל החסינוּת מפני העמדה לדין פלילי.

שנית, קבע השופט, תוך שהוא מתייחס לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין אהרונוב,* כי ההוראות בפקודת מס הכנסה אליהן הפנה המבקש ביחס להתיישנות מתייחסות למצב שבו הנישום הגיש דו"ח או שפקיד-השומה ערך שומה בהיעדר דו"ח, אך לא כך במקרה שבו הנישום לא הגיש דו"ח. שכּן, במקרה כזה אין כל מגבלה שבדין לדרוש מהנישום להגיש את הדו"ח או לערוך שומה בהיעדר דו"ח.

* נזכיר, כי עניינו של אותו פסק-דין במערער שכיהן בשנים הרלבנטיות לערעור בתפקיד יו"ר עמותת צעירי אגודת חב"ד ("העמותה"). במשך השנים, המערער לא מסר למשיב כל דיווח בדבר הכנסות שהיו לו מהעמותה או ממקורות אחרים. בְּשל חשד למעילות כספים בעמותה, נפתחה חקירה משולבת של פקיד שומה חקירות והמשטרה נגד העמותה, עובדיה ובעלי התפקידים בה, ולאחַר קבלת ממצאי החקירה, דרש המשיב (פקיד-שומה ירושלים) מהמערער כי יגיש דו"חות על הכנסותיו לשנים 1997–2008.
המערער לא נענה לדרישת המשיב, ולכן קבע המשיב את הכנסותיו לשנות-המס 1997–2001 לפי מיטב הַשפיטה, וזאת תוך שהוא מתבסס על ממצאי החקירה.
בדו"חות שהגיש המערער בשלב מאוחר יותר, לא נכללו הכנסות מכל מקור שהוא.
בהיעדר הסכמה בין הצדדים, קבע המשיב בצו שהגיע לידי המערער ביום 1.1.2014 את השומות לשנות-המס 1997–2001.
המערער העלה טענה מקדמית של התיישנות. בנוסף, ולגופו של עניין, טען המערער שלא קיבל שכר כלשהו מהעמותה או מכּל גורם אחר, בין בכסף ובין בשווה-כסף.

בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט ד' מינץ, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

ראשית, נדרש השופט מינץ לטענת ההתיישנות וקבע, כי פקודת מס הכנסה אינה מגבילה את סמכות פקיד-השומה לדרוֹש מכל אדם דו"ח, והוא אינו כבול באותו שלב להוראות סעיף 145(א)(2) לפקודה המאפשרת לו לקבוֹע לפי מיטב שפיטתו את סכום הכנסתו של הנישום רק תוך שלוש שנים מתום שנת-המס שבהּ נמסר הדו"ח.
עוד קבע השופט מינץ, כי בצדק טען ב"כ המשיב כי המגבלות החלות על המשיב בעניין זה הן המגבלות החלות על כל רשות מינהלית לפי כללי המשפט המינהלי, כאשר סבירות מעשי המשיב תיבחן בכל מקרה לגופו לפי נסיבותיו; וכי סבירות מעשי המשיב במשלוח דרישה לאדם להגיש דו"חות תימדד לא רק בתקופה שחָלפה מהמועד אודותיו נדרש הגשת הדו"ח ועד משלוח הדרישה וניתן להעלות על הדעת נסיבות אחרות רלבנטיות לעניין בחינת סבירות הדרישה, כגון: הסיבה שבעטיה נשלחת הדרישה, סכום המס שבמחלוקת, קיומו של חשד להעלמת מיסים ועוד.
לגופו של עניין, קבע השופט מינץ, כי הגם שהדרישה למערער נשלחה כ-13 שנים לאחַר תום שנת-המס הראשונה בה נדרש להגיש דו"ח (שנת 1997), הרי שבמכלול הנסיבות, מועד משלוח הדרישה עומד במתחם הסבירות.
השופט מינץ הוסיף וקבע, כי אין מקום להיקש (שנטען על-ידי המערער) בין המקרה דנא לבין דיני ההתיישנות האזרחיים החָלים לפי חוק ההתיישנות. שכּן, הגם שדינים אלה אכן קובעים תקופת התיישנות של 7 שנים, תחילת תקופה זו צריכה להימנות רק עם היוודע תוצאות החקירה הפלילית ולא בסמוך להפקת ההכנסות על-ידי המערער מלפני 13 שנה, וזאת כמתחייב מהוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות.
לאור מסקנתו, כי המשיב היה רשאי לשלוֹח למערער דרישה להגשת דו"חות במועד ששלח וכי דרישה זו עָמדה בכללי המשפט המינהלי, המשיך השופט מינץ ונדרש לדיון בשומות לגופו של עניין, תוך שהוא קובע, כי אין להתערב בהן.
עוד קבע השופט מינץ, כי אין גם מקום להתערב בהחלטת המשיב להטיל על המערער קנס גירעון, וזאת לא רק מהטעם שהמערער לא טען בעניין זה אלא שאף אין כל טעם ענייני בכך באשר פעולות המערער נעשו בכוונת מכַוון לקבל הטבות מס שלא היה זכאי לקבלן על-פי דין וזהו מקרה מובהק של הטלת מס גירעון.
לבסוף, נקבע, כי המערער יישא בהוצאות המשיב בסך 75,000 ש"ח.

