העברת פעילות לחברה שצברה הפסדים ומשיכת יתרת זכות
ביום 18.6.2019 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין קפלאוי.
המערער 1, יוסף קפלאוי ("המערער"), רופא שיניים במקצועו, ניהל עד ליום 31.8.2006 שתי מרפאות שיניים במסגרת עסק עצמאי.
המערערת 2, מרכז רפואי בן גוריון 2 רמת-גן בע"מ ("החברה"), שהייתה חברה לייבוא ושיווק של כלי בית ומתנות בבעלות אביו של המערער, הוקמה בשנת 1982 והֵחלה את פעילותה בשנת 1986.
ביום 1.9.2006 העביר המערער לחברה את פעילותו במסגרת העסק העצמאי בתחום רפואת השיניים, ובעקבות זאת שוּנה שמה של החברה משי נוי לי כלי בית ומתנות לשמה הנוכחי.
משנת 1998 ועד לשנת 2006, אז, כאמור, הועברה לחברה פעילות מרפאות השיניים, לא הייתה לחברה כל פעילות.
לחברה הפסדים עסקיים מועברים בסך 3,677,997 ש"ח וכן הפסד הון בסך 63,732 ש"ח. הפסדים אלה נצברו עד תום שנת 1998 ומקורם מפעילות העבר של החברה בתחום כלי הבית והמתָנות.
ואילו במאזן החברה ליום 31.12.1998 הייתה רשומה יתרת זכות בסך 2,028,746 ש"ח, שמרביתה (1,899,156 ש"ח) לטובת בעל המניות בחברה; והיתרה לטובת צדדים שלישיים.
למערער ולחברה הוצאו שלוש שומות שעליהן הוגשו ערעורים ששמיעתם אוחדה:
שומת המערער לשנת-המס 2006
בשנת 2006 משך המערער 1,596,623 ש"ח מהחברה ורשם את המשיכה כנגד קיזוז יתרת זכות לטובת בעל המניות בחברה, אביו אהרון קפלאוי. לאור זאת, המשיב יִיחס למערער תוספת הכנסה ממשכורת בסך האמור (ולחלופין, הכנסה מדיבידנד).
בנוסף, יוחסה למערער הכנסה מעסק לפי סעיף 2(1) לפקודה בסך 504,169 ש"ח שמקורהּ בהסבת הכנסה ממנו לחברה בשנת-המס 2006 שמקורהּ בעסק שהפעיל כעצמאי. המערער זנח את טענותיו כנגד חיובו האמור ועל-כן סוגיה זו הוסרה משולחן הדיונים.
שומת החברה לשנות-המס 2006–2008
במסגרת שומה זו, קבע המשיב, כי יתרת הזכות שהייתה קיימת בחברה בתום שנת 1998 (2,028,746 ש"ח) מהווה הכנסה של החברה ממחילת חוב לפי סעיף 3(ב)(3) לפקודה וכנגדה קוזזו ההפסדים העסקיים המועברים של החברה. ואילו יתרת ההפסדים בוטלה בטענה כי שינוי תחום פעילותה של החברה מפעילות של מכירת כלי בית ומתנות לפעילות של רפואת שיניים מהווה עסקה מלאכותית לפי סעיף 86 לפקודה, הנעדרת כל טעם מסחרי זולת הרצון לקזז את הפסדי החברה ולמשוך את הלוואת הבעלים.
לחלופין, ובהנחה שלא תתקבל טענת המשיב לגבי מחילת החוב, בוטלו מלוא הפסדי החברה מפעילות העבר בטענה של עסקה מלאכותית.
שומת המערער לשנות-המס 2009–2011
בשנת 2009 משך המערער את שארית יתרת הזכות לטובת בעל המניות בחברה בסך 305,533 ש"ח. המשיב יִיחס למערער תוספת הכנסה ממשכורת בגין משיכה זו, בדומה לשומה לשנת-המס 2016.
