תיקון לתקנות מס רכישה
פורסמו תקנות מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (מס רכישה) (תיקון), התשע"ז-2016 ("התיקון") (קישור לתיקון).
בגדרו של התיקון, בוצעו התיקונים הבאים בתקנות מס רכישה:
-
תיקון טכני בתקנה 1 לתקנות (הפניות לחוק הביטוח הלאומי כנוסחו המעודכן);
-
הוספת החברה הממשלתית לדיון והשכרה "דירה להשכיר" לחברות הממשלתיות המנויות בתקנה 6 לתקנות מס רכישה והזכאיות לשיעור מס רכישה מופחת;
-
תיקון תקנה 11 לתקנות מס רכישה שעניינה בשיעור מס רכישה מופחת המוקנה לנכה, נפגע או בן משפחה של חייל שנספה במערכה ברכישת דירה למגוריהם: ראשית, מחוקק-המשנה הוסיף את אוכלוסיית העיוורים לרשימת הזכאים ללא קשר לנְכוּתם. בנוסף, נקבעו מדרגות מס רכישה ביחס לרכישת דירה כאמור שהיא דירה יחידה (כמשמעותה בסעיף 9(ג1ג)(2) לחוק מיסוי מקרקעין).
-
תיקון תקנה 16א לתקנות מס רכישה כך שעדכון הסכומים המנויים בתקנה 16 לתקנות יבוצע רק אחת לשנה (במקום ארבע פעמים);
-
ביטול תקנה 20א לתקנות מס רכישה (העברה בין בני-זוג ידועים בציבור), וזאת לאור ביטול הוראות סעיף 62(ב) לחוק מיסוי מקרקעין.
הוכחת קיומה של נאמנות – פסק-הדין בעניין לרנר
בשנות-המס שבערעור (2007 ו-2008) החזיקו המערער באמצעות Pembroke Trading Ltd (חברה זרה) ("פמברוק") ועוד 10 יחידים (בהם תושב-חוץ) ("בעלי המניות") ב-Rockmore Holdings LTD ("רוקמור") וב-Sidmore Holdings LTD ("סידמור").
רוקמור התאגדה בשנת 1999 באיי הבתולה הבריטיים (BVI); ואילו סידמור התאגדה בשנת 2002 ב-Turks and Caicos Islands.
סידמור החזיקה בכ-21.1% ממניות חברת Livermore Investment LTD ("ליברמור"), שהתאגדה באיי הבתולה הבריטיים ועָסקה בהימורים באינטרנט (ליברמור התאגדה תחת השם Clevedon Services LTD ובין לבין שונה שמה ל-Empire Online LTD).
בשנת 2005 נרשמה ליברמור למסחר בלונדון ואגב כך ירד שיעור ההחזקה של סידמור בליברמור לכ-14.9%.
רוקמור החזיקה בכ-21.1% ממניות חברת Tradal LTD ("טרדל"), חברה-אחות של ליברמור.
במקביל להנפקתה בבורסה רכשה ליברמור את פעילות טרדל, אגב הקצאת כ-3% ממניות ליברמור.
כחלק מתהליך הנפקת ליברמור בבורסת לונדון התחייבו בעלי המניות כלפי חברת החיתום שלא למכור את מניותיהם עד ליום 10.6.2006 ובמשך שנה לאחר מכן למכור את מניותיהם רק באמצעות חברת החיתום.
חלק מבעלי המניות ביקשו לממש את אחזקתם במניות ליברמור ("המניות") ולשם כך פנו לרשות המיסים, ביום 10.5.2006, באמצעות רו"ח עדי ליואי ("רו"ח ליואי"), בבקשה לפיה העברת המניות מסידמור ורוקמור לידי היחידים תחויב במס במועד מכירת המניות על-ידי בעלי המניות.
את המשא-ומתן עם בעלי המניות מטעם רשות המסים ניהל רו"ח צביקה ברנשטיין ("ברנשטיין") בשם ובעבור פקידי-השומה שטיפלו בתיקי בעלי המניות.