במסגרת הליך הגילוי מרצון, ציין השופט ד"ר בורנשטין, מדובר במי שפונה לרשות המסים על-מנת לחשוף את הכנסותיו הלא מדוּוחות, לרבות הכנסות שנצברו לפני שנים רבות ופנייה זו לא נעשית אך ורק לשם שמיים ובשל רצונו של הנישום לכפר על אשמו ולשלם את המס בגין הכנסות אלו. הנישום מצפה לקבל תמורה ניכרת בשל כך שחשף מיוזמתו את העובדה כי העלים מס. בנסיבות אלו, קובע השופט, דרישתו של פקיד-השומה לבקש דיווח על הכנסות שנוצרו גם לפני למעלה מעשר שנים ובעקבות דיווח זה אף להטיל את המס – נופלת במתחם הסבירוּת ואין מקום להתערבות בית-המשפט.

שלישית, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהחיוב במס בגין שנות-המס שמֵעבר לתקופת עשר השנים, נעשה במסגרת הליך רצוני של גילוי מרצון שהמתווה בו הוא מתנהל מצביע על כך שמדובר בהסכמה מוּדעת ומושכלת.

השופט ד"ר בורנשטין הוסיף והתייחס לטענת המבקש לפיה יש לנהוג בהסכמים שנחתמו במסגרת הליך הגילוי מרצון על-פי עיקרון "העיפרון הכחול", דהיינו שאין לבטלם חֵרף החלק הבלתי-חוקי הקיים בהם לשיטתו (דהיינו, גביית מס בגין הכנסות שנצברו מֵעבר לתקופת ההתיישנות הנטענת), אלא להחזיר את המס שנגבה, לשיטתו, שלא כדין.
השופט דחה טענה זו וקבע, כי גלומה בה הפרה בוטה של האיזון העדין העומד בבסיס הליך הגילוי מרצון, יש בה משום ניסיון לאחוז את החבל משני קצותיו והיא נגועה, על פניה, בחוסר תום-לב.
בהקשר זה, העיר השופט, כי המבקש מסר, בעדותו, כי הקושי הנטען על-ידו באשר לגבית מס בגין שנים שהתיישנו עלה במסגרת הייעוץ שניתן ללקוחותיו, אך הוא לא טען, וממילא גם לא הוכיח, כי במסגרת הליך המו"מ עם פקיד-השומה הוא העלה בפניו את הטענה כי אין לפקיד-השומה סמכות לגְבות את המס בְּשל התיישנות.

