אלכסנדר שפירא ושות', משרד עורכי-דין

החלטות מיסוי חדשות

החטיבה המקצועית שברשות המסים פרסמה שתי החלטות מיסוי חדשות.

החלטת מיסוי 6347/19

עניינה של החלטה זו (קישור להחלטה) בשלוש חברות פרטיות תושבות ישראלית העוסקות, כל אחת ובין היתר, בייבוא ושיווק מוצרים בענף התחבורה ואשר מבקשות למזג את הפעילות האמורה לתוך חברה חדשה שתוקם לצורך זה, כך שלאחַר המיזוג תיוותרנה בכל אחת מהחברות הפעילויות הנוספות.
המיזוג יבוצע בשני שלבים: בשלב ראשון, שייעשה בפטוֹר ממס לפי סעיף 104א לפקודת מס הכנסה, כל אחת מהחברות תעברנה את כל הנכסים הקשורים לפעילות בענף התחבורה לחברה בת חדשה אשר תוקם על-ידי כל אחת מהן; ואילו בשלב השני, שייעשה בפטוֹר ממס לפי סעיף 103 לפקודה, שתיים מבּין שלוש החברות החדשות תתמזג עם ולתוך החברה החדשה השלישית, תוך חיסולן של הראשונות.

החלטת מיסוי 3006/19

עניינה של החלטה זו (קישור להחלטה) בחברה תושבת ישראל שהוקמה על-ידי יישות תושבת מדינה זרה העוסקת בפעילות ציבורית, מוחזקת על-ידי תושבים זרים ופטורה ממס במדינת תושבותה.
החברה הישראלית מספקת ליישות הזרה שירותים שונים ולה משרד בישראל ו-3 עובדים.

במסגרת ההחלטה נקבע, כי שיטת מחירי ההעברה בגין מתן השירותים בין החברה הישראלית ליישות הזרה היא שיטת שיעור הרווחיות בהתאם לתקנה 2(א)(2)(א) לתקנות מס הכנסה (קביעת תנאי שוק), התשס"ז-2006 ושיעור הרווח התפועלי שנקבע הינו 10% מסך כל ההוצאות הישירות והעקיפות.
עוד נקבע, כי לחברה לא תיווצרנה הוצאות מימון מעל 10% מסך הרווח התפעולי על-פני תקופת האישור (האישור ניתן לתקופה של שלוש שנים); וכי ההכנסה החייבת של החברה תיקָבע בכל שנה בהתאם להוראות פקודת מס הכנסה והוראות כל דין החָל בישראל, בכפוף לאמור בהחלטה.

יישומים חדשים לגבי החוק לצמצום השימוש במזומן

במבזק מיום 19.3.2018 דיווחנו אודות פרסום החוק לצמצום השימוש במזומן, התשע"ח-2018 ("החוק") (קישור לחוק).

נזכיר, כי החוק קובע הגבלות על תשלומים במזומן (המוגדר כשטרי כסף ומטבעות שהם הילך חוקי בישראל וכן מטבע חוץ) לגבי עסקות ("עסקה" מוגדרת כמכירה או קנייה של נכס או מתן שירות או קבלתו), שירות (המוגדר ככל עשייה בתמורה למען הזולת שאינה מכר, למעט תמורה הניתנת כשכר עבודה), שכר עבודה (כהגדרתו בחוק הגנת השכר), מתנות, תרומות והלוואות וכן הגבלות על שימוש בשיקים והיסבם.
עוד קובע החוק הוראות בעניין עיצום כספי, עונשין, סמכויות פיקוח ואכיפה והוראות נוספות וכן שתי תוספות ובהן סכומים שונים.
תחילת החוק נקבעה ליום 1.1.2019, בכפוף לסייגים שונים.

בהמשך לכך, דיווחנו במסגרת מבזק מס' 1758 מיום 5.12.2018, כי רשות המסים פרסמה חוזר מקצועי בנושא החוק (קישור לחוזר).
עוד דיווחנו, במסגרת מבזק מס' 1759 מיום 9.12.2018, כי במסגרת פנייתה של רו"ח מירי סביון (המשנה למנהל רשות המסים) לנשיאת לשכת רו"ח, רו"ח איריס שטרק, צוין, כי רשות המסים פתחה תיבת דואר ייעודית לשאלות בדבר יישום החוק על-מנת לרכז את השְאֵלות ולפרסם את התשובות באתר הרשות.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי רשות המסים השיקה לאחרונה שני יישומים לחוק:
האחד: סימולטור ייעודי המאפשר לחשב מהו הסכום המירבי המותר לתשלום במזומן, בהתאם לנתוני עסקה שמוזנים; וכן מאפשר לראות מה גובה הסנקציה הכספית שתוטל בגין הפרה של החוק (בהתאם לנתוני העִסקה שמוזנים) (קישור לסימולטור).
השני: יישום לעדכון ולהשלמת פרטי אמצעי תשלום על-ידי רוכש זכות במקרקעין. בהתאם לחוק נדרש רוכש זכויות במקרקעין, בעת הגשת הצהרה, לפַרט מהם אמצעי התשלום בעבור עסקת המקרקעין. כך, הפירוט, שיוזן ביישום, כולל את שווי העִסקה ואת הסכומים ששולמו בכל אמצעי תשלום (מזומן / העברה בנקאית (משכנתה) / המחאה / אחר) (קישור ליישום).

