אלכסנדר שפירא ושות', משרד עורכי-דין

חוזר מקצועי בנושא סעיפים 3(ט), 3(י) ו-85א לפקודה

תיקון 20 לחוק התיאומים

במבזק מיום 8.3.2008 נדרשנו, בין היתר, לפרסומו של חוק מס הכנסה (תיאומים של אינפלציה) (תיקון מס' 20), התשס"ח-2008 ("תיקון 20 לחוק התיאומים") (קישור לתיקון 20 לחוק התיאומים).
בהתאם לתיקון האמור, שתחילתו נקבע, ככלל, ליום 1.1.2008, חוק התיאומים יחול עד תום שנת-המס 2007, כאשר משנת-המס 2008 לא תחולנה עוד הוראות החוק, בכפוף להוראות המעבר שנקבעו באותו תיקון.*

* נזכיר, כי בגדרן של הוראות החוק שבוטלו נכללו, בין היתר, הוראות סעיף 17 שעניינן בהגבלת ניכוי הוצאות ריבית בידי נישומים שהוראות פרק ב לחוק אינן חלות לגביהן (יחידים ושותפויות שאינם חייבים לנהל פנקסים לפי שיטת החשבונאות הכפולה). משמעות הדבר, שנישומים כאמור יוכלו לדרוש בניכוי 100% (ולא 80%) מהוצאות הריבית המותרות כהוצאה לצורכי מס.

תיקון 20 לחוק התיאומים כָּלל, בנוסף לאמוּר, תיקון להוראות סעיפים 3(ט) ו-3(י) לפקודת מס הכנסה, וזאת כתיקון עקיף לפקודת מס הכנסה ("תיקון 164").

עד לתיקון 164, הוראות סעיף 3(ט)(4) לפקודה קבעו, כי הוראות סעיף 3(ט) לא תחולנה על הלוואה שלפי חוק התיאומים נחשבה ל"נכס קבוע" בידי המַלווה, ובכלל זאת הלוואה ללא ריבית/הצמדה שהוצגה כשטר הון. ואילו בגדרו של התיקון האמור, בוטלו הוראות סעיף 3(ט)(4) לפקודה, וכנגזר מכך, הוראות סעיף 3(ט) עשויות לחול באותם מקרים שעד לתיקון לא חלו.

בנוסף, עד לתיקון 164, סעיף 3(י) לפקודת מס הכנסה קבע, כי אדם שנתן הלוואה שנרשמה בפנקסי החשבונות שנוהלו בשיטת החשבונאות הכפולה ושלגבּיה היו חייבים חייבים לנהל פנקסים לפי שיטת החשבונאות הכפולה או שהוראות פרק ב לחוק התיאומים חלות בקביעתה, וההלוואה היא ללא ריבית או בריבית נמוכה מהשיעור שקבע שר האוצר,* יהא חייב במס בשיעור 40% מהפרש הריבית, ללא זכות לפטוֹר, לניכוי או לקיזוז כלשהם בשל המס. כמו-כן, עד לתיקון 164, הוראות סעיף 3(י) לא חלו, בין היתר, על הלוואה שלפי חוק התיאומים נחשבה ל"נכס קבוע" בידי המַלווה, ובכלל זאת הלוואה ללא ריבית/הצמדה שהוצגה כשטר הון. בעקבות התיקון האמור, בוטלה ההתייחסות בסעיף 3(י) לפקודה להוראות פרק ב לחוק התיאומים (לאור סיום תחולתו) ובוטל הסייג לפיו הוראות סעיף 3(י) לא תחולנה על הלוואה שלפי חוק התיאומים הינה נכס קבוע בידי המַלווה. עם זאת, נקבע, כי הוראות סעיף 3(י) לא תחולנה, בין היתר, על הלוואה שהיא אחד מאלה המנויים בסעיף ובכלל זאת הלוואה שהיא עסקה בין-לאומית כמשמעותה בסעיף 85א לפקודה. עוד נקבע, כי הפרש הריבית ייחשב כהכנסה לפי סעיף 2(4) לפקודה בידי המַלווה (כלומר, הפרש הריבית לא יחויב עוד במס בשיעור 40% מהפרש הריבית, ללא זכות לפטוֹר, לניכוי או לקיזוז כלשהם בשל המס) ויחויב במס בהתאם.

* ראו תקנות מס הכנסה (קביעת שיעור ריבית לענין סעיף 3(י)), התשמ"ו-1986, כנוסחן אז.