בסופו של המשא-ומתן נוּסח הסכם שומה לפיו העברת המניות מרוקמור וסידמור לידי בעלי המניות תיחשב כמכירה לפי סעיף 88 לפקודת מס הכנסה, אולם חישוב התמורה ותשלום המס יידחו ליום מכירת המניות על-ידי כל אחד מבעלי המניות או עד ליום 30.11.2010, המוקדם מהם.
ביום 8.1.2007 נחתמו הסכמי שומה עם שניים מבעלי המניות שתיקם התנהל בפקיד-שומה ת"א 5.
עוד בטרם נחתמו הסכמי שומה עם יתר בעלי המניות הוציא ברנשטיין מכתב מיום 18.2.2007, לפיו הסכמי השומה האמורים, בטלים.
ביום 30.5.2007 הועברו המניות שהוחזקו בסידמור לידי חלק מבעלי המניות ובכלל זה הועברו למערער 8,327,002 מניות.
ביום 29.1.2008 הועברו מלוא המניות שהוחזקו ברוקמור לידי בעלי המניות ובכלל זה הועברו למערער 360,067 מניות.
ביום 22.12.2011 נקבעה למערער שומה לפי סעיף 145(א)(2)(ב) לפקודה, לפיה העברת המניות בשנות-המס 2007 ו-2008 היא הכנסה חייבת מדיבידנד לפי סעיף 75ב(1)(ב) לפקודה, ולחילופין הכנסה מ"דיבידנד בעין", בסך 29,399,688 ₪ בשנת-המס 2007, ו-925,604 ₪ בשנת-המס 2008, וכי על הכנסה זו חל מס בשיעור 25% לפי סעיף 125ב(2) לפקודה, בְּשל היות המערער בעל מניות מהותי.
המערער הגיש השגה על השומות שנקבעו לו.
ביום 12.3.2012 וביום 13.3.2012 מכר המערער את המניות תמורת 0.15 ליש"ט למניה, לפי שער חליפין של 5.91 ₪ ל-1 ליש"ט, ובסה"כ קיבל תמורת המניות 7,703,532 ₪.
ביום 20.1.2013 ולאחר דיון בהשגת המערער, קבע המשיב בצו כי העברת המניות לידי המערער בשנות-המס 2007 ו-2008 היא "דיבידנד בעין" וחיוב המס נותר כפי שנקבע בשומות שלב א'.
לטענת המערער סידמור ורוקמור החזיקו במניות בנאמנות לטובתו ולחילופין שימשו כ"צינור" שכּל תכליתן החזקת המניות, ועל-כן, העברת המניות לידיו אינה בגֶדר אירוע מס.
המשיב, לעומת זאת, דוחה את טענת המערער וטוען, כי סידמור ורוקמור הן חברה נשלטת זרה כמשמעותה בסעיף 75ב לפקודה.
מכאן הערעור.
יצוין, כי חלק מבעלי המניות אשר הגישו ערעור על שומות שקבע המשיב בצו תוך שהוא נוקט כלפיהם באותו גישה, הגיעו להסכמי פשרה עם המשיב, בעוד ערעור של אחד מבעלי המניות תלוי ועומד.
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, קיבל את הערעור ברובו (קישור לפסק-הדין).
השופט אלטוביה בּחן את הראיות שהוצגו בפניו וקבע, כי אכן מדובר בהסדר נאמנות לפיו רוקמור, סידמור ו/או עורך-הדין ששימש בזמנים הרלבנטיים כמנהלן של סידמור ורוקמור שימשו כנאמנים המחזיקים במניות ליברמור עבוּר בעלי המניות ואילו בעלי המניות ובהם המערער היו הנהנים.
עם זאת, השופט אלטוביה דחה את טענת המערער ביחס לסיוּוגו כ"בעל מניות מהותי".
השופט אלטוביה חייב את המשיב בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט בסך 275,000 ש"ח, וזאת, בין היתר, לאור העובדה שהדיון בתיק כָּלל 17 ישיבות בהם 12 דיוני הוכחות.