בנוסף, המערער משך מהחברה עד לסוף שנת 2009 סך של כ-5 מיליון ש"ח ובמהלך שנת 2010 משך משיכה נוספת בסך של כ-585 אלפי ש"ח. המשיב ראה ביתרות החובה של המערער בגין המשיכות הנ"ל הכנסה ממשכורת ולחלופין הכנסה מדיבידנד. המערער, לעומת זאת, טען, כי נפלו טעויות בניהול כרטיס החו"ז שלו בחברה אשר גרמו לכך שהיתרה המוצגת בכרטיס גבוהה מסך המשיכות בפועל וכתוצאה מכך חויב בתשלום מס ביֶתֶר. עוד טען המערער, כי לא מדובר ביתרת חובה שהיא "יתרה עומדת" שיש לייחֵס בגינהּ הכנסה ממשכורת בשנים 2009–2010, אלא בהכנסה מהשכרת המוניטין שלו לחברה שיש לחייבהּ במס בהתאם לדמי השימוש השנתיים בגין העמדת המוניטין שלו לחברה, וזאת בשיעור 10% משווי המוניטין בכל שנה. דהיינו, המחלוקת בעניין זה אינה נוגעת לעצם החיוב במס בגין יתרות החובה אלא לעיתוי החיוב.
בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הערעור ברובו (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, נדרשה השופטת לשאלה האם יתרת הזכות בספרי החברה אשר לא הייתה רשומה על-שם המערער שייכת, כולה או חלקהּ, למערער, תוך שהיא מחַלקת שאלה זו לשתי שאלות נפרדות: האחת, האם המערער הִלווה כספים לחברה לצורך מימון פעילותה ולכן זכאי לחזור ולהיפרע ממנה באמצעות קיזוז יתרת הזכות כנגד משיכותיו מהחברה; והשנייה, האם ניתן לראות במערער כבעל זכות שביושר במניות החברה על אף שהמניות לא נרשמו על שמו.
השופטת סרוסי ענתה על שאלות אלו בשלילה:
לגבי השְאֵלה הראשונה, קבעה השופטת סרוסי, לאחַר שבָּחנה את הראיות שהוצגו בפניה, כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי הִלווה כספים לחברה באופן המאפשר לייחֵס לו את יתרת הזכות, כולה או מקצתה.
בהתאם, הִמשיכה השופטת ובחנה את טענת המערער כי היה בעל זכות שביושר במניות החברה ומכוח זה היה זכאי להיפרע את יתרת הזכות, כולה או מקצתה. יצוין, כי בסיכומיו ציין המערער כי הוא מוותר על טענתו לעניין בעלותו שביושר במניות החברה מתחילת פעילותה ועד היום וכי הוא מסכים כי יש לראות באביו כמי שהיה ונותר בכל המניות היחיד בחברה מאז הקמתה ועד היום (ועל כך ציינה השופטת, כי "... לא נעלם מעיניי כי טענה זו, שנטענה לראשונה בסיכומי המערערים ועומדת בסתירה לקו בטיעון של המערערים לאורך ההליך כולו, משרתת את טיעוניהם בסוגית קיזוז ההפסדים בחברה..."). מכל מקום, השופטת קבעה, כי על-מנת להשתכנע כי המערער היה הבעלים שביושר במניות החברה, לא די בהצגת ראיות לעניין מעורבותו בחברה, אף אם היא מהותית, אלא נדרש כי יוכח בראיות טובות כי המערער נהג בחברה "מנהג בעלים" ושהיקף הכוח והסמכויות שהיו מסוּרים בידו מלמדים על שליטה ממשית בניהולה. עוד קבעה השופטת, כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש ממנו להוכחת שליטתו בחברה, לא כל שכּן לאור העובדה שאביו של המערער, והוא בלבד, קיבל רווחים מהחברה עד שנת 1998.
השופטת סרוסי נדרשה לטענת המערער, כי המניות בחברה נרשמו על-שם אביו כמקובל וכנהוג בקרב יוצאי העדה העיראקית וגם משום החשש כי רישום המניות על-שמו יעורר יריבוּת ומתחים בין האחים במשפחה. טענה זו נדחתה, וזאת לאור עוּבדות נוספות שהוצגו בעניין זה.
השופטת סרוסי הִמשיכה ונדרשה לטענת המשיב לפיה יתרת הזכות שהייתה קיימת בחברה בסוף שנת 1998, שלא שולמה לאבי המערער משום שהחברה הייתה חדלת פירעון, מהווה הכנסה ממחילת חוב בחברה, וזאת בהסתמך על הוראת סעיף 3(ב)(3) לפקודה.
השופטת דחתה טענה זו וקבעה, כי לא נמצאה אינדיקציה ברורה לכך שבעל המניות בחברה וִיתר לחברה על ההלוואה או מחל על חובה כלפיו; וכי העובדה שהמערערת הייתה חדלת פירעון לא אומרת שנושיה ויתרו או מחלו לה על חובה כלפיהם, אף בהתחשב בחלוֹף הזמן, מבלי שהובאו ראיות להיפוכו של דבר.