פסק-הדין בעניין ארז בן אנוש

המערער, ארז בן אנוש, עבד בחברת מילטל תקשורת בע"מ ("החברה").
ביום 6.9.2009 הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב כנגד החברה, בגדרהּ תבע המערער 4,088,021 ש"ח (וכן החזר הוצאות משפטיות), תוך חלוקת הסכום הנ"ל למספר רכיבים: אי-תשלום בונוס – 1,600,000 ש"ח, הפסד השׂתכרות – 1,680,000 ש"ח, הפרש בגין פיצוי פיטורין – 100,186 ש"ח, פדיון ימי חפשה – 48,319 ש"ח, מקדמה שקוזזה שלא כדין – 239,716 ש"ח ופיצוי בגין עוגמת נפש ופיטורין שלא כדין – 420,000 ש"ח.
הרכיב האחרון, העומד במוקד הערעור, חוּשב על-פי מכפלת משכורתו האחרונה של המערער בסך של כ-35,000 ש"ח ב-12 חודשי עבודה.

לאחַר שהתקיימו דיוני הוכחות בבית הדין גיבשו הצדדים פשרה לפיה החברה תשלם לתובע סך של 740,000 ש"ח ובכלל זאת סך של 419,000 ש"ח בגין עוגמת נפש וסך של 81,000 ש"ח בצירוף מע"מ ישולמו "ישירות על ידי מילטל אלי, כנגד חשבונית מס כדין".
ברם, בעקבות מחלוקות בין הצדדים, לא נחתם הסכם פשרה והצדדים הסמיכו את בית הדין לפסוק בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט כדן יחיד.*

* סעיף זה קובע, כי "בית משפט הדן בענין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק בענין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה".

בית הדין אכן נתן פסק-דין כאמור ביום 10.10.2012 ובו קבע, בין היתר ובדיוק כמו בפשרה שגובשה על-ידי הצדדים, כי החברה תשלם לתובע סכום כולל וסופי בסך של 740,000 ש"ח הכולל סך של 419,000 ש"ח בגין עוגמת נפש וכן "סך של 81,000 ש"ח בתוספת מע"מ בגין שכר טרחת עו"ד...".

המשיב, פקיד-שומה רמלה, סירב להכיר בסך של 419,000 ש"ח כתשלום בגין עוגמת נפש הפטוּר ממס, בגורסו, כי לא היה צד להליך בפני בית הדין וממילא אינו כפוף למה שנקבע בו.
עוד טען המשיב, כי בניגוד לנטען על-ידי המערער במהלך כל הליכי השומה והערעור, רק במסגרת הסיכומים טען לראשונה כי לא תבע, וממילא אף לא הוכיח, כי נגרמה לו פגיעה בְּשל עוגמת נפש וכי התשלום אכן משַקף פגיעה מסוג זה. המשמעות הברורה היא, כך טוען המשיב, כי הכינוי שניתן לתשלום במסגרת פסק-הדין של "עוגמת נפש" נעשה אך ורק משיקולי מס ויש להתעלם ממנו.
בנוסף, טען המשיב, כי הסכום שהוגדר בפסק-הדין כפיצוי בגין עוגמת נפש גבוה עשרות מונים מהסכומים הנהוגים בפסיקה בישראל בגין נזק לא ממוני; וכי בכל מקרה, גם אם מדובר בתשלום עבוּר עוגמת נפש, הרי שהוא קשור בטבורו להכנסת עבודה ולפיכך יש לסַווגו כהכנסת עבודה.
לבסוף, טען המשיב, כי המערער לא היה רשאי להסתמך על אישור ניכוי המס במקור שהונפקו לו (כפי שנטען על-ידי המערער), שכּן אין מדובר בשומה.

בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ציין השופט בורנשטין, תוך שהוא מַפנה לפסק-הדין שניתן לאחרונה על-ידי השופטת סרוסי בעניין משה שחף (ע"מ 53681-12-16),* כי הדעת אינה נוחה מכך שהֶסדר פשרה אליו הגיעו הצדדים – הכולל אף את האופן שבו יוגדרו התשלומים וכאשר על-פני הדברים ניכר שהגדרתו של אחד מאותם תשלומים באה לעולם אך ורק משיקולי מס – מצא את דרכו, כפי שהוא, לתוך פסק-דין על-פי סעיף 79א לחוק בתי משפט, אשר ניתן על-ידי בית הדין לעבודה.

