18/11/2018: סיווג תשלומים בבתי קפה ומסעדות כהוצאות בעבור שירותי משרד | תזכורת – הגשת בקשה להפסיק להיחשב כחברה משפחתית בשנת-המס 2019 ואילך; פירוק מרצון לפני תום שנת-המס 2018 | צמצום היקפה של הודעת נימוקי ערעור | צירוף ראיה חדשה לאחר שהחל הליך ההוכחות

הוצאות בגין שירותי משרד

פורסמה הודעתה של רו"ח פזית קלימן, סמנכ"לית בכירה שומה וביקורת ברשות המסים, בנושא הוצאות בגין "שירותי משרד" (קישור להודעה).

בגדרהּ של ההודעה צוין, כי עמדת רשות המסים היא שהוצאות בעבור "שירותי משרד" תוכרנה בניכוי הן במס הכנסה והן במע"מ רק כאשר מדובר במשרד בו מנהל הנישום/העוסק את עיסוקו או משלח-ידו דרך קבע או כאשר מדובר במקום ששימושו העיקרי הינו משרד (כגון: חללי עבודה משותפים).
עוד צוין בהודעה, כי הוצאות בגין שהות בבתי קפה, מסעדות וכו' אינן נכנסות להגדרת "שירותי משרד".

הודעה זו מהווה, למיטב ידיעתנו, פרסום פומבי ראשון לעמדת הרשות בנושא.

כזכור, במסגרת חוק ההסדרים* בוצעו שינויים מהותיים בכללי המיסוי החָלים על חברות משפחתיות.

כך, במסגרת כללי המיסוי החדשים שונו, בין היתר, ההוראות שעניינן בשינוי סיוּוגן של חברות משפחתיות לחברות "רגילות", כך שחברות משפחתיות המבקשות לשנות את סיוּוגן ולהפוֹך לחברות "רגילות" צריכות ליתן על כך הודעה מראש לפקיד-השומה (באמצעות טופס 2590), וזאת לא יאוחר מחודש לפני תחילת שנת-המס, כלומר עד ליום 30.11.2018.* הואיל והשנה תאריך זה נופל ביום ו', ולמרות פרשנות אפשרית לפיה מועד ההודעה יידחה ליום א' 2.12.2018,** אנו ממליצים להגיש את הבקשה ביום ה' 29.11.2018.

* למעשה, סעיף 64א(ב)(1) לפקודה מחייב להגיש את הבקשה להפסיק להיחשב כחברה משפחתית "לא יאוחר מחודש לפני תחילת שנת מס פלונית..". ואילו המונח "חודש" מוגדר בסעיף 1 לפקודה כ"לרבות חלק ממנו", כך שניתן לכאורה להגיש את הבקשה גם ביום האחרון של שנת-המס. "לכאורה" אמרנו ולא בכדִי, שכן גישה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין חיים קליאוטה בע"מ: באותו מקרה, קבע בית-המשפט, כי יש לפרש את המילים "לא יאוחר מחודש לפני תחילת השנה" שבסעיף 64א(א) לפקודה (כנוסחו לפני תיקון 197) כלא פחות מחודש לפני תחילת השנה הרלבנטית.

** כנגזר מהוראות סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות.

זאת, בניגוד לדין שחל בעבר, ולפיו ניתן היה ליתן את ההודעה עד למועד הגשת הדו"ח השנתי, דהיינו בשנת-המס העוקבת.

נזכיר, כי באותם מקרים בהם חברה משפחתית תבקש להפוֹך לחברה "רגילה", היא לא תוכל בעתיד לשוב ולהיחשב לחברה משפחתית!

תזכורת – פרוק חברה פרטית עד תום שנת-המס

במקרים רבים, יש המחזיקים בחברות פרטיות שאינן פעילוֹת.
פירוק מרצון של חברות אלו עשוי להיות בעל מספר יתרונות, כל שכּן אם הפירוק יחל לפני תום שנת-המס 2018.

ראשית, חיסכון בתשלום אגרות שנתיות לרשם החברות.
כידוע, חברה פרטית חייבת כל שנה לא רק בדיווח לרשם החברות אלא גם בתשלום אגרה שנתית בגובה של כ-1,100 ש"ח (עלות מופחתת בכפוף לתשלומה במועד).
אי-תשלום האגרה עשוי להביא לביצוע הליכי גבייה מכוח פקודת המיסים (גביה). זאת, בעקבות תיקון שהתקבל במסגרת חוק ההסדרים לשנת 2007.
לעיתים, מדובר בחברות שהפסיקו את פעילותן זה מכבר ואף כאלו שמעולם לא היו פעילוֹת. במקרים כאלה, תקנות החברות (אגרות) מקנות, בתנאים מסוימים, פטוֹר מתשלום אגרות (גם רטרואקטיבית!). לשם כך יש להגיש בקשה מיוחדת לרשם החברות.