בהמשך הדברים, בָּחנה השופטת סרוסי את סוגיית המלאכותיות.
לדבריה, חומר הראיות מצביע על כך, כי משנת 2006 הֵחל המערער לנהוג בחברה מנהג בעלים תוך שהוא מציג את עצמו ככזה גם בפני רשויות המס. בהתאם, הסיקה השופטת כי למערערת הייתה השליטה בפועל בחברה הָחל משנת 2006 ומצוידת במסקנה זו, פנתה לבחון את טענת המשיב כי קיזוז הפסדיה הצבורים של החברה כנגד רווחי הפעילות החדשה מהווה עסקה מלאכותית.
לדבריה, המשיב הוכיח כי המערער העביר את פעילותו בתחום רפואת השיניים דווקא למערערת רק מהטעם של הפחתת חבותו הכוללת במס. המערערת הייתה חדלת פירעון ונעדרת כל יתרון עסקי והמערער העביר את פעילותו בתחום רפואת השיניים לתוכה רק משום שהיו לה הפסדים צבורים ניכרים ויתרת זכות לטובת בעל המניות שניתן למושכה ללא חבות במס. בהתאם, קבעה השופטת, תוך שהיא דוחה את טענת המערער כי פעל בשם ועבוּר אביו ליצירת מקור הכנסה חדש לחברה, כי בדין טען המשיב כי קיזוז ההפסדים בידי החברה מהווה הפחתת מס בלתי-נאותה שיש להתעלם ממנה לפי סעיף 86 לפקודה.
עוד קבעה השופטת (והדיון בעניין זה נעשה עוד קודם – ראו פס' 89–95 לפסק-הדין), כי המערער אינו רשאי לקזז את יתרת הזכות כנגד התקבולים שמשך מהחברה בשנת 2006 והם יחויבו בידיו כהכנסה ממשכורת.
לבסוף, נדרשה השופטת סרוסי לכספים שמשך המערער מהחברה בשנת 2009 וב-2010.
לגבי משיכת שארית יתרת הזכות לטובת בעל המניות בחברה, קבעה השופטת כי הדיון בסוגיית המלאכותיות של קיזוז יתרת הזכות כנגד תקבולי הפעילות מרפואת השיניים בעינו עומד ותקף גם לעניין סכום זה.
ואילו לגבי יתרות החובה, קבעה השופטת סרוסי (ראו פס' 174 ואילך לפסק-הדין), כי לא מצאה לקבל את טענת המערער כי השכיר מוניטין לחברה בתמורה לדמי שימוש שנתיים, וזאת הן מהטעם שלא הוכח קיומו של מוניטין והשכרתו לחברה והן מהטעם הנוסף שלא הוכח שוויו של המוניטין. עוד קבעה השופטת, כי אין לקבל את טענות המערער על טעויות שנפלו בחו"ז שלו.
יצוין, כי בין הצדדים התגלעה מחלוקת נוספת סביב טענת המערער, כי הוצאות שהוציאה החברה לרכישת ביטוחי ריסק (שבהם המערער היה המבוטח) סוּוגו כהוצאות פרטיות ומשכך יוחסו בטעות לכרטיס החו"ז של המערער.
השופטת דחתה טענה זו – ראו פס' 213 ואילך לפסק-הדין.
סיווג כאיגוד מקרקעין
פורסם פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין ב.ס.ט. בנייה בע"מ.
עניינו של פסק-הדין בשומת מס רכישה שהוציא המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין נצרת) לשלוש העוררות (ב.ס.ט בנייה בע"מ, סמיר עואד בע"מ ו-ס.ת.ר. השקעות נדל"ן בע"מ), בגין עסקה מחודש אוקטובר 2011 בגדרהּ רכשו העוררות מחברת אפריקה ישראל בע"מ את מלוא זכויותיה בחברת ארמון ההגמון בע"מ ("החברה"), המהוות מחצית מהון המניות של החברה וכן זכויות אפריקה ישראל בהלוואת בעלים שניתנה על-ידיה לחברה.
לטענת העוררות, החברה אינה מהווה "איגוד מקרקעין" כמשמעות מונח זה בחוק מיסוי מקרקעין, שכּן לא כל נכסיה הן זכויות במקרקעין ויש ברשותה שני נכסים נוספים המוציאים אותה מתחולת ההגדרה של מונח זה: האחד – זכות לקבלת פיצויי הפקעה ממע"צ / חברת נתיבי ישראל; השני – זכות לפיצויים נוספים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה בגין פגיעה בשווי המקרקעין.