* למַעבר למבזק בנושא זה, לחצו כאן.

מכל מקום, הוסיף השופט בורנשטין וציין, מהראיות עולה כי ראוי להתייחס לפסק-דין זה של בית הדין לעבודה, לכל היותר כאל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין ולא מֵעבר לכך וברי כי אין בו כדי לחיֵיב בשום דרך את המשיב ואף לא את בית-המשפט הנדרש לבחון את סיוּוגם של התשלומים על-פי טיבם ומהותם ובוודאי שלא על-פי הכינוי בו השתמשו הצדדים במסגרת הסכם פשרה שגיבשו. זאת, במיוחד כאשר ניכר בבירור כי כינוי זה נועד לשם הפחתת מס, כפי שהיה בעניין שחף.

השופט בורנשטין דחה את טענת המערער, שהועלתה לראשונה בסיכומיו, כי בית הדין לעבודה הוא זה שעמד מאחורי היוזמה להגדיר את סכום התשלום כפיצוי בגין עוגמת נפש.

השופט המשיך ונדרש לפיצוי ששולם למערער בגין "עוגמת נפש" וקבע, כי בכתב תביעתו תבע המערער סכום דומה תחת הכותרת "פיצוי בגין עוגמת נפש ופיטורים שלא כדין"; כי הסכום חוּשב כמכפלת משכורתו האחרונה ב-12; וכי המערער לא הגיש במסגרת הערעור דנן את כתב ההגנה ותצהירי החברה ואף לא זימן לעדוּת איש מהחברה, את מיַיצגיו בהליך שהתקיים בבית הדין ואת רואה החשבון שלו חרף טענתו כי אלה היו מעורבים בכל עניין קביעת הסכום לתשלום וחלוקתו לרכיבים השונים.

לאור האמור, קבע השופט, כי אין לתת משקל של ממש לאופן בו הוגדר התשלום על-ידי הצדדים ויש לבחון אותו אך ורק לפי טיבו, תוך שעל המערער להוכיח כי הסך של 419,000 ש"ח מהווה אמנם בחינת פיצוי ששולם בגין עוגמת נפש.

השופט בורנשטין קבע, כי המערער לא הוכיח דבר וחצי דבר. כך, הוא לא הוכיח, כי נגרמה לו עוגמת נפש, כי התשלום ששולם לו הינו בגין עוגמת נפש ואף לא הוכיח כי התשלום, גם אם נגרמה לו איזו עוגמת נפש, אינו בזיקה ממשית ליחסי העבודה ובְשל סיום יחסי העבודה. הנה כי כן, אף המערער כָּרך בתביעתו את הפיצוי בגין עוגמת נפש עם הפיטורין ועם הבונוס לו הוא זכאי כפועל יוצא מעבודתו רבת השנים אצל החברה, וממילא אף אם המערער היה מוכיח שאיזה תשלום שולם "בגין עוגמת נפש", הרי הוא קשור באופן מובהק ליחסי העבודה ולהכנסתו מהעבודה, ולא מנותק ממנה.

עוד נקבע, כי גובה התשלום ששולם בגין רכיב זה של "עוגמת נפש" אינו עולה בקנה אחד עם הפּסיקה הנוהגת בישראל בהתייחס לראשי נזק שאינם ממוניים. שכּן, גם במקרים שבהם פוסקים בתי-המשפט בישראל פיצוי בגין עוגמת נפש, הרי זאת בתנאי שמוכחים בפניהם בראיות ממשיות פגיעה ונזק עבוּר עוגמת נפש וגם אז נפסקים סכומים שאינם עולים על אלפי שקלים או לכל היותר עשרות בודדות של אלפי שקלים.

השופט בורנשטין הוסיף וקבע, כי אין לקבל את טענת המערער כי הסתמך על האישור לניכוי מס במקור שהונפק לו. זאת, הן מהטעם שאישור זה ניתן רק לאחַר מועד פסק-הדין שניתן על דרך הפשרה ולצורך העברת הסכומים על-פי פסק-הדין, הן לאור טענת המערער במהלך דיוני השומה כי לא ידע כלל על הפטוֹר ממס והן, ובעיקר, מהטעם שאישור ניכוי מס במקור אינו בבחינת "שומה" היוצאת לאחַר בדיקות מקיפות ומלאות והפעלת שיקול דעת והוא בוודאי אינו משַקף עמדה סופית של פקיד-השומה.