שנית, הותרת החברה עלולה להקשות על פעילותם השוטפת של תאגידים פעילים הקשורים במישרין או בעקיפין לחברה, וזאת בכל הקשור לקבלת פטוֹר מניכוי מס במקור, ניהול ספרים וכו'.

שלישית, אפשרות לקיזוז הפסדים כנגד הכנסות ורווחים אחרים.
היה והחברה הפרטית צברה הפסדים, פירוקה מרצון יביא, על-פי רוב, להיווצרותו של הפסד הון בידי בעל המניות בחברה (שהרי, הפסדי החברה מומנו, במישרין או בעקיפין (כגון: באמצעות ערבות) על-ידי בעל המניות).
הפסד זה יוּתר לבעל המניות בקיזוז כנגד רווח הון מכל סוג שהוא (לרבות שבח מקרקעין), כאשר אם לא ניתן לקזז את הפסד ההון בשנה שבה נוצר, אזי אותו הפסד יעבור לשנים הבאות עד שייווצר לבעל המניות רווח הון לקיזוז, וזאת ללא מגבלת זמן.
בנוסף, בשנת-המס שבּה הֵחֵל הפירוק מרצון, ניתן, במקרים מסוימים, לקזז את ההפסד לא רק כנגד רווח הון מכל סוג שהוא אלא גם כנגד הכנסה מריבית או מדיבידנד ששולמו באותה שנת-מס בְּשל ניירות-ערך אחרים.
למותר לציין, כי ביצוע קיזוז מושכל של הפסד ההון מפירוק החברה מחייב התייעצות עם מומחה מיסוי.

רביעית, יש להיזהר מהכנסת פעילוּת לחברות בלתי-פעילוֹת. במה דברים אמורים?
במקרים רבים, בעלי חברות פרטיות בלתי-פעילוֹת (במקרים רבים, מדובר ב"חברות מדף") מעוניינים להכניס פעילוּת לאותן חברות, וזאת במקום לפתוח חברה חדשה.
מהלך כזה עשוי להתגלות כמוקש מס בעת המכירה העתידית של מניות החברה, וזאת באותם מקרים בהם החברה הוקמה (על-ידי המוֹכר) לפני 1.1.2003.
שכּן, במקרה זה, במקום ששיעור המס על רווח ההון יהיה 30% (בהנחה שמדובר בבעל מניות מהותי) (לא כולל מס נוסף), הוא יהיה גבוה יותר (למעשה, לאור העלאת שיעור המס על רווחי הון הָחֵל ביום 1.1.2012, לפי חישוב ליניארי, נוצר מצב מעַניין לפיו שיעור המס על רווח הון במכירת מניות חברה פרטית שהוקמה (על-ידי המוֹכר) בתקופה 1.1.2003–31.12.2011 יהיה נמוך יותר משיעור המס על רווח ממכירת מניות חברה שהוקמה ביום 1.1.2012 ואילך).

לבסוף נציין, כי פירוק מרצון של חברה פרטית כרוך בהליך פשוט יחסית שקבוע בהוראות פקודת החברות.
עם זאת, יש לזכוֹר, כי ביצוע לא נכון של הליך זה יביא לסיווּג הפירוק כ"פירוק באין הצהרת כושר פרעון" המחיֵיב, בין היתר, קיום אסיפת נושים.
על-כן, אם וככל שיוחלט על פירוק מרצון, יש ראשית לקבל הצהרת כושר פירעון על-ידי דירקטוריון החברה המתפרקת ורק לאחַר המצאתה לרשם החברות וקבלת אישורו על כך יש לקבל החלטה באסיפת בעלי המניות על פירוקה מרצון של החברה תוך ויתור (בכפוף להוראות תקנון החברה) על הודעה על-פי סעיף 115(א)(3) לפקודת החברות.