עוד טענו העוררות, כי הזכויות במקרקעין שבבעלותה הינן, ברובן, מלאי עסקי ולא רכוש קבוע.
לחלופין, טענו העוררות, כי שומת מס הרכישה שהוּצאה לה גבוהה מדיי וכי נפלו פגמים מהותיים בחישובי המשיב הן ביחס לשווי המקרקעין והן ביחס לאי-ביצוע ניכויים והפחתות שונות אשר היה על המשיב לבצע בבואו לחשב את שומת המס.
ועדת-הערר, מפי חבר הוועדה עו"ד ח' שטרן (בהסכמת יו"ר הוועדה השופט א' קולה וחבר הוועדה עו"ד ד"ר נ' מולכו), דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).
עו"ד שטרן נדרש, בין היתר, לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין מליסרון* וקבע, כי גם אם יש בידי החברה זכויות נוספות שהן תוצר של תביעות לקבלת פיצויים בגין הפקעה ו/או בגין פגיעה בשווי מקרקעין, אזי אין לראות בהן נכסים המוציאים את החברה מהגדרת "איגוד מקרקעין", שכּן ככלות הכל התוצרים הסופיים של תביעת פיצויים אלה יהיו לכל היותר בבחינת כספים או זכויות כספיות או אף מיטלטלין.
* למַעבר למבזק בנושא זה, לחצו כאן.
עו"ד שטרן דחה גם את טענת העוררות, כי כלל זכויות המקרקעין שבידי החברה או חלק מהותי מהן מהוות מלאי עסקי. שכּן, לא רק שזכויות אלו נרשמו בדוחותיה הכספיים כנכסים בלתי-שוטפים, אלא שבכל מקרה אין בסיווג זכויות במקרקעין כמלאי עסקי, כשלעצמו, כדי לשלול מתאגיד את סיוּוגו כאיגוד מקרקעין.
בנוסף, ציין עו"ד שטרן, הוראת ביצוע מיסוי מקרקעין 8/2003 מיום 14.7.2003 (קישור להוראה) אינה מסייעת לעוררות, שכּן החברה טרם ביצעה בנייה על המקרקעין, טרם שיוְוקה יחידות ואין בידיה נכסים אחרים המשַמשים לייצור הכנסה, וכן החברה לא עָסקה בפועל ברכישה ומכירה של מקרקעין אשר עליהם דיוְוחה בדוחותיה הכספיים כהכנסה רגילה מפעילות שוטפת במסגרת דיווח על הכנסות מעסק לפי סעיף 2(1) לפקודה.
לבסוף, דחה עו"ד שטרן את טענתן החלופית של העוררות ביחס לשווי המקרקעין, וזאת, בין היתר ובעיקר, מהטעם שחוות-הדעת השמאית שהומצאה על-ידי העוררות לא הוצגה בפני הוועדה כנדרש על-פי דין, הן מבּחינת סדרי הדין והן מבּחינת דיני הראיות (ובעיקר משום שהתנהלות העוררות בהקשר זה גרמה למצב בו ניטלה מידי המשיב ההזדמנות לחקור את השמאי בחקירה נגדית).
מנגד, עו"ד שטרן לא מצא לנכון, בנסיבות העניין, להגדיל את השומה כבקשת המשיב.
הערר שהגישו העוררות נדחה אפוא והן חויבו בהוצאות ושכ"ט המשיב בסך כולל של 80,000 ש"ח!
תושבוּת לעניין ביטוח לאומי
פורסם פסק-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בעניין אלכסנדר פיליש.
התובע, יליד 1928 (בן 91), עלה לישראל בשנת 1948 והתגורר בה דרך קבע.
בבעלות התובע, שעָסק רוב שנותיו בחקלאות, משק חקלאי במושב רשפון בו התגורר עם אשתו ז"ל ועם ילדיו.
ביום 12.9.2010 התאלמן התובע. לאחַר פטירת אשתו, נוצרו בינו לבין אשה אחרת קשרי ידידות עמוקים והם החליטו לחלוק זמנם יחד בין ישראל להונגריה, מקום מגוריה של אותה אשה.