לאור כל האמור, דחה השופט את הערעור וקבע, כי המערער לא הוכיח כי הסכום ששולם לו על-פי פסק-הדין של בית הדין לעבודה על-פי סעיף 79א לחוק בתי משפט ואשר הוגדר כתשלום "בגין עוגמת נפש" הוא אכן פיצוי בגין עוגמת נפש וכי סכום זה פטוּר.
עוד קבע השופט, כי המערער לא הציג כל בסיס עובדתי או משפטי המַצדיק מתן פטוֹר ממס על תשלומים ששולמו לו בגין החזר הוצאות משפטיות, הגם שלא מן הנמנע כי המערער זכאי אף לניכוי הוצאות בקשר לסכומים שקיבל, וזאת בכפוף להוכחת ההוצאות ולעמידה בהוראות פקודת מס הכנסה בעניין ניכוי הוצאות.

תשומת לבכם להערתו של השופט בורנשטין בפס' 27 לפסק-דינו, לפיה "ניתן בוודאי לתאר מצבים שבהם פיצוי מסוג זה אינו מהווה הכנסה מעיקרא, כגון כאשר ברור שמדובר בתשלום הנעשה בשל נזק אישי במישור הפרטי ושאין בינו לבין מקור הכנסה אחר כל זיקה...".

פסק-הדין בעניין כוכבה סער ואח'

ביום 17.2.2019 ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בערר שהוגש על-ידי כוכבה סער (העוררת 1), ברוך סער (בנה של כוכבה) (העורר 2) ו-ס.ב. ניהול מקרקעין בע"מ (חברה בשליטתו של העורר 2) (העוררת 3).

בחודש דצמבר 2014 מכרו העוררים לתינהב חברה לבניה ופיתוח (1990) בע"מ ("הרוכשת") את מלוא זכויותיהם בחלקה בשטח 319 מ"ר המצויה ברחוב אהרונסון 14 בתל-אביב תמורת כ-16 מיליון ש"ח.
המכירה נעשתה במסגרת הליך פירוק שיתוף והסכם המכירה קיבל בחודש ינואר 2015 אישור של בית-המשפט.
אין מחלוקת, כי ביום 1.1.2015 היה מצוי על החֵלקה נכס בנוי אחד בלבד והמחלוקת בין הצדדים היא לגבי גודלו של הנכס הבנוי – האם 100 מ"ר כטענת העוררים או 56–60 מ"ר כטענת המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב). לטענת המשיב, על החֵלקה היו בנויות בשנות ה-90 שתי דירות מגורים ואחת מהן נהרסה, כך שביום המכירה הייתה מצויה על החֵלקה דירה בגודל של כ-65 מ"ר. לעומת זאת, לטענת העוררים, לא היו בחלקה בעבר שתי דירות אלא דירת מגורים אחת בגודל של כ-100 מ"ר.
לפי נסח הרישום, הבעלויות הרשומות בחלקה הן כדלקמן: העוררת 1 – 49.84%, העורר 2 – 16.72%, העוררת 3 – 8.36% (דהיינו, העוררים החזיקו יחדיו ב-75% מהחֵלקה), לב יעקב – 16.72% והרוכשת (חברה בשליטתו של לב יעקב) – 8.36% (דהיינו, לב יעקב והרוכשת החזיקו יחדיו ב-25% מהחֵלקה).
ביום 6.12.2014 (עובר לחתימה על הסכם המכירה), נחתם הסכם שיתוף בין העוררים (בינם לבין עצמם), שלפיו הבעלוּת על הדירה הקיימת שייכת לעוררת 1 והיא תהא זכאית לתקבולים של מלוא דמי השכירות המתקבלים מהבית; ואילו הבעלוּת של זכויות הבנייה הנוספות (המגרש) שייכת לעוררים 2 ו-3. לטענת העוררים, הסכם שיתוף זה מבטא את ההסכמות בעל-פה שהיו בעבר בין העוררים ולמעשה, כך לטענת העוררים, לא חוּדש ולא שוּנה דבר.
המחלוקת בין העוררים לבין המשיב התמקדה בעיקר בשתי סוגיות:
האחת, מהו שיעור הזכויות בדירת המגורים שיש לעוררים לאור הסכם השיתוף. זאת, בהינתן שהמשיב לא מכיר בהסכם שיתוף זה שלעמדתו כל תכליתו הפחתת מס. עוד סובר המשיב, כי מדובר בחלקה בשלמות בבעלות משותפת של מספר בעלים ולא ניתן לבצע חלוקה בין חלק מהבעלים מאחַר ויש בעלים נוספים בחלקה (לב יעקב והרוכשת) שאינם צד להסכם. בנוסף, טען המשיב, כי הסכם השיתוף סותר את ההסכמות בין בעלי הזכויות בחלקה שקיבלו תוקף של החלטה על-ידי ועדת-הערר ולפיהן התמורה והשבח ממכירת הזכויות בחלקה ייוחסו באופן יחסי ופרופורציונלי בין שלושת העוררים כפי שהזכויות רשומות במרשם המקרקעין.
השנייה, מהו שווי הבית הקיים המצוי בחלקה ("דירת המגורים") ומהו שטחו לצורך קביעת השווי. זאת, לצורך ייחוס התמורה לדירת המגורים ולזכויות הבנייה הנוספות הבלתי-מנוצלות.
יצוין כבר כאן, כי העורר 2 והעוררת 3 אינם זכאים לחישוב הליניארי המוטב הקבוע בסעיף 48א(ב2) לחוק מיסוי מקרקעין לגבי מכירת דירת מגורים מזכה: העוררת 3, בהיותה חברה ולא יחיד; והעורר 2 מהטעם שניצל בתקופת המַעבר שבהוראת-השעה לתיקון 76 לחוק (בשנים 2014–2017) את זכאותו לחישוב הליניארי המוטב כאמור בְּשל שתי דירות מגורים. לעומת זאת, העוררת 1 זכאית, ככלל, לפטוֹר ממס שבח בגין דירת מגורים יחידה, וזאת עד לתקרה של כ-4.5 מיליון ש"ח ולחישוב ליניארי מוטב בגין הסכום העולה על התקרה כאמור.