לאור כל האמור, קבע השופט, כי לא ניתן לומר כי ניהול ההליך יהיה לטובת הקבוצה הנטענת, ולמעשה תחת שיביא עִמו טובה לקבוצה עלול ההליך להביא עִמו אך רעה.
עוד קבע השופט, כי לא ניתן גם לומר שהתובענה הייצוגית, ככל שתאושר, היא הדרך היעילה להכריע במחלוקת; וכי העובדה שהמבקש לא הצליח לאתֵר אפילו תובע ייצוגי אחד בעל עילת תביעה אישית (כנדרש על-פי סעיף 4(א) לחוק) אומרת דרשני.

כאמור, הבקשה לאישור נדחתה.
המבקש חויב בהוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ש"ח.

מחילת חוב + הפסד הון = תאונת מס

לפני מספר ימים פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין רינת וינברג ודוד וינברג.

להלן עוּבדות המקרה:
המערערים הם אח ואחות ולבקשת הצדדים והיות שהערעור סובבים פרשיה אחת, הדיון בערעורם אוחד.
המערער הוא בעל מניות (100%) בחברת כרכום מ.א.מ (1988) בע"מ ("חברת כרכום") ובנוסף מחזיק ב-87.5% מחברת מ.א. וינברג הירש (1968) בע"מ ("חברת מ.א.מ"). יתרת המניות בחברת מ.א.מ מוחזקת בידי המערערת ובידי אחיהם יואב וינברג ("יואב"), כל אחד בשיעור 6.25%.
אביהם המנוח של האחים, אברהם וינברג ז"ל ("המנוח"), שנפטר ביום 11.4.2008, ניהל את החברות בעבר ולאחריו הן מנוהלות על-ידי המערער.
ביום 18.6.2000 שעבד המנוח נכס מקרקעין בתל-אביב ("המקרקעין") במשכנתא ראשונה ללא הגבלת סכום לטובת בנק הפועלים ("הבנק"), להבטחת חובות והתחייבויות החברות כלפי הבנק.
המנוח הותיר אחריו צוואה לפיה הוריש את המקרקעין (המשועבדים לבנק) לשלושת האחים בחלקים שווים ביניהם.
במהלך השנים נטלו החברות הלוואות רבות מבנקים שונים וכן מהמערער ומאביו המנוח (לדברי המערער, עד לשנת 2013, אֵחיו לא העניקו כל הלוואה לחברות).
נכון לסוף שנת 2012, יתרת הזכות שעמדה לזכות המערער בחברת כרכום עמדה על כ-3.5 מיליון ש"ח ובחברת מ.א.מ על כ-1.8 מיליון ש"ח. נכון לאותו מועד, יתרת ההתחייבות לבנקים בחברת כרכום עמדה על כמיליון ש"ח ובחברת מ.א.מ. על כ-1.75 מיליון ש"ח.
לטענת המערערים, היות שהחברות התקשו לעמוד בהתחייבויותיהן הכספיות כלפי הבנק, האחרון דרש את מכירת המקרקעין והשבת ההלוואות שנתן לחברות.
ביום 26.11.2013 נמכרו המקרקעין בתמורה ל-5.3 מיליון ש"ח ולכל אחד מהאחים (שהחזיקו, כאמור, במשותף במקרקעין) נוצר שבח בסך כ-1.7 מיליון ש"ח.
מתוך התמורה הכוללת שולם לבנק סך של כ-2.5 מיליון ש"ח ויתרת התמורה, בניכוי מס השבח, עמדה על כ-0.8 מיליון ש"ח וחולקה בין שלושת האחים באופן שווה.