תיקון 185 לפקודת מס הכנסה

במבזק מיום 14.8.2011 התייחסנו בהרחבה לפרסומו של תיקון 185 לפקודת מס הכנסה ("תיקון 185") (קישור לתיקון 185), בגדרוֹ בוצעו שינויים מהותיים בכללי המיסוי החָלים על הלוואות בין חברתיות, ובכלל זאת תוקנו הוראות סעיפים 3(ט), 3(י) ו-85א לפקודת מס הכנסה.

נזכיר, כי במסגרת תיקון 185 נקבע, כי הוראות סעיף 3(ט) לפקודת מס הכנסה לא תחולנה על ההלוואות הבאות: הלוואה שהיא עסקה בין-לאומית כמשמעותה בסעיף 85א לפקודה; הלוואה שניתנה עד ליום 5.3.2008 והייתה נכס קבוע בידי המַלווה לפי חוק התיאומים ביום 31.12.2007 או בתקופה 1.1.2008– 5.3.2008 אילו הוראות חוק התיאומים היו חלות לגבי אותה תקופה; והלוואה שקיבל בעל שליטה שהוא חבר-בני-אדם שאינו חברה משפחתית או חברה שקופה.

בנוסף, בעקבות תיקון 185, הוראות סעיף 3(י) לפקודת מס הכנסה חלות רק אם מתקיימים "יחסים מיוחדים" בין נותן ההלוואה לבין מקבל ההלוואה.
כמו-כן, והיות שהקביעה כי הוראות הסעיף תחולנה רק בהתקיים יחסים מיוחדים מייתרת את הצורך למעט מהגדרת המונח "הלוואה" שבסעיף חלק גדול מסוגי ההלוואות הממועטות מההגדרה הנוכחית שאינן הלוואות בין צדדים שיש ביניהם יחסים מיוחדים (למשל: חוב מס או הלוואה שנתן מוסד כספי במהלך העסקים הרגיל), נקבע בתיקון 185, כי חֵלק מסוגי ההלוואות שמועטו מהגדרת "הלוואה" אכן יימחק.
בנוסף, תוקנה חלופה (11) להגדרת המונח "הלוואה" המַחריגה מגֶדר הוראות הסעיף שטרי הון ואיגרות-חוב שהנפיק חבר-בני-אדם אחר והינם לתקופה של שנה אחת לפחות והריבית השנתית עליהם אינה עולה על 30% משיעור עליית המדד בשנת-המס ושהיו נכס קבוע בידי המַלווה ביום 31.12.2007 (נקבע, כי חלופה זו תחול על מי שהנפיק שטר הון אי איגרת-חוב עד ליום 5.3.2008, שהיו נכס קבוע בידי נותן ההלוואה, לפי חוק התיאומים, ביום 31.12.2007 או בתקופה 1.1.2008 - 5.3.2008 אילו הוראות חוק התיאומים היו חלות לגבי אותה תקופה).
לבסוף, נקבע, כי הוראות סעיף 3(י) לא תחולנה על הלוואה שנתן אדם עד ליום 31.12.2007 שנרשמה בפנקסי חשבונות שנוהלו לגבי הכנסה שלגבּיה לא היו חייבים לנהל פנקסים לפי שיטת החשבונאות הכפולה, והוראות פרק ב לחוק התיאומים לא חלו בקביעתה.