ועדת-הערר, מפי חבר הוועדה רו"ח צ' פרידמן (בהסכמת יו"ר הוועדה השופט ה' קירש וחבר הוועדה רו"ח א' מונד), דחתה את הערר ברובו (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ניתח רו"ח פרידמן את המסגרת הנורמטיבית של מיסוי זכויות בנייה בלתי-מנוצלות הצמודות לדירת מגורים מזכה ובכלל זאת את הוראות סעיף 49ז לחוק מיסוי מקרקעין. בנוסף, ניתח רו"ח פרידמן את ההבחנה בין פיצול פיזי-אופקי לבין פיצול רעיוני-אנכי, תוך שהוא מציין, כי הגם שבמקרה דנא ייתכן והיה מקום לבצע פיצול אופקי בין הקרקע המיוחסת לדירת המגורים לבין יתרת הקרקע ולאחר מכן לבצע פיצול אנכי, הרי שהצדדים בחרו לבסס את טיעוניהם ואת חוות-הדעת מטעמם על הפיצול האנכי בלבד.
לאחר מכן, נדרש רו"ח פרידמן להסכם השיתוף וקבע, כי דעתו היא כדעת המשיב מהנימוקים שהעלה, כמפורט לעיל. בהתאם, קבע רו"ח פרידמן, כי אין לקבל את טענת העוררים לפיה העוררת 1 היא בעלת כל הזכויות שיש לעוררים בדירת המגורים.
רו"ח פרידמן המשיך ופנה למחלוקת בדבר גודל הבית הקיים וקבע, כי העוררים לא הרימו כדבעי את נטל ההוכחה והראיה כי גודלו של הנכס הבנוי הוא 100 מ"ר, בעוד שהמשיב הציג מסמכים אובייקטיבים רבים.
בשלב זה, בָּחן רו"ח פרידמן את חוות-הדעת השמאיות שהוצגו לוועדה ביחס לשווי דירת המגורים וקבע, כי השמאות מטעם המשיב עדיפה על זו מטעם המערער שלקתה במספר כשלים (ובכלל זאת מהטעם שכּל עסקות ההשוואה שפורטו בה התרכזו בדירות במגדל יוקרה). השמאי מטעם המשיב העריך את שווי דירת המגורים בסכום של 2.8 מיליון ש"ח (56 מ"ר × 40,000 ש"ח למטר × 1.25 (מקדם פרטיות)), אך רו"ח פרידמן קבע, כי שווי הדירה הוא 3.2 מיליון ש"ח (60 מ"ר × 41,000 ש"ח למטר × 1.3 (מקדם פרטיות)) וכי בהתאם יש ליישם את כל חישובי מס השבח לפי שווי זה בהתאם לבעלויות המופיעות במרשם המקרקעין (יחסית ופרופורציונלית בין העוררים).

פסק-הדין בעניין איאד מחאג'נה

המבקש הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד רשות המיסים בנושא גביית יתר שלא כדין של סכומי כסף שגבתה המשיבה בגין קנסות פיגורים שהטילה עליהם בהתאם לסעיפים 94 ו-95 לחוק מע"מ בְּשל חישובים שגויים ודרך הצמדה שאינם מתיישבים עם הדין ובניגוד לעמדת המשיבה עצמה אותה הציגה בערכאות שונות.
כך, בבקשת האישור נטען, כי המשיבה נהגה לעדכן את סכום הקנס שחייבה את הנישומים לפי סעיפים 94 ו-95 לחוק מע"מ רק בשנים שבהם עלה המדד תוך התעלמות ממדדים שליליים.
המבקש צירף לבקשת האישור חוות דעת חשבונאית התומכת בטענותיו לא לפני שפנה למשיבה, כמתחייב ושָטח לפניה את טענותיו, אלא שפנייתו לא נענתה ועל כן הגיש את בקשת האישור.