ההחלטה בעניין יוסף קפלאוי

עניינה של ההחלטה בבקשת המערער לצרף ראיה חדשה (תצהירו של אחיו) לאחַר שהוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם שני הצדדים ולאחַר שהֵחל הליך ההוכחות והמערער, כמו גם עדים נוספים מטעמו, נחקרו חקירה נגדית על-ידי ב"כ המשיב. אולם, המערער טרם הכריז "אלו עדי".
לטענת המערער, רק לאחרונה חלה התקרבות בינו לבין אחיו ולכן רק כעת עלה בידו להשיג את הסכמתו של האח למתן עדותו בפני בית-המשפט.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת י' סרוסי, קיבל את הבקשה (קישור להחלטה).
השופטת סרוסי קבעה, כי על המבקש לחרוג מסִדרי ניהול הדיון ועל הכלל לפיו בעל דיו יגיש ראיותיו ב"חבילה אחת" ולא בתפזורת – לשכנע את בית-המשפט שעניינו חריג ויוצא מן הכלל. עוד קבעה השופטת, כי השיקולים המנחים את בית-המשפט בהפעלת שיקול דעתו האם להתיר הגשת ראיה שלא הובאה במועדה הם כדלקמן: ראשית, יש לבחון את תרומתה של הראיה שבעל הדין מבקש לצרפהּ, לחקר האמת ולמתן הכרעה צודקת. שנית, יש להביא בחשבון את עוצמת הנזק הראייתי והדיוני שייגרם לבעל הדין שכנגד בעקבות הגשת הראיה, לאחַר שכבר טען את טענותיו והביא את ראיותיו. עוד יש להביא בחשבון את הפגיעה בניהולו התקין של ההליך ועיכובו. שלישית, יש לבחון את הנסיבות בגינן לא הוגשה הראיה במועד הקבוע על-פי דין, מידת אחריותו של בעל הדין לאיחור בהגשת הראיה ותום ליבו של בעל הדין המבקש לצרף הראיה הנוספת.
לגופו של עניין, קבעה השופטת סרוסי, כי הגם שברור כי הגשת התצהיר מטעם האח בשלב זה של הדיון פוגעת בניהולו התקין והיעיל של ההליך (כל שכּן נוכח התמשכות ההליכים ותרומתו הלא מבוטלת, בין מרצון ובין מכורח, של המערער לכך), באיזון השיקולים שבין התרומה שעשויה להיות לעדוּת זו לחקר האמת ולמתן הכרעה צודקת במחלוקת לבין התמשכות ניהול ההליך, יד השיקול הראשון תהא על העליונה.
בהתאם, קבעה השופטת, כי תצהירו של האח יוגש לתיק בית-המשפט והאח יתייצב לחקירה נגדית על תצהירו, ובנוסף, המערער יהיה ערוך לחקירה נגדית של ב"כ המשיב במועד זה ונשמרת זכותו של המשיב להשלמת ראיות מטעמו ולחקירה נוספת של עדי המערער, ככל שיהיה צורך בכך, לאחַר שמיעת עדותו של האח.
בנוסף, קבעה השופטת, כי המערער יישא בהוצאות המשיב בגין בקשה זו בסכום של 7,000 ש"ח, וזאת ללא קשר לתוצאות המשפט.

ההחלטה בעניין רונאל פישר

עניינה של ההחלטה בבקשת המשיב, פקיד-שומה תל-אביב 3, להורוֹת על צמצום היקפה של ההודעה המפרשת את נימוקי הערעור שהגישו רונאל ומיכל פישר והחובקת 309 עמודים, מתוכם 126 עמודים מהווים את נימוקי הערעור ויתרת העמודים כוללת 15 נספחים.
לטענת המשיב, כתב הערעור אינו עומד בתנאים המנויים בתקנה 414 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ("תקסד"א"), היקפו אינו סביר ועלול לסרבל את הדיון.
בהתאם, מבקש המשיב, כי בית-המשפט יעשה שימוש בסמכות לפי תקנה 417 לתקסד"א ויורה על צמצום היקפם של נימוקי הערעור.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת י' סרוסי, קיבל את הבקשה (קישור להחלטה).
השופטת סרוסי קבעה, כי בין אם נראה בהודעת ערעור על צו שומה כ"ערעור" (כטענת המשיב) ובין אם נראה בה "תובענה" רגילה (כטענת המערער), הרי שגם תובענה רגילה צריכה להיות תמציתית ועליה להתמקד בפרטים העיקריים והמהותיים.
עוד קבעה השופטת, כי הגם שהשימוש בסמכות המחיקה או התיקון של טענות מכתב ערעור (בהתאם לתקנה 417 לתקסד"א) צריך להיעשות במשורה ובמקרים המתאימים כדי למְנוע פגיעה בזכות הטיעון של המערער, היקפו של כתב ערעור לא יכול להיות בלתי-מוגבל; ודרך המלך היא ניסוח של כתב טענות באופן תמציתי הכולל את עיקרי העוּבדות והטענות.
לגופו של עניין, קבעה השופטת סרוסי, כי כתב הערעור הוא אכן מפורט ביותר ונראה יותר כגרסה מורחבת של סיכומים בכתב, שכּן במקום שהוא יעסוק בתחימת המחלוקות בערעור, הוא דן ומתעמק בכל טענה וטענה, לרבות ניסיון לבססה בראיות ותוך הפניה לחומר ראיות רב וציטוט נרחב של חלקים ממנו.
בהתאם, קבעה השופטת, כי כתב הערעור יושב למערער והוא ישוב ויגישו, תוך 30 יום, כשהוא ערוך כראוי ואינו עולה על 30 עמודים.