ביום 1.11.2013, דהיינו מספר ימים לפני מכירת המקרקעין, מחל המערער על חובה של חברת כרכום כלפיו, בסך של 1.4 מיליון ש"ח. באותו מועד מחלה המערערת לחברת מ.א.מ על חוב בסך של 0.5 מיליון ש"ח. ככל הנראה גם יואב מחל על חוב בסך 0.5 מיליון ש"ח, אם כי לגביו לא ידוע על הליך כלשהו מול המשיב.
החברות דיווחו על הכנסה ממחילת החובות וזו קוזזה במלואה כנגד הפסדיהן המועברים, כך שלא שולם מס בגין המחילות.
לטענת המערערים, מחילות החוב יצרו להם הפסדי הון ואלה מותרים בקיזוז כנגד השבח שנוצר להם ממכירת המקרקעין.
המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 1), לעומת זאת, קבע, כי אין להתיר למערערים את קיזוז הפסדי ההון, שכּן לא הוכח כי אכן נוצרו להם הפסדים, ולחלופין מהטעם שמדובר בעסקה מלאכותית כמשמעותה בסעיף 86 לפקודה.
מכאן הערעור.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט א' גורמן, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט גורמן קבע, תוך שהוא מאבחן מהלכת זיסו גולדשטיין (בה, כזכור, נדוֹן הפסד הון שמקורו במימוש ערבות) כי אין חולק שהמכירה לא נעשתה על-ידי הבנק, אלא בידי האחים, וכנגזר מכך, תשלום החוב לבנק באמצעות התמורה היווה בגֶדר שימוש בכספי התמורה שלא יצר הפסד בידי המערערים.
בהתאם, הוסיף השופט וקבע, יש להידרש לשאלה האם אכן נוצרו למערערים הפסדים ממחילת החוב לחברות, שכּן אין די בכך שבוצעה מחילה כדי שזו תגבש הפסד בר-קיזוז בידי המוחל ויש לבוחנה ולבודקה, כל שכּן כאשר מדובר במחילה בין צדדים קשורים.
השופט גורמן בָּחן את הראיות שהוצגו בפניו ובכלל זאת את חוות-הדעת הכלכלית שהגישו המערערים מטעם ד"ר זאב גולניק לפיה אין כל סיכוי ששתי החברות תוכלנה להחזיר את חובותיהן לבעלי המניות (המשיב לא הגיש חוות-דעת כלכלית נגדית) וקבע, כי קיימות מספר עוּבדות אשר יוצרות ספק של ממש האם אכן הוכח כי אפסו הסיכויים לגְבות את החובות מהחברות: החברות עדיין פעילוֹת ויש להן מחזור פעילות בהיקף שאינו מצומצם; המערערים לא מחלו אלא על חלק מהחובות; חובות לצדדים שלישיים נותרו על כנם; והמערער הוסיף להזרים כספים לחברות גם לאחַר מחילות החוב.
לאור זאת, קבע השופט גורמן, כי לא הוכח שאפסו הסיכויים לגְבות את החובות, וממילא אין מקום להכיר במחילת החוב כהפסד.
למעלה מן הצורך, המשיך השופט ונדרש לטענתו החלופית של המשיב לפיה מדובר בעסקה מלאכותית וקבע שגם טענה זו יש לקבל וגם מכוחה יש לדחות את הערעורים. זאת, תוך שהוא מַפנה, בין היתר, לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין שנהב (ע"א 4060/12).
לבסוף, הצביע השופט על מספר מחדלים בהתנהלות המערערים שתוצאותם אי-בהירות שיש לזקוף לחובתם (ראו פס' 38 לפסק-הדין).

