אלכסנדר שפירא ושות', משרד עורכי-דין

ההחלטה בעניין יעקב הוניגמן

פורסמה החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי ס' הנשיא השופט ח' ברנר, בעניין יעקב הוניגמן ומיכה הוניגמן.

עניינה של ההחלטה בבקשת הנאמן לנכסי החייבים יעקב ומיכה הוניגמן (בפשיטת רגל) ("החייבים") להורוֹת, כי זכות הקיזוז של הפסדי ההון וכן הפסדי ההון העצמם שנוצרו לחייבים מחמת מימוש משכנתא על נכס שבבעלותם אינם חלק ממסת הנכסים המשועבדים לטובת הנושה המובטח בעל המשכנתא ("הנושה המובטח").
ברקע הבקשה עומד הליך מימוש משכנתא לטובת הנושה המובטח על נכס מקרקעין של החייבים, כאשר המימוש צפוי להסב לחייבים הפסדי הון ניכרים אותם ניתן לקזז כנגד השבח ממכירת הנכס תוך חיסכון של מס שבח בסך של כ-7 מיליון ש"ח. על-כן, הנושה המובטח מבקש לקבוע, כי מדובר בנכס המשועבד לטובתו. הנאמן, לעומת זאת, טוען, כי הנכס שייך לקופת פשיטת הרגל של החייבים ואינו בא בגדרו של השעבוד לטובת הנושה המובטח.

בית-המשפט קיבל את הבקשה (קישור להחלטה).

השופט ברנר בָּחן את נוסחו של שטר המשכנתא וקבע, תוך שהוא מתייחס לפסקי-הדין של בית-המשפט העליון בעניין עו"ד רונן מטרי (ע"א 7800/10) ובעניין עו"ד אייל ארנברג (ע"א 9060/11), כי היה על הנושה המובטח לנַסח את שטר המשכנתא באופן כזה שיהיה ברור ונעלה מכל ספק כי גם הזכות להינות מהפסדי הון נכללת בגדרם של הנכסים המשועבדים; ולוּ כך היה נאמר בשטר, היה נסתם הגולל על טענותיו של הנאמן, אלא שהנושה המובטח לא עשה כן ואין לו להלין אלא על עצמו.
השופט הוסיף וקבע, כי אין מקום להבחנה שניסה הנושה המובטח לערוך בין נוסח שטר המשכנתא בענייננו לבין זה שנדוֹן בעניין מטרי או ארנברג; ואין מקום גם לטענה לפיה תכלית העִסקה מתיישבת יותר עם עמדתו של הנושה המובטח, שכּן רק הנושה המובטח יכול לעשות שימוש בקיזוז הפסדי ההון כנגד השבח.
עוד קבע השופט ברנר, כי כאשר מדובר בהליכי פשיטת רגל, ראוי ליתן פירוש דווקני לתנאים הנדרשים לשם הכרה בנשייה מובטחת, משום שכּל פרשנות שמרחיבה את מעגל הנשייה המובטחת פוגעת בהכרח בנושים האחרים.

ההחלטה בעניין גוטקס סווימוויר ברנדס בע"מ

אתמול (25.3.2019) ניתנה החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת י' סרוסי, בעניין גוטקס סווימוויר ברנדס בע"מ.

עניינה של ההחלטה בבקשת המערערות – גוטקס סווימוויר ברנדס בע"מ וגוטקס ריטייל ברנדס בע"מ – כי המשיב (פקיד-שומה למפעלים גדולים) הוא שיביא ראשון את ראיותיו ועדיו ורק לאחר מכן יביאו המערערות את ראיותיהן ועדיהן; וכי נטל השכנוע בערעורים שהגישו יונח לפתחו של המשיב. זאת, מהטעם, כי טענותיו של המשיב, בכל אחד מההליכים – ולמצער המסה העיקרית שלהן – הן טענות של מלאכותיות לפי סעיף 86 לפקודת מס הכנסה.
עוד טוענות המערערות, כי היפוך הנטלים, לרבות סדר הבאת הראיות, נכון לא רק במקרים בהם עושה המשיב שימוש מפורש או משתמע בטענת מלאכותיות לפי סעיף 86 לפקודה, אלא גם במקרים שבהם מתיימר פקיד-השומה לסַווג את העִסקה באופן שונה מהאופן בו דיווח הנישום.