במסגרת תיקון 185 תוקנו חֵלֶק מהגדרות המנויות בסעיף 85א לפקודת מס הכנסה.
כמו-כן, נקבע, כי הוראות סעיף 85א לפקודה לא תחולנה על ההלוואות הבאות: הלוואה שאינה צמודה למדד כלשהו (לרבות דולר של ארצות הברית של אמריקה או אירו) ואינה נושאת ריבית או תשואה כלשהי שניתנה לחבר-בני-אדם בשליטתו של נותן ההלוואה, אינה ניתנת לפירעון לפני חלוֹף חמש שנים ממועד נתינתה ואשר פירעונה נדחה בפני התחייבויות אחרות וקוֹדם רק לחלוקת נכסים לבעלי המניות בפירוק; שטר הון או ואיגרת-חוב שהנפיק חבר-בני-אדם אחר עד ליום 5.3.2008, לתקופה של שנה אחת לפחות והריבית השנתית עליהם אינה עולה על 30% משיעור עליית המדד בשנת-המס, ואשר היו נכס קבוע בידי נותן ההלוואה, לפי חוק התיאומים, ביום 31.12.2007 או בתקופה 1.1.2008–5.3.2008 אילו הוראות חוק התיאומים היו חלות לגבי אותה תקופה.
בנוסף, נקבע, כי סכום הנובע משינוי בשער מטבע-החוץ בעסקה בין-לאומית שהיא הלוואה כאמור, שניתנה במטבע מדינת התושבוּת של מקבל ההלוואה – לא יובא בחשבון על-בסיס מצטבר אלא רק במועד פירעון ההלוואה ותחולנה לגביו הוראות חלק ה לפקודת מס הכנסה כאילו היה רווח הון, כאשר לתמורה ייחשב סכום פירעון ההלוואה (כשהוא מתורגם לשקלים חדשים לפי שערו היציג של מטבע מדינת התושבוּת* של מקבל ההלוואה ביום פירעון ההלוואה); ואילו למחיר המקורי (העלות) ייחשב סכום ההלוואה שניתנה כשהוא מתורגם לשקלים חדשים לפי שערו היציג של המטבע האמור ביום מתן ההלוואה.
בנוסף ובהתאמה לחוזר רשויות המס בנושא מחירי העברה (חוזר מס הכנסה 3/2008 מיום 14.7.2008, נקבע, כהוראת-שעה, כי הוראות סעיף 85א לפקודה לא תחולנה בשנות-המס 2008, 2009 ו-2010 על שטר הון או איגרת-חוב שהנפיק חבר-בני-אדם עד תום שנת-המס 2010, ובלבד ששטר ההון או איגרת-החוב כאמור אינם צמודים למדד כלשהו ואינם נושאים ריבית או תשואה כלשהי.

חוזר מס הכנסה 13/2018

בהמשך לאמוּר, נבקש לעדכנכם בדבר פרסום חוזר מס הכנסה 13/2018 (קישור לחוזר), שעניינו ביישום הוראות סעיפים 3(ט), 3(י) ו-85א לפקודת מס הכנסה, וזאת לאור תיקונים 164 ו-185 שנסקרו לעיל.

פסק-הדין בעניין שחף

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין שחף.