בתחילה, בילו בני-הזוג זמן ממושך בישראל, אולם עֵקב גילה המתבגר כמו גם לאור התדרדרות במצב בריאותו של התובע, נאלץ התובע לשהוֹת זמן רב יותר בהונגריה.
ביום 25.7.2017 התקבלה החלטת המוסד לביטוח לאומי, לפיה לפי המידע שיש ברשותו חדל להיות תושב הָחל מיום 17.3.2016, וזאת "הואיל ועזבת את הארץ והינך שוהה בחו"ל".
השגת התובע נדחתה ומכאן התביעה. במסגרת הדיון המקדמי בהליך, נקבעה הפלוגתא הבאה: "האם בדין קבע הנתבע כי התובע אינו תושב מאז 2016, משהעתיק את מרכז חייו לחו"ל".
בית-הדין, מפי השופטת מ' קליימן (אב"ד) ומר אבי ענתבי (נציג ציבור מעסיקים), קיבל את התביעה (קישור לפסק-הדין).
נקבע, כי שהותו של הנתבע בחו"ל נכפתה עליו מכורח הנסיבות ואין בה כדי לנתק את הזיקה האמיתית והאמיצה הקיימת בינו ובין מדינת ישראל משך עשרות שנים, אשר לא נותקה גם בתקופה האחרונה בה מרבית זמנו הינה בחו"ל.
עוד נקבע, כי משפחתו של התובע נמצאת בארץ, נכסיו בארץ, פרנסתו והאינטרסים הכלכליים של התובע אף הם נותרו בארץ; ומנגד, הנתבע, שחובת ההוכחה בהליך מוטלת על כתפיו, לא הוכיח כי לתובע נכסים, חשבונות בנק או אינטרסים כלכליים אחרים בחו"ל ואף לא הוכחו קשרים חברתים או קהילתיים של התובע בחו"ל.
בהתאם נקבע, כי היות שזיקותיו של התובע כולן נותרו בישראל ולא קמה לו זיקה אמיצה למדינה אחרת זולת "זיקת הזוגיות", הרי שעוּבדת היותו מרבית הזמן בחו"ל, בהינתן גילו ומצבו הרפואי שלו ושל זוגתו, לא צריכה להוות טעם המצדיק לבדו וכשלעצמו שלילת תושבוּת.
קביעת השווי בהקצאה פרטית
לפני מספר ימים ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין שילוני (קישור לפסק-הדין).
הגם שעניינו של פסק-הדין בשאלה האם הנפקת מניות פרטית לבעל שליטה בחברה ציבורית יכולה להתבצע לפי שווי השוק של המניה בבורסה, וזאת מבלי לבצע הערכת שווי, ראינו לנכון לעדכנכם בנושא, וזאת לאור ההשלכות העקיפות שעשויות להיות לו גם בהקשר לסוגיות מס.
בתמצית, נציין, כי במסגרת פסק-הדין קבע השופט ב' ארנון, כי מחיר השוק הוא מחיר ראוי והוגן בהקצאה פרטית של מניות ואין חובה לבצע הערכת שווי* עוֹבר להקצאה ובלבד שזו אושרה כדין על-ידי דירקטוריון החברה, ועדת הביקורת והאסיפה הכללית.
* לפי שיטת ה-DCF. ראו לעניין זה, ע"א 12/01212 עצמון נ' בנק הפועלים בע"מ; רע"א 12/222 קיטאל החזקות ופיתוח בינלאומי נ' בע"מ נ' ממן.
בקשה למשפט חוזר בעבירות מס
פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין רו"ח יגאל שגיא.
המבקש, שהיה בתקופה הרלוונטית רואה-חשבון פעיל, הועמד לדין בשנת 1995 בגין מספר עבירות הנוגעות להתחמקות ממס. יחד עִמו הועמדו לדין רעייתו, קוסמטיקאית במקצועה, וכן אחיו, רופא עור במקצועו, אשר המבקש שימש באותה תקופה גם כרואה-החשבון שלו.