ביום 12.11.2017 הודיעה הרשות על חדילה לפי הוראות סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 ועתרה לדחות את בקשת האישור.
במסגרת הודעתה ביקשה המשיבה, כי בית-המשפט יאשר לה ארכה לביצוע בפועל של הפסקת הגבייה, מאחַר שעליה לערוך שינויים מורכבים במערכות המיחשוב והגבייה כדי ליישם את החדילה.
המשיבה התחייבה להחזיר לנישומים את גביית היֶתֶר ממועד הודעת החדילה עד החדילה בפועל.

התובע הייצוגי לא הסתפק בהודעת החדילה אלא טרח ובָּחן את ביצוע החדילה בעזרת המומחה מטעמו, כפי שהוצג בחוות-דעת נוספת שממנה עלה כי הודעת החדילה חסרה מידע המאפשר לבחון את ביצועה.
בהמשך, לאחַר שהסתיימה הארכה שקיבלה המשיבה ליישום החדילה, שב המבקש ופנה לבית-המשפט וטען כי הרשות ממשיכה לגבות ביֶתֶר את הקנסות בניגוד להתחייבותה לחדול.
פניה זו נתמכה גם היא בחוות-דעת של המומחה מטעמו להוכחת טענותיו.

בעקבות טענות אלו נערך דיון בבית-המשפט ולאחַר שהצדדים טענו את טענותיהם קבע בית-המשפט כי מועד החדילה יוארך עד ליום 1.5.2018 וכן המליץ לצדדים להעביר נתונים רלבנטיים ולנסות לגבש הסכמות.
כך אכן קרה והצדדים הגיעו להסכמות דיוניות שפורטו בהודעה על הסכמה דיונית מיום 20.9.2018.

בנסיבות אלו, לא נותר לבית-המשפט אלא לאשר את הודעת החדילה ולהידרש לגמול למבקש ולשכ"ט בא-כוחו.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת א' נחליאלי חיאט, חִייב את המשיבה לשלם לב"כ המבקש סך של כ-1.6 מיליון ש"ח (בצירוף מע"מ) (המהווה 12% משווי החדילה) וגמול בסך של כ-340 אלף ש"ח לתובע המייצג לצד החזר הוצאות בסך 75,000 ש"ח (בצירוף מע"מ) בגין שלוש חוות-הדעת (קישור לפסק-הדין).

פסק-הדין בעניין רויאל השמש – ייזום והשקעות בע"מ

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין רויאל השמש – ייזום והשקעות בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ד"ר א' סטולר) שניתן ביום 29.8.2016 בע"מ 3618-03-13 ובגדרו התקבל חלק מן הערעור שהגישה המערערת על פסילת ספריה לשנות המס 2008–2010, על שומות מע"מ שהוצאו בעניינה על-ידי המשיב ועל כך שהמשיב הטיל עליה בעקבות זאת כפל-מס בסך כולל של 864,972 ₪.
לטענת המערערת, בפסק הדין קמא, שדחה את ערעורה ביחס לחשבוניות מסוימות נפלה שגגה. לטענתה, חומר הראיות שהונח בפני בית-משפט קמא הראה כי חשבוניות אלו הוצאו בגין עסקות אמיתיות ולא היו בגֶדר חשבוניות פיקטיביות. במסגרת זו, מוסיפה המערערת וטוענת כי בית משפט קמא שגה בהסתמכו על חומר הראיות שבבסיס השומה, אותו קיבל מכוח תקנה 10א לתקנות מס ערך מוסף ומס קניה (סדרי הדין בערעור), התשל"ו-1976, וכן בהחליטו להסיק מסקנות לחובתה בְּשל הימנעותה מלזַמן את מנפיק החשבוניות כעד מטעמה.