המערער, משה שחף, עבד בקבוצת קרנות הון סיכון הכוללת את קרנות ורטקס 2, ורטקס 3 ונובדנט ("הקרנות") הן כעובד שכיר והן כיועץ עצמאי וההכנסות שקיבל מהן חויבו בחלקן כשכר עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה ובחלקן כהכנסה מעסק או משלח-יד לפי סעיף 2(1) לפקודה.
בתחילת שנת 2007 הודיע המערער לקרנות על סיום ההתקשרות עִמן. ואילו בסוף שנת 2009, לאחַר שלוש שנים של דין ודברים, הגיש המערער שני כתבי תביעה כנגד הקרנות וגורמים קשורים נוספים וביניהם מר יורם אורון שהיה אחד הבעלים והמנכ"ל של הקרנות.
בסך הכל תבע המערער בשתי התביעות סכום כספי כולל של 1,341,628 דולר ארה"ב (שהיווה למעלה מ-5 מיליון ש"ח); ובנוסף, תבע המערער סעדים הצהרתיים בגין סכומים עתידיים שיהיה זכאי לקבל מהקרנות בגין דמי הצלחה, דמי ניהול ורווחים נוספים, כשלטענתו מדובר, בראי לאחוֹר, במיליוני ש"ח.
התביעות הופנו להליך גישור שצָלח וביום 20.11.2011 נחתם הסכם פשרה בין המערער לבין הקרנות ("הסכם הפשרה") אשר הביא את התביעות לסיום.
בהסכם הפשרה הוסכם, כי הקרנות ישלמו למערער סכום של 1,150,000 דולר לסילוק תביעותיו, תוך שסכום זה סוּוג בין הצדדים כדלקמן: 150,000 דולר בגין וויתור על מניות חברות הניהול; 500,000 דולר בגין עוגמת נפש; ו-500,000 דולר בגין חֵלקו של המערער בדמי הצלחה ורווחי הון של הקרנות או תאגידים קשורים ובגין וויתור על זכויות עתידיות.
המערער דיווח על ההכנסות מהסכם הפשרה במסגרת דוחותיו למס הכנסה, בניכוי שכר טרחת עורכי דין בסכום של 200,000 דולר (741,931 ש"ח) (סכום שכר הטרחה נוכה באופן יחסי מהסכומים), באופן הבא: 124,000 דולר כפיצוי בגין וויתור על זכאותו למניות, החייב בשיעור מס של 20%; 413,000 דולר כפיצוי בגין עוגמת נפש, הפטוּר ממס; ו-413,000 דולר כוויתור על דמי הצלחה, החייב בשיעור מס של 20%.
שלא למרבה ההפתעה, המשיב (פקיד-שומה גוש דן) לא קיבל את דיווחי המערער. לשיטת המשיב, יש לקבוֹע כי הפיצוי בסכום של 4,291,800 ש"ח (1,150,000 דולר לפי שער חליפין במועד הסכם הפשרה של 3.732 ש"ח) מהווה כולו הכנסה פירותית בידי המערער החייבת בשיעור מס שולי, שחֵלקה יסוּוג כהכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה וחֵלקה האחר יסוּוג כהכנסה מעסק או משלח-יד לפי סעיף 2(1) לפקודה, למעט לעניין שיעור המס המוטב החל על הכנסה מסוג "דמי הצלחה" ובהתאם להסדרי המס הכלליים החָלים על הכנסה זו.
המשיב לא קיבל אפוא, את הסיווג של סכום של 500,000 דולר כפיצוי בגין עוגמת נפש וכן לא קיבל את הסיווג של יתרת הסכום כ"וויתור" על דמי הצלחה ומניות.
מכאן הערעור.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים נדרשה השופטת סרוסי לשאלה האם הסכום בסך 500,000 דולר אכן משַקף פיצוי בגין עוגמת נפש שנגרם למערער.
השופטת בַָּחנה את הראיות שהוצגו בפניה (ובכלל זאת עדותם של רואה החשבון והעד הנוסף מטעמו של המערער) וקבעה, כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי אכן מדובר בפיצוי בגין עוגמת נפש. לדבריה, כל שהוכח הוא שהמערער חתם על הסכם פשרה במסגרתו הוגדר סכום גדול מאוד כפיצוי בגין עוגמת נפש ושהסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק-הדין על-ידי שתי ערכאות משפטיות (בית-משפט השלום ובית-הדין לעבודה); ומֵעבר לכך, לא הוצגו כל ראיות נוספות ובכלל זאת לא זומנו להעיד נציגי הנתבעים.
השופטת סרוסי הוסיפה וקבעה, כי אף אם הייתה יוצאת מההנחה כי נגרמה למערער עוגמת נפש כלשהי, לא עלה בידו להוכיח כי סכום של 500,000 דולר משַקף מבּחינה אובייקטיבית את הפיצוי בגין המעשים שהוא מייחֵס לנתבעים; וכי נדירים המקרים שבהם בתי-המשפט פוסקים פיצוי בגין עוגמת נפש בסכומים העולים על אלפים בודדים או עשרות בודדות של אלפי ש"ח, כך שהסכום בהסכם הפשרה חורג באופן מובהק מרף זה.
השופטת ציינה, כי סיווג התשלום בידי הצדדים להסכם הפשרה אינו מחַייב את המשיב וכמובן שאינו מחַייב את בית-המשפט; וכי הכלל הוא שפסק-דין שניתן בהליך אחד אינו יכול להוות ראיה לאמיתות תוכנו בהליך אחר (פרט לחריג המיוחד שבסעיף 42א לפקודת הראיות שאינו חל במקרה דנא), מה גם שהמשיב לא היה צד להליכים בפני בית-משפט השלום ובית-הדין לעבודה ולא הייתה לו הזדמנות להעלות את טענותיו בהקשר לסיווג הנכון של הפיצוי בהקשר של היבטי המס החָלים עליו (וראו ביקורתה של השופטת סרוסי, בפס' 25, על התעלמותן של שתי הערכאות מהֶסדר פשרה שעולה ממנו תמונה ברורה של מלאכותיות ומראית עין שמטרתה להימנע מתשלום מס).
השופטת סרוסי הוסיפה וציינה, כי במסגרת הערעור שינה המערער את דרך הילוכו וטען לראשונה כי עוגמת הנפש נרמה לו על רקע התנכלות הנתבעים ועל רקע מאמציהם לחבל באפשרויות עסקיות שונות שניסה ליזוֹם, כך שהמערער למעשה טען כי עוגמת הנפש נגרמה לו בְּשל פגיעה במוניטין העסקי שלו ובשמו הטוב. פיצוי בגין פגיעה במוניטין, כך קבעה השופטת, מהווה, במקרה הטוב מבּחינת המערער, רווח הון שאינו פטוּר ממס (אך חייב בשיעור מס מוטב), וזאת תחת ההנחה שהמערער היה מוכיח כי הנזק גרם לגדיעה של מקור הכנסתו לצמיתות. ואילו במקרה הרע מבּחינת המערער, מהווה פיצוי זה הכנסת עבודה או הכנסה מעסק, וזאת בהתאם לכלל הידוע שדין הפיצוי כדין הפרצה אותה הוא בא למלא, כאשר נקודת המוצא היא שפיצוי זה מקורו ביחסי העבודה או ביחסים העסקיים שבין המערער לקרנות, כל עוד לא הוכח על-ידיו כי מקורו במערכת יחסים נפרדת ועצמאית. בשום מקרה, הוסיפה והדגישה השופטת, לא מדובר בתשלום שפטוּר ממס לחלוטין ואף ספק אם ניתן לקבל את טענתו החלופית של המערער כי פיצוי בגין עוגמת נפש פטוּר ממס לפי סעיף 9(7) לפקודה (שעניינו ב"כל סכום הון שנתקבל כפיצויים כוללים על מוות או חבלה").
לבסוף, ציינה השופטת סרוסי, כי אף טענת המערער כי פיצוי בגין עוגמת נפש אינו בגֶדר "הכנסה" ולכן אינו בר-מיסוי, דינה להידחות. וכך היא קבעה בעניין זה:
"המושג עוגמת נפש הוא מושג עמום ויש לצקת לו תוכן ולבחון את טיב הנזק שנגרם בגדרו בכל מקרה ומקרה לפי מהותו ולפי נסיבותיו. בכלל זה יש לוודא כי פיצוי שניתן לכאורה בגין 'עוגמת נפש' אינו מהווה תחליף או מסווה להכנסה חייבת במס. החרגת פיצוי בגין עוגמת נפש מתחולת פקודת מס הכנסה עשויה להיות נכונה במקרים בהם יוכח כי הפיצוי ניתן בגין 'נזק אישי' שאינו קשור למקום העבודה, למשל, פיצוי בגין פגיעה בשם הטוב [ההדגשה שלי – א' ש'] שנפסק בתביעה על הוצאת לשון הרע וכאשר הפיצוי אינו בא לפצות את העובד על חסרון כיס אלא נועד להשיב את המצב לקדמותו.
לצורך ההדגמה ניקח דוגמת קצה – פיצוי שניתן לעובד בגין הטרדה מינית במקום העבודה. ברי כי פיצוי זה לא יהווה 'הכנסה' בידי העובד וזאת על אף ששולם בידי המעביד ועל אף ששולם במסגרת יחסי עבודה [ההדגשה שלי – א' ש']. פיצוי בגין הטרדה מינית אינו בגדר השתכרות או רווח מעבודה, אלא נועד לפצות את העובד בגין עוולה שנגרמה לו במקום עבודתו, בהתאם לעקרון העומד בבסיסם של הפיצויים הנזיקיים, דהיינו, השבת המצב לקדמתו."