בקשה לעיכוב ביצוע

במבזק מס' 1786 מיום 22.4.2019 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בנצרת בענין כם – דלר טריידינג בע"מ (העוררת 1) ו-ד.ע. יזמות ונדל"ן בע"מ (העוררת 2), שבגדרו קיבלה הוועדה את הערר ואת טענת העוררות בדבר קיומה של נאמנות ובהתאם נקבע כי העברת המקרקעין מהעוררת 1 לעוררת 2 חוסה תחת הוראות סעיף 69 לחוק מיסוי מקרקעין (העברה מנאמן לנהנה).*

* בשנת 2015 התעניין מר דראושה עבדאללה, באמצעות תאגיד בהקמה אשר לימים ייקרא ד.ע. יזמות ונדל"ן בע"מ (העוררת 2), ברכישת קרקע הנמצאת בהר נמסאוי בנצרת והמיועדת למלונאות, נופש ומבנים ציבוריים ("המקרקעין"), וזאת לצורך תכנון פרוייקט נדל"ן רחב היקף.
הר נמסאוי רשום בבעלות מסדר כנסייתי נוצרי קתולי של בתי חולים המשפחה הקדושה ועל זכויותיו רשומה הערת אזהרה לטובת חברת זרה ("המוֹכרת").
לטענת העוררות, מאמצי העוררת 2 לרכוש את המקרקעין נכשלו ונמסר לה, כמעט מפורשות, שהמוֹכרת אינה מוֹכרת קרקע למוסלמים.
לפיכך, כך טענו העוררות, פנתה העוררת 2 לעוררת 1 וביקשה, כי תרכוש עבורה את המקרקעין בנאמנות. בין העוררות נחתם ביום 3.2.2016 הסכם נאמנות ובאותו יום הוגשה בקשה לרישום חברת יחיד (העוררת 1) במסלול מהיר.
ביום 16.2.2016 חתמה העוררת 1 על הסכם רכישה מול המוֹכרת בנאמנות עבוּר העוררת 2.
ואילו ביום 24.2.2016 הוגשה למשיב (מנהל מיסוי מקרקעין נצרת) הצהרת הרוכש לה צורפה הודעה על נאמנות, כמפורט לעיל.
המשיב לא קיבל את טענת העוררות בנוגע לנאמנות והתייחס לעוררת 1 כרוכשת בעסקה וכמוֹכרת בעסקה נוספת לעוררת 2, ובהתאם קבע שומות מס רכישה ושבח לפי מיטב השפיטה. מכאן הערר.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת ע' הוד (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד א' הללי ועו"ד ד"ר נ' מולכו), קיבלה את הערר (קישור לפסק-הדין).

השופטת הוד בָּחנה את הראיות שהוצגו בפניה וקבעה, כי טענת העוררות לגבי הנסיבות המיוחדות שבעטיָן לא עלה בידי העוררת 2 לרכוש את המקרקעין ישירות מהמוֹכרת – אמינה וסבירה.
לדבריה, פעולות הצדדים, הנסיבות ומכלוֹל הנתונים – לרבות העובדה שהתמורה למוֹכרת שולמה על-ידי העוררת 2, העובדה שנפתח חשבון נאמנות והעובדה שהסכם הנאמנות נכרת בין העוררות בטרם נרכשו המקרקעין – תומכים בטענה, כי מדובר בעסקת נאמנות ולא בשתי עסקות כפי שסבור המשיב.
עוד קבעה השופטת, כי לא הוכח (ובכלל זאת בכל הקשור לשכ"ט הנאמן וההוראות שנקבעו בנוגע לשיקול הדעת שהוקנה לו) שיש לעוררת 1 אינטרנס בנכס אשר חורג מהאינטרס שלה כנאמן וכי הפעולות אשר ביצעה העוררת 1 והעובדה שהערת האזהרה נרשמה על-שמה נובעים מהעובדה שהמוֹכרת לא הייתה מוּדעת לכך שמדובר בנאמנות ובשים לב לכך שכלפי כולי עלמא העוררת 2 היא בעלת הזכויות בהתאם להסכם שנכרת עם המוֹכרת.
לאור כל האמור, קבעה השופטת הוד, כי העברת המקרקעין מהעוררת 1 לעוררת 2 חוסה תחת הוראות סעיף 69 לחוק מיסוי מקרקעין (העברה מנאמן לנהנה).

נזכיר, כי במסגרת מבזק מס' 1776 מיום 24.2.2019 דיווחנו אודות פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין מרק מיכאל כהן, אשר עָסק, אף הוא, בטענה ליחסי נאמנות. למַעבר למבזק זה, לחצו כאן.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי מנהל מיסוי מקרקעין נצרת הגיש ביום 3.4.2019 ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון; וכי ביום 5.6.2019 הגיש המנהל בקשה לעיכוב ביצוע של פסק-הדין. זאת, בעקבות בקשתן של המשיבות לקבל אישורי מסים באופן שיאפשר העברת המקרקעין לעוררת 2 ובהמשך לצד שלישי.
בהתאם, ביקש המנהל למנוע את הנפקת אישורי המסים עד להכרעה בערעור.