בית-המשפט העליון, מפי השופט א' שטיין (בהסכמת השופטים י' עמית ו-י' וילנר), דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

ההחלטה בעניין ברק אלימלך

במבזק מס' 1698 מיום 11.3.3018 דיווחנו אודות ההחלטה בבקשה לפסילת מותב (השופטת י' סרוסי) שהגיש ברק אלימלך במסגרת ערעור שהגיש על החלטת מנהל מע"מ תל-אביב 3 להשית עליו, בין היתר, כפל מס תשומות בגין ניכוי שלא כדין של מס התשומות הכלול ב-57 חשבוניות שהוציא לו מר עופר אביבי.
הבקשה לפסילת המותב התבססה על פסק-דין קודם שניתן על-ידי מותב זה בעניינו של אביבי שהוציא, כאמור, למערער את החשבוניות מושא הערעור (ע"מ 22990-04-16), וזאת בהתבסס על שני נימוקים: האחד, קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט בְּשל דעה קדומה בעקבות פסק-הדין שניתן בעניינו של אביבי; השני, החשש לפגיעה במראית פני הצדק.
השופטת סרוסי דחתה את הבקשה (קישור להחלטה) ועל החלטתה המערער לא הגיש ערעור לבית-המשפט העליון.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי המערער הגיש בקשה נוספת לפסילת המותב במסגרת ערעור מס הכנסה שהגיש, וזאת בעקבות פסק-הדין שניתן על-ידי השופטת סרוסי בעניינו (קישור לפסק-הדין) ואשר דחה את הערעור הנוסף אשר הגיש על החלטת המשיב להטיל עליו כפל מס תשומות לפי סעיף 50(א1) לחוק מע"מ בעניין קיזוזן של 57 חשבוניות שקיבל מאביבי.
בבסיס בקשה הפסילה הנוספת עומדת טענתו של המערער, כי לאור פסק-הדין בערעור שהגיש והקביעוֹת בו לעניין אי-תקינוּת החשבוניות שהוצאו לו מאביבי, דעתו של המותב "בצורה ונעולה" באופן שמתקיים חשש ממשי למשוא פנים.

השופטת סרוסי דחתה את הבקשה הנוספת (קישור להחלטה).

פסק-הדין בעניין זנגרי

עניינו של פסק-הדין בתביעה של התובעת כנגד מדינת ישראל – אגף מיסוי מקרקעין לתשלום פיצוי על סך 332,900 ש"ח, בשווי חלקת המקרקעין שלטענת התובעת נמנעה ממנה בעלוּת עליה בְּשל רשלנות הנתבעת, המתבטאת באי שמירה על מסמכי היסוד שעל יסודם נרשמה בעלותה במקרקעין באישורי המס שהונפקו לה על-ידי הנתבעת, ואשר בוטלו בדיעבד בהחלטת סגן המנהל של הנתבעת, בנימוק שהרישום נעשה בטעות.

בית-המשפט השלום בנצרת, מפי סגנית הנשיאה השופטת נ' דלה מוסא, דחה את התביעה (קישור לפסק-הדין).

ההחלטה בעניין פרי ואח'

במבזק מס' 1748 מיום 22.10.2018 דיווחנו אודות החלטתה של השופטת י' סרוסי בבקשה לעיכוב הליכים בערעורים מאוחדים שעניינם בשומות תשומות שהוציא המשיב, מנהל מע"מ, למנוח ארנון פרי ז"ל ולחברות שבבעלותו.
במקור, הדיון בערעורים נדחה ללא מועד מכוח תקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי, וזאת לאור קיומו של הליך פלילי מקביל בעניינם של המערערים, בגדרו הם הורשעו בעבירות לפי סעיפים 117(ב)(5) ו-117(ב2)(3) לחוק מע"מ ובעבירה של קבלת דבר במרמה, בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין.
על הכרעת הדין וגזר הדין הוגש ערעור, אך בסמוך להגשתו ובטרם התקיים בו דיון, נפטר המנוח (ביום 20.6.2015).
ב"כ המערערים דאז הגישו הודעה לערכאת הערעור בהליך הפלילי בה ציינו, כי "בהתאם להוראת סעיף 236 לחוק סדר דין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ייפסק כל הליך פלילי בעניינו". ואילו המשיבה בהליך ציינה בתגובתה כי האמור בהודעה מקובל עליה וכי ייפסק ההליך הפלילי המתקיים במסגרת הערעור. בהתאם, ערכאת הערעור קבעה ביום 22.6.2015, כי "ההליכים ייפסקו".
ברם, ביום 22.2.2017 הגיש המשיב בקשה לחידוש ההליכים בערעורים בהתאם לתקנה 153(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תוך שהוא מַבהיר כי סעיף 106א לחוק מע"מ, הקובע התיישנות על עריכת שומת מס לנפטר, אינו חל על המערערים שכּן הם כבר נישומו וחויבו במס על-פי השומות ואין מניעה לגְבות חובות מס לאחַר פטירת הנישום.
במסגרת תגובת המערערים, צוין כי פטירתו של המנוח סיכלה את האפשרות לברר לגופן את הטענות בערעור על הכרעת הדין הפלילית ולכן לא ניתן לומר כי הרשעת המערערים היא חלוטה באופן המאפשר להסתמך עליה בהליכי הערעור. עוד נטען, כי לא יהיה זה צודק לחדֵש את ההליכים בערעורים, שכּן לאחַַר פטירת המנוח אין בנמצא מי שיוכל להתייחס לסוגיות העובדתיות שבמחלוקת. בנוסף, נטען, כי אין תכלית לחידוש ההליכים, שכּן ככל הידוע המנוח לא הותיר אחריו נכסי עיזבון שמהם ניתן יהיה להיפרע לצורך תשלום חובות המס ואף לא הוגשה בקשה למתן צו קיום צוואה או לצו ירושה.
בעקבות האמור, עשתה השופטת י' סרוסי שימוש בסמכותה לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין האזרחי וזימנה לדיון את ארבעת ילדיו של המנוח, ובעקבות זאת הוגשה בקשה מטעם שלושה מהם לעיכוב ההליכים בערעורים מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט ו/או תקנה 153(א) לתקנות סדר הדין האזרחי ו/או מכוח סמכותו הטבועה של בית-המשפט. בבקשה זו ניתנה ההחלטה האמורה.