השופטת סרוסי דחתה את הבקשות (קישור להחלטה) תוך שהיא מפנה, בין היתר, להחלטתה בעניין ברודקום.*

* למַעבר למבזק בנושא ההחלטה בעניין ברודקום, לחצו כאן.

ההחלטה בעניין פלוני

במהלך השנים 2016-2015 הוציא המשיב (פקיד-שומה אשקלון) שלושה צווי שומה למערער – ביחס לשנות-המס 2007-2005, ביחס לשנת-המס 2008, וביחס לשנות-המס 2010-2009 ("צווי השומה").
המערער הגיש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע ערעורים על הצווים האמורים (ע"מ 62497-09-16, ע"מ 43473-02-15 ו-ע"מ 9938-02-16, בהתאמה), ובהמשך לכך, הגיש המשיב הודעות המפרשות את נימוקי השומות לשנות המס 2008–2010, בגדרן נכללו אף שומות חלופיות, אשר לא הופיעו בצווי השומה ("השומות החלופיות").
בעקבות זאת, הגיש המערער לבית-המשפט המחוזי בקשה לסילוק השומות החלופיות על הסף, מחמת היעדר סמכות להוציאן.
בתשובתו לבקשה האמורה, טען המשיב, כי המערער הסתיר ממנו מידע החיוני לצורך קביעת השומות, וכי יש בהתנהלותו זו כדי להכשיר את השומות החלופיות. על כל פנים, נטען כי ההכרעה בתוקפן של שומות אלה מַצריכה בירור עובדתי, אשר אין מקומו במסגרתה של בקשה לסילוק על הסף.

בהחלטתו מיום 25.7.2018 דחה בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ג' גדעון, את בקשת המערער, וקבע כי ההכרעה בטענות המבקש בדבר תוקפן של השומות החלופיות מַצריכה בירור עובדתי, אשר ראוי כי ייעשה במסגרת הדיון בערעורים על צווי השומה לגופם.

על החלטה זו הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי השופטת י' וילנר, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
השופטת וילנר קבעה, כי השגות על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית תידונה, ככלל, במסגרת הערעור על פסק-הדין, וזאת למעט במקרים חריגים, שבהם עשויה ההימנעות מדיון בשלב מוקדם יותר של ההליך להסב נזק בלתי-הפיך לצדדים או להביא לניהול הליך מיותר או שגוי, מה שאין כן במקרה שלפנינו.
עוד קבעה השופטת, כי נפסק לא אחת שהתערבותה של ערכאת הערעור בהחלטות ביניים הדוחות בקשה לסילוק על הסף תיעשה במשורה ובמקרים קיצוניים בלבד שבהם קיים חשש ממשי לניהולו של הליך סרק הכרוך בהשקעת משאבים יוצאת דופן, או כאשר נפלה טעות מהותית בהחלטתה של הערכאה הדיונית; וכי המקרה דנן אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות בהחלטת בית-המשפט המחוזי כאמור, ואף בכך די כדי לדחות את בקשת רשות הערעור.
למעלה מן הצורך, הוסיפה השופטת וציינה, כי לא שוכנעה שניתן לקבוע בוודאות, כבר בשלב מקדמי זה של ההליך המתנהל בבית-המשפט המחוזי, כי השומות החלופיות חסרות כל תוקף, ומשכך הסוגיה העומדת במרכז בקשת רשות הערעור אכן טעונה בירור מעמיק במסגרת ההליך העיקרי.