בית-המשפט העליון, מפי השופט י' עמית, קיבל את הבקשה (קישור להחלטה).
השופט עמית קבע, כי מתן אישורי המסים ייצוֹר שינוי בלתי-הפיך של המצב הקיים, ועל-כן – והיות שהחשש מפני מכירתם של מקרקעין לצדדים שלישיים באופן שיאיין את האפשרות להשיב את המצב לקדמותו ככל שיתקבל הערעור, עשוי להטות את הכף לטובת עיכוב ביצועו של פסק-דין – מאזן הנוחות נוטה לטובת המנהל-המבקש במידה שמצדיקה את קבלת הבקשה.
עם זאת, השופט עמית הדגיש, כי ככל שבפני המשיבות תעמוד הזדמנות לביצוע עסקה קונקרטית בנכס, ביכולתן לפנות בבקשה לעיון חוזר בהחלטה זו וניתן יהיה לשקול את הנפקת אישורי המסים בכפוף לבטוחה שתמנע עשיית מהלכים בלתי-הפיכים.

היטל עובדים זרים המועסקים בסיעוד

במבזק מס' 1770 מיום 17.1.2019 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת י' סרוסי, בעניין מעונות יניב בע"מ.

המערערות, מעונות יניב בע"מ הפועלת כבית אבות סיעודי ושותפוּת מרכז ותיקים בית אבות הפועלת כבית אבות לתשושי-נפש וסיעודיים, העסיקו עובדים יוצאי אריתריאה וסודאן בבתי האבות וחויבו על-ידי המשיב, פקיד-שומה גוש דן, בהיטל עובדים זרים בהתאם להוראות חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003 ("החוק").
לטענת המערערות, יש לפטוֹר אותן מתשלום ההיטל מהטעם שהעובדים הזרים עָסקו בסיעוד (הוסכם בין הצדדים כי מדובר ב-87.5% מהעובדים הזרים כאמור) ועל-כן הם נכנסים בגֶדר החריג הקבוע בסעיף 44(א)(3) לחוק הממעט מהגדרת "עובד זר", וכנגזר מכך גם מחובת תשלום ההיטל הקבוע בחוק, "עובד זר המועסק כדין במתן טיפול סיעודי". זאת, בין היתר, לאור התחייבות המדינה שלא לאכוף את איסור העסקתם.
המשיב, לעומת זאת, סבור, כי לאור העובדה שאין למערערות אישור להעסקת עובדים זרים בכלל ובתחום הסיעוד המוסדי בפרט ולאור העובדה שאין לעובדים אשרות עבודה, הן אינן יכולות להיחשב כמי שהעסיקו עובדים זרים "כדין" ולכן הן אינן זכאיות לפטוֹר מחובת תשלום היטל העסקת עובדים זרים. עוד טען המשיב, כי העסקת עובדים מסתננים בתחום הסיעוד מהווה עקיפה של החלטת ממשלה מס' 147 שקבעה כי ניתן להעסיק עובדים זרים בענף הסיעוד אך ורק בתנאי שהעובד הזר יתגורר עם המטופל, דהיינו, רק בענף הסיעוד הביתי.

בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בהמשך לכך, דיווחנו במסגרת מבזק מס' 1779 מיום 11.3.2019 אודות פסק-הדין של השופטת סרוסי בערעור נוסף שהוגש בנושא זה, באמצעות משרדנו, על-ידי ביחד – עטרת אבות.
השופטת סרוסי דחתה את הערעור תוך שהיא חוזרת על נימוקיה בעניין מעונות יניב (קישור לפסק-הדין).

לפני מספר ימים פורסם פסק-דין נוסף של השופטת סרוסי באותו עניין, וזאת בערעור שהוגש על-ידי בית אבות שלמה המלך בע"מ.
השופטת סרוסי דחתה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

יצוין, כי על פסקי-הדין בעניין מעונות יניב וביחד – עטרת אבות הוגש ערעור לבית-המשפט העליון.