השופטת י' סרוסי דחתה את הבקשה לעיכוב ההליכים (קישור להחלטה).
השופטת סרוסי ציינה, כי מהותה של הבקשה אינה עיכוב בירור הערעור אלא, למעשה, הותרת הערעור תלוי ועומד ללא הכרעה, ללא כל תוחלת או יעד, לעולם ועד, וממילא המשמעות המעשית של דחיה זו היא שהמשיבה לא תוכל לגְבות את חוב המס השנוי במחלוקת, תוצאה הזהה למעשה לקבלת הערעורים דה פקטו. תוצאה לפיה המבקשים אינם מנהלים את הליכי הערעור, מחד, אך גם אינם מאפשרים למשיבה לגְבות את חובות המס, מאידך – הוסיפה וציינה השופטת – אינה סבירה ואינה מתיישבת עם תכליתה של תקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי. זאת, עם כל ההבנה והסימפטיה לנסיבות הקשות והמצערות אליהן נקלעו המבקשים.
השופטת סרוסי התייחסה לבקשתן החלופית של המבקשים, כי בית-המשפט יורה על עיכוב ההליכים מכוח סמכותו הטבועה. לדבריה, הסמכות הטבועה כאמור נועדה לסייע לבית-המשפט לקבוע סדרי דין מקום בו הפרוצדורה הנוהגת אינה נותנת מענה או כאשר יש צורך למנוע אי-צדק, אך בית-המשפט אינו רשאי לקבוע הֶסדר הנוגד את ההסדר שנקבע בדין.
לאור האמור, דחתה השופטת סרוסי את הבקשה לעיכוב ההליכים וקבעה את סדר המשך ניהול ההליך, תוך שהיא שבה ומפצירה בצדדים להגיע לפשרה במחלוקות שביניהם.

בהמשך לכך, דיווחנו במבזק מס' 1767 מיום 3.1.2019, כי פורסמה החלטה נוספת של השופטת סרוסי בתיק האמור, וזאת בבקשת המשיבה למינוי ארבעת ילדיו של המנוח ארנון פרי ז"ל כבעלי דין חליפיים בערעור בעקבות פטירתו של המנוח-המערער. זאת, מכוח סמכותו של בית-המשפט על-פי תקנה 38 לתקנות סדר הדין האזרחי.
השופטת סרוסי קיבלה את הבקשה (קישור להחלטה) וקבעה, כי בנסיבות העניין יש לקבוע כבר עתה, אף בטרם הוצא צו ירושה, כי ילדי המנוח, שהם יורשיו הפוטנציאליים, יהיו חליפיו בהליכי הערעור.
עוד קבעה השופטת, כי ילדי המנוח יודיעו לא יאוחר מיום 3.2.2019 אם הם מוכנים להתמנות כחליפים, תוך שעליהם לקחת בחשבון כי אי-מינויָם כחליפים כאמור עלול להביא למחיקת הערעורים, בהיעדר גורם שינהלם.
לעומת זאת, לגבי החברות המערערות קבעה השופטת סרוסי, כי לאור עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברות, אין בפטירת המערער המנוח כדי להשפיע על המשך ניהול הערעור מטעמן ועל-כן אין צורך למַנות להן בעל דין חליפי.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם בדבר החלטה נוספת בנושא של השופטת סרוסי בעקבות הודעת בתו של המנוח כי אין בכוונתה להיכנס לנעלי המנוח לצורך ניהול הערעורים כמו גם בעקבות בקשת שלושת ילדי המנוח הנותרים לקבלת ארכה להגשת ההודעה מטעמם בגדרהּ התבקש בית-המשפט להכריע תחילה בשאלת מעמדה של הכרעת הדין הפלילית נגד המנוח והחברות שניתנה בבית-המשפט השלום, האם היא חלוטה אם לאו.
השופטת סרוסי דחתה את בקשת הארכּה (קישור להחלטה).