השופטת סרוסי הִמשיכה ונדרשה לפיצוי בסכום של 650,000 דולר אותו הציג המערער כהכנסה הונית החייבת במס בשיעור 20%, תוך שלטענתו סכום של 150,000 דולר התקבל בגין "ויתור על מניות חברת הניהול" וסכום של 500,000 דולר התקבל בגין ויתור על דמי הצלחה, דמי ניהול ושאר רווחים.
השופטת קבעה, כי המערער לא תבע פיצוי בגין "ויתור על מניות" או בגין "ויתור על דמי הצלחה", לא במסגרת כתב התביעה שהוגש לבית-הדין לעבודה ולא במסגרת כתב התביעה שהוגש לבית-משפט השלום ואף לא הוכיח כי תבע פיצוי כאמור במסגרת הליך הגישור; ומאחַר שהמערער לא תבע זכויות מכוח "ויתור" על דמי הצלחה או מניות אין שום סיבה שהסכם הפשרה, שנועד לסיים את המחלוקות מכוח כתבי התביעות, יפַצה אותו על כך.
עוד קבעה השופטת סרוסי, כי עיון בכתבי התביעה מלמד על כך שהמערער תבע שורה ארוכה של סעדים הנובעים מהסכמי ההתקשרות, כגון: דמי הצלחה, דמי ניהול ורווחים מהקרנות או מתאגידים קשורים לקרנות, ולכן הפיצוי שקיבל אמור לשַקף וליַיצג את המהות של תשלומים אלה ולא תשלום שהם "ויתור" עליהם, מה גם שהמערער לא הניח תשתית ראייתית לפיה הוא היה זכאי לסכומים אלה מכוח מערכת יחסים מקבילה מנותקת לחלוטין ממערכת היחסים העסקית שלו עם הנתבעים.
בנוסף, קבעה השופטת, כי המערער הציג את הפיצוי כ"ויתור על זכות תביעה", אולם לא כל סכום המתקבל אגב הליך שיפוטי מניב הכנסה הונית הנובעת מ"ויתור על זכות תביעה", שהרי כל פרשנות אחרת עלולה להוביל למצב אבסורדי הפותח פתח לריקון מתוֹכן של ההבחנה בין הכנסה הונית לבין הכנסה פירותית ולתכנוני המס התלויים בשאלה אם מקבל הפיצוי הגיש תביעה משפטית או יכול היה להגישה, אם לאו.