היטל עובדים זרים המועסקים בתעשייה

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין טומי ווש בע"מ.

המערערת, העוסקת בצביעת טקסטיל ועיבוד בדים בטקסטיל, העסיקה בשנות-המס שבמחלוקת כ-20 מבקשי מקלט מאריתריאה ושילמה בגינם היטל בשיעור מופחת 15%. זאת, בהתאם להוראות סעיף 45 לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003 ("חוק ההיטל").
המשיב (פקיד-שומה רחובות), מנגד, טוען, כי המערערת אינה זכאית ליהנות משיעור ההיטל המופחת, שכּן אין מדובר בעובדים זרים המועסקים לפי היתר בענף התעשיה.

בית-המשפט, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט ד"ר בורנשטין קבע, כי לשיטתו, ככל שהמסתננים נחשבים כ"עובדים זרים" לצורך הטלת ההיטל, על אף האיסור להעסיק עובדים זרים לא היתר כקבוע בחוק עובדים זרים – משמע כי לשאלת קיומו או היעדרו של היתר העסקה לפי חוק עובדים זרים אין רלבנטיות לצורך זה – הרי שיש לראותם כ"עובדים זרים" גם לצורך קביעת שיעור ההיטל על אף שאין בידיהם היתר לעסוק בענף התעשייה לפי החוק האמור.
עוד קבע השופט, כי במצב המשפטי הנוכחי ולאור המציאוּת הקיימת, לא ניתן להתעלם ממדיניות הממשלה בדבר "אי הרחקה" ומדיניותה בדבר אי-נקיטת פעולות אכיפה כנגד המעסיקים, שמשמעותה המעשית היא כי מעבידים בכל הענפים מעסיקים מסתננים והמדינה משלימה עם תופעה זו, גם אם ניכר שמדובר בהשלמה זמנית ובלית ברירה.
השופט הבהיר, כי המקרה דנן שונה מסוגיית העסקת מסתננים בענף הסיעוד המוסדי, שכּן לא ניתן לומר כי העסקתם של מסתננים בעבודות סיעוד מוסדי היא בבחינת העסקה "כדין", וזאת מהטעם שהמדינה נמנעה מלכתחילה ובאופן עקרוני ועקבי מלתת היתרים להעסיק עובדים זרים בענף הסיעוד המוסדי, אלא רק בענף הסיעוד הביתי. כלומר, הוסיף השופט והבהיר, מלכתחילה ומעיקרא הפטוֹר מהיטל (כעולה מהגדרת "עובד זר" בחוק ההיטל הממעטת "עובד זר המועסק כדין במתן טיפול סיעודי") לא נועד לחול על טיפול סיעודי מוסדי, אלא רק על טיפול סיעודי ביתי.

חובת הסודיות של רשות המסים

פורסמה החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין עו"ד אופיר פדר.

עניינה של ההחלטה בבקשת רשות המסים לבטל את החלטת סגן הנשיא, השופט ח' ברנר, שניתנה לבקשת עו"ד אופיר פדר הנאמן על נכסי החייב יעקב דיין (בפש"ר) ("הנאמן"), ובמסגרתה חויבה רשות המסים להמציא לידי הנאמן העתק מכל הדו"חות הכספיים שהגישה חברת סביוני ראשל חברה להשקעות ופיננסים בע"מ ("החברה").
לטענת רשות המסים, מוטלת עליה חובת סודיות סטטוטורית מכוח סעיפים 231 ו-232 לפקודת מס הכנסה ומכוח סעיף 105 לחוק מיסוי מקרקעין, אשר הפרתה מהווה עבירה פלילית.
לעומת זאת, לטענת הנאמן, המתבסס על הוראות סעיף 60א לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, מניותיה של החברה מוחזקות על-ידי עו"ד שרגא בנאמנות עבוּר החייב ועו"ד שרגא הסכים למתן הצו נגד רשות המסים.

בית-המשפט, מפי ס' הנשיא השופט ח' ברנר, קיבל את בקשת רשות המסים (קישור להחלטה).