בכתב האישום שהוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב, נטען כי המבקש ורעייתו הקימו בביתם שבסביון מכון לקוסמטיקה עבור הרעייה, תוך הצגתו בספרי החשבונות שניהל המבקש בעבור אחיו, כקליניקה בבעלות האח, בה מועסקת רעיית המבקש כשכירה בלבד. עוד נטען, כי המבקש רשם בספרי החשבונות של אחיו הרופא, הוצאות פרטיות של המבקש, כהוצאות של אחיו, אשר, כביכול, קשורות בהקמת הקליניקה ובהפעלתה וכן כי רשם הוצאות פרטיות אחרות שלו, כהוצאות עסקיות בספרי חשבונותיו. עוד הואשמו המבקש ורעייתו, כי לא מסרו הודעה לפקיד-השומה על פתיחת מכון הקוסמטיקה כנדרש וכן כי המבקש רשם בהנהלת הספרים של עִסקו משכורת פיקטיבית לחמותו, למרות שלא עבדה אצלו כלל, וכן כי פיצל את משכורתו של אחד מעובדיו תוך רישום חלק מהמשכורת על-שם הבת של אותו עובד.
לאחַר דיון נרחב ומפורט, במסגרת הכרעת דין שניתנה כעבור כ-8 שנים מעת הגשת כתב האישום, הורשע המבקש בעבירות של השמטת הכנסות מתוך דו"ח (עבירה לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה), בעבירות של הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים (עבירה לפי סעיף 220(4) לפקודה) וכן בעבירות של שימוש במרמה, עורמה ותחבולה, לשם התחמקות ממס, או עזרה לאחר לשם כך (עבירה לפי סעיף 220(5) לפקודה). במקביל, זיכה בית-המשפט את המבקש מחמת הספק במספר עניינים אשר נכללו בכתב האישום.
על המבקש נגזרו 7 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, וכן קנס בשיעור של 140,000 ש"ח.
המבקש ערער על פסק-דינו של בית-משפט השלום לבית-המשפט המחוזי, ואף המדינה הגישה ערעור – כנגד חֵלק מהעבירות בהן זוּכּה המבקש וכנגד קולת העונש שנגזר על המבקש.
בעקבות הערעור זוּכה המבקש מעבירות נוספות בהן הורשע, ועונשו הועמד על שישה חודשי מאסר בפועל, אשר יבוצעו בדרך של עבודות שירות. יחד עם זאת, סכום הקנס שהושת על המבקש הוגדל לסך של 200,000 ש"ח.
המבקש הגיש לבית-המשפט העליון בקשה למתן רשות ערעור על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, אך זו נדחתה.
לאחַר סיום ריצוי עונשו בדרך של עבודות שירות ותשלום הקנס, הגיש המבקש לבית-המשפט העליון בקשה למשפט חוזר (לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984), אשר נדחתה על-ידי השופט א' לוי.
המבקש הגיש בקשה נוספת לקיומו של משפט חוזר, בטענה לקיומם של "פגמים דיוניים חמורים ועיוותי דין רבים ומהותים" שנפלו בהליך הפלילי שנוהל נגדו.
בית-המשפט העליון, מפי המשנה לנשיאה השופט ח' מלצר, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
הטבות מס לקרנות שתשקענה במיזמי תשתיות בישראל
הוועדה לקידום הקמת קרנות נסחרות להשקעה בתשתיות, שהוקמה לצורך גיבוש המלצות באשר לאמצעים ולצעדים הנדרשים לעידוד הקמת קרנות נסחרות להשקעה בתשתיות לאומיות בישראל, פרסמה את הדו"ח הסופי שכולל את המלצותיה בנושא הקמת קרנות להשקעה בתשתיות.
המלצות הוועדה מבוססות על עקרונות מודל קרנות השקעה במקרקעין (REIT), ואלה עיקרן:
1. הקרנות, שתוקמנה כחברה בע"מ, תירשמנה למסחר בבורסה לניירות-ערך בתוך שלוש שנים;
2. הקרנות תבצענה השקעות במיזמי תשתיות (החזקה, העמדת חוב ותפעול), בתחומי האנרגיה, המים, התחבורה, הבינוי, הסביבה, התקשורת ונוספים. לפחות 75% ממיזמי התשתיות בהם תשקענה הקרנות יהיו בישראל;
3. הקרנות תחלקנה למשקיעים לפחות 90% מרווחיהן, במהלך השנה בה נוצרו;
4. בתום חמש שנים ממועד הרישום למסחר, לא יחזיקו חמישה משקיעים ב-50% או יותר ממניות הקרן במצטבר, וזאת במטרה להגדיל את פיזור המשקיעים;
5. רמת המינוף המירבית של הקרן תוגבל;
6. הקרנות תהיינה כפופות למשטר מס מיוחד, המבוסס על מיסוי הכנסות הקרן באופן ישיר בידי בעלי המניות.
להורדת דו"ח הוועדה הוועדה, לחצו כאן.