השופטת סרוסי הוסיפה והתייחסה לטענת המערער, כי יש לראות באישור ניכוי מס במקור שקיבל מהמשיב משום שומה סופית או שומה חלקית או החלטת מיסוי המחייבים את המשיב באופן שלא ניתן להגדיל את שיעור הנקוב בהם (20%).
השופטת דחתה טענה זו. לדבריה, הגם כי רצוי כי שיעור המס לניכוי במקור ישאף להיות קרוב ככל שניתן לשיעור המס הסופי האמיתי של הנישום (הן כדי למְנוע גביית מס ביֶתֶר והן כדי למְנוע גביית מס בחֶסֶר), בשלב הוצאת האישור טרם התחוורה תמונת ההכנסות הכוללת של הנישום וממילא האישור כפוף לבחינה מלאה כאשר מלוא הנתונים הרלבנטיים יהיו כבר ידועים. בהתאם, המערער לא היה רשאי להסתמך על שיעור המס שנקבע באישור כמחייב לעניין שיעור המס החָל על הכנסותיו והמשיב היה רשאי לקבוֹע את שיעור המס הסופי בשונה מזה שנקבע באישור.
השופטת סרוסי הוסיפה וציינה, כי בפועל המערער התעלם מאישור הניכוי במקור שהרי הוא דיווח על כ-45% מהכנסותיו ככאלו שאינן חייבות במס (ולא לפי שיעור המס שנקבע באישור – 20% על כלל ההכנסות), כך שהתעלמותו זו מהאישור עושה רושם כי טענתו לפיה האישור מהווה שומה סופית תקפה רק לגבי המשיב ולא לגביו, טענה האוצרת בחוּבּה חוסר-הגינות המצדיק את דחייתה על הסף.
עוד ציינה השופטת, כי אין כל בסיס לטענת המערער כי יש לראות באישור על ניכוי המס במקור משום החלטת מיסוי ואף לא "שומה חלקית סופית".

לאור כל האמור, דחתה השופטת סרוסי את הערעור, הגם שהפעילה את סמכותה לפי סעיף 156 לפקודת מס הכנסה וקבעה כי סך של 208,345 דולר אשר מופיע בצו כ"דמי ניהול" יסוּוג כ"דמי הצלחה" באופן שיקטין את שיעור המס החָל עליו ובהתאם יקטין את סכום המס על-פי השומה.

פסק-הדין בעניין ש.ב.ה שמירה וביטחון בע"מ

בחודש נובמבר 2017 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בנצרת בעניין שב.ה שמירה ובטחון בע"מ, והבוקר הותר פרסומו.

עניינו של פסק-הדין בערעור על החלטת מנהל מע"מ טבריה להשית על המערערת (חברה אשר סיפקה שירותי שמירה וביטחון באתרים שונים בארץ) כפל-מס, לפסוֹל את פנקסיה לשנות-המס 2007 ו-2008 וכן להטיל עליה קנס בשיעור של 1% מסך עסקאותיה בגין אי-ניהול ספרים, כאשר המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא האם ידעה המערערת, או עצמה עיניה ונמנעה לברר, כי החשבוניות שקיבלה המערערת מקבלני-המשנה שהעניקו לה שירותים הן חשבוניות שהוצאו שלא כדין.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ע' עיילבוני, קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).