פסק-הדין בעניין רפאל ואלגריה שמאי

התובע, רפאל שמאי, הינו יליד 11.5.1945 ועל-כן זכאי, ככלל, לקצבת אזרח ותיק הָחל מיום 1.5.2012. ואילו התובעת, אלגריה שמאי (אשתו של התובע), הינה ילידת 1946.
התובעים שהו בחו"ל משנת 1984 ועד שנת 1992, אז חזרו להתגורר בישראל.
בשנת 1995 עזבו התובעים את ישראל, שהו ברציפות בארה"ב, והוגדרו כל אחד כ"לא תושב" הָחל מיום 27.5.1995 ועד ליום 10.11.2011, עת שבו להתגורר בישראל.
ביום 3.4.2012 הגיש התובע תביעה לקצבת זקנה ("קצבת אזרח ותיק") ותביעתו אושרה הָחל מיום 1.5.2012.
ביום 18.12.2012 קיבל התובע מכתב מפקידה במחלקת זקנה ושאירים במוסד לביטוח לאומי, בו צוין, כי "הריני להודיעך שהנך זכאי להמשך תשלום קצבת זקנה ללא הגבלת זמן בהיותך שוהה בארה"ב. לידיעתך זכאותך כשוהה בחו"ל מותנית בקבלת אישור חיים מקורי מידי שנה".
יומיים לאחַר קבלת המכתב (דהיינו, ביום 20.12.2012), עזבו את התובעים את ישראל וחזרו להתגורר בארה"ב, שם הם מתגוררים גם כיום.
ביום 27.1.2016 ניתנו החלטות השוללות את תושבותם של התובעים רטרואקטיבית מיום 10.11.2011 והדוחות את זכאותם לקצבת אזרח ותיק, ובהתאם נוצר לתובעים חוב.
מכאן התביעה.
לטענת התובעים, כאשר הם חזרו להתגורר בישראל בשנת 2011 היה בכוונתם להשתקע בישראל, כאשר רק קשיים כלכליים גרמו לכך ששבו לחיות בארה"ב. עוד טוענים התובעים, כי המכתב שקיבלו מהנתבע (המוסד לביטוח לאומי) ב-18.12.2012 מהווה התחייבות בלתי-הדירה מאת הנתבע להמשיך ולשלם להם קצבה זקנה ללא הגבלת זמן, גם בעת שהותם בארה"ב.

בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, מפי השופטת מ' קליימן (אב בית הדין) וגב' א' הרצוג (נציגת ציבור (עובדים)), דחה את התביעה (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים נקבע, כי יש לראות בתובעת כמי שזנחה את תביעתה. שכּן, התובעת לא פנתה כלל לבית הדין, למעט בהגשת התביעה באמצעות מיופת-כוח. כך, התובעת לא הגשה תצהיר ולא כל ראיה (למעט המכתב של הנתבע), לא התייצבה לדיון ההוכחות מבלי למסור על כך הודעה לבית-הדין וזאת למרות החלטות בית-הדין וההתראות שניתנו.
עוד נקבע, כי דינה של תביעת התובעת הינה גם דחייה גם לגופו של עניין מהטעם שאין לראות בה תושבת ישראל בתקופה שבמחלוקת, ומשכך לא הייתה זכאית לקבל קצבת אזרח ותיק מלכתחילה.
בית-הדין ציין, כי לאור הראיות שהוצגו בפניו, התובעים לא הוכיחו ששבו ארצה בשנת 2011 על-מנת להשתקע בה וכי סמיכוּת הזמנים בין גיל הזכאות לקבלת גמלת אזרח ותיק והחזרה לארה"ב מעלה אף היא תהיות באשר לכנוּת כוונת התובעים לקבוע חייהם בישראל.
לאור האמור, נפסק, כי יש להורוֹת על דחיית התביעה ולקבל את עמדת הנתבע לפיה אין להכיר בתובעים כתושבי ישראל בתקופה שבין נובמבר 2011 ועד דצמבר 2012.