ניכוי הוצאות משפטיות בגין הליך פלילי נגד מנהל החברה ובעל מניותיה – פסק-הדין בעניין דויטש
עניינו של פסק-הדין* בשאלת זכאותה של המערערת 2, מרכז ארכיאולוגי בע"מ ("החברה"), לנַכּוֹת לצורכי מס הוצאות משפטיות ששולמו עבוּר ייצוג משפטי במשפט פלילי שהתנהל נגד מנהל החברה והבעלים של מניותיה (המערער 1), מר רוברט דויטש ("דויטש").
* יצוין, כי היו נושאים נוספים במחלוקת בין המערערים לבין המשיב, אך הצדדים הגיעו להסכמה בנושאים אלה.
לטענת המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 4), אין להתיר את ההוצאות בניכוי משום שכתב האישום הוגש נגד בעל המניות ולא נגד החברה, ועל-כן אין מדובר בהוצאות בייצור הכנסה. עוד טען המשיב, כי מדובר בהוצאות לשמירת חירותו של המנהל באופן אישי, כי בהתחשב בחומרת העבירות אין להתיר את ההוצאות מטעמים של תקנת הציבור; וכי המערערים לא הוכיחו את ההוצאות, סכומן ובקשר לאיזה משפט הן הוצאו, בהתחשב בכך שבאותה תקופה דויטש היה מעורב בהליכים משפטיים נוספים.
מנגד, המערערים טענו, כי מטרת הגנתו המשפטית של דויטש הייתה שמירה על שמה הטוב של החברה ועל המוניטין שלה; כי לא היה כל חשש ממשי להטלת מאסר על דויטש; כי ניכוי ההוצאות הנדונות עומדת במחן תקנת הציבור; וכי טענתו האחרונה של המשיב מהווה שינוי חזית.
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטי' אטדגי, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, קבע השופט אטדגי, כי אין מקום לדון בשאלה, האם הוכח כי החברה שילמה את ההוצאות שבמחלוקת וכי הוצאות אלו שולמו בקשר למשפט הפלילי, וזאת מהטעם שסוגיה זו לא הופיעה בנימוקי השומה מטעם המשיב וממילא מהווה הרחבת חזית אסורה.
בהתאם, קבע השופט, כי המשך הדיון יתנהל בהנחה כי החברה אכן שילמה את ההוצאות שבמחלוקת כהוצאות משפטיות עבוּר הייצוג שניתן לדויטש במשפט הפלילי.
לגופו של עניין, קבע השופט אטדגי, כי החברה לא הייתה רשאית לנַכּוֹת את ההוצאות בגין ייצוגו של דויטש כאמור, וזאת מהטעם שמעשיו של דויטש – אודותם הוגש כתב האישום – לא היו קשורים כלל לחברה מהטעם הפשוט שכולם בוצעו לפני הקמת החברה, ומרביתם שנים רבות לפני הקמתה. שעה שכך, לא ניתן לקשוֹר בין המעשים שנדונו בכתב האישום לבין החברה, לא כל שכּן לפעילותה העסקית השוטפת, וממילא גם לא ניתן לקשוֹר את ההוצאות המשפטיות שהוצאו לצורך ייצוגו של דויטש באותו משפט, לחברה ולהוצאותיה.
למעלה מן הצורך הוסיף השופט אטדגי ונדרש לטענת המערערת לפיה הרשעתו של דויטש הייתה עלולה לפגוע באופן ניכר במוניטין החברה. השופט אטדגי קבע, כי המוניטין היה כולו של דויטש, כלומר מוניטין אישי, ועל-כן גם אם הפגיעה במוניטין גרמה לפגיעה עקיפה כלשהי במוניטין של החברה, הרי שהפגיעה במוניטין האישי עלתה לאין ערוך מהפגיעה במוניטין של החברה.
עיקול לפי סעיף 194 לפקודה – פסק-הדין בעניין בלולו
עניינו של פסק-הדין בבקשת פקיד-שומה היחידה הארצית לשומה לעקל את רכושם של המשיבים לפי סעיף 194 לפקודת מס הכנסה, וזאת לשם הבטחת הגבייה מהם.
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת י' סרוסי, קיבל את הבקשה (קישור לפסק-הדין).