פסק-הדין בעניין אוניברסיטת בר אילן

בעקבות בדיקה מדגמית שעָרך פקיד-השומה אצל התובעת (אוניברסיטת בר אילן) לגבי 50 נסיעות לחו"ל של אנשי סגל מתוך 1,000 נסיעות המתבצעות בשנה, החליט פקיד-השומה, כי תשלומים ששילמה התובעת לאנשי הסגל מתוך הקרן לקשרי מדע בינלאומיים למימון נסיעות לחו"ל לצורכי השתלמות ומחקר של אנשי הסגל שימשו כמקור למתן טובת הנאה פרטית לאנשי הסגל ועל-כן יש לייחֵס חלק מהתשלומים כהכנסת עבודה לאנשי הסגל לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה.
התובעת חָלקה על עמדת פקיד-השומה ואף הגישה מספר ערעורים על הצווים שהוצאו לה. בעקבות זאת, הגיעו התובעת ופקיד-השומה להסכם פשרה, בגדרו כל צד שמר על טענותיו. דהיינו, התובעת המשיכה להחזיק בעמדתה כי "המס שולם בגין הוצאות עודפות"; ואילו פקיד-השומה החזיק בעמדתו כי "המס שולם בגין שווי שכר".
בעקבות הסכם הפשרה, אימץ הנתבע (המוסד לביטוח לאומי) את קביעות פקיד-השומה ביחס לשנים 2007–2010 והוציא לתובעת שומה תוך חיובה בקנסות.
מכאן התביעה.

בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, מפי השופטת י' זלמנוביץ גיסין, גב' ר' זמרי ערמוני (נציגת ציבור עובדים) וגב' ח' מנדלביץ (נציגת ציבור מעסיקים), קיבל את התביעה (קישור לפסק-הדין).
נקבע, כי הנתבע ביצע גבייה בדרך של חיוב גלובלי בניגוד לעיקרון העומד בבסיס גביית דמי הביטוח ובניגוד לעמדתו המפורשת (כפי שבאה לידי ביטוי בכתב ההגנה) כי שיטת הגילום הקבוצתי פסולה ופוגעת בעובדים. עוד נקבע, כי הנתבע לא יכול לדרוש, ללא שנערכה על-ידיו בדיקה של גובה דמי הביטוח אותם נוהג המעסיק לשלם/שילם בשנה שקָדמה/בשנים שקָדמו להוצאת שומת הניכויים, כי ישולמו דמי ביטוח באורח זהה למס שנגבה על-ידי פקיד-השומה, קל וחומר שעה שהאחרון נקבע בהסכמת הצדדים במסגרת הסכם פשרה.
בית-הדין המשיך ונדרש לקנסות שהוטלו על-ידי הנתבע וקבע, כי נפלו פגמים מינהליים בהטלת הקנסות כאמור, שכּן הנתבע לא הפעיל את שיקול הדעת המוקנה לו באופן סביר ומידתי ולא טרח לנמק מה היו השיקולים שהנחו אותו במתן הנחה מקנסות, ככל שאכן ניתנה הנחה כאמור, אלו נהלים פנימיים עמדו בתוקף באותה עת והאם אלה הופעלו ונאכפו בצורה שוויונית על כלל המעסיקים בעת גביית דמי הביטוח בעקבות ביקורת ניכויים.
התביעה התקבלה אפוא, במלואה והקנסות בהם חויבה התובעת בוטלו.

דיווח שנתי על ניכויים

פורסמה הנחייתו של מר שלמה אוחיון, סמנכ"ל בכיר שירות לקוחות ברשות המסים, בנושא דיווח שנתי על ניכויים ממשכורת ומשכר עבודה (טופס 126) ועל ניכויים מתשלומים שאינם משכורת או שכר עבודה (טופס 856) (קישור להנחייה).

נזכיר, כי לאחרונה פורסמה הוראת ביצוע מס הכנסה 3/2019 (קישור להוראה) שעניינה במערכת לשידור דוחות שנתיים בניכויים (126/856) באופן מקוּון מלא ומפרטת את השלבים הנדרשים לשידור והגשת הדוחות האמורים בהתאם לכללים שפורסמו על-ידי מנהל רשות המסים.*