קיזוז הפרשי שער שליליים כנגד ריבית בנקאית
במבזק מיום 10.9.2014 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין בראל (קישור לפסק-הדין).
עניינו של פסק-הדין בבקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד רשות המיסים בקשר לשאלת זכאותו של יחיד לקזז הפסד שמקורו בהפרשי שער שליליים על פיקדון בשקלים הצמוד למטבע-חוץ כנגד הריבית המשולמת בגין הפיקדון האמור.
השופט אלטוביה קבע, כי הגם שהכנסה מהפרשי הצמדה והכנסה מריבית מנויים באותו סעיף בפקודת מס הכנסה (סעיף 2(4) לפקודה) יש להבחין בין שני מקורות ההכנסה האמורים ולראות בכל אחד מאלה מקור הכנסה נפרד.
השופט אלטוביה הוסיף וקבע, כי פקודת מס הכנסה עוסקת בקיזוז הפסדים מעסק וממשלח-יד (סעיף 28 לפקודה) ובקיזוז הפסד הון (סעיף 92 לפקודה), אך אין בפקודה הוראה העוסקת בקיזוז הפסד שאילו היה רווח היה חייב במס כהכנסה פסיבית בישראל (להבדיל מהכנסה פסיבית מחוץ לישראל – סעיף 29 לפקודה), וממילא לא ניתן לקזז הפסד הנגרם משחיקת שער הדולר בפיקדון הצמוד לשער האמור.
בנוסף, קבע השופט אלטוביה, כי לאותה תוצאה ניתן להגיע אם ייושם העיקרון הקבוע בסעיפים 28 ו-92 לפקודה לפיו אין לקזז הפסד שאילו היה רווח היה פטוּר ממס, שכּן הפרשי השער בפיקדון פטורים ממס לפי סעיף 9(13) לפקודה.
לאור האמור, קבע השופט אלטוביה כי למבקשת אין עילת תביעה, וממילא אין היא רשאית להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית.
על פסק-הדין הגישה התובעת ערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי השופט צ' זילברטל (בהסכמת השופטים י' עמית ומ' מזוז), דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט זילברטל דחה את טענת המערערת לפיה יש להתייחס לפיקדון כמיכלול, שכֹן עיון בסעיפי פקודת מס הכנסה, ובהיסטוריה החקיקתית שלה, מעלה כי קיימת הבחנה ברורה בין הכנסה שמקורהּ בריבית לבין הכנסה שמקורהּ בהפרשי הצמדה. זאת, למרות ששני סוגי ההכנסות נמנים יחדיו בגֶדר סעיף 2(4) לפקודה.
השופט זילברטל המשיך ונדרש לשאלה, האם ניתן לבצע קיזוז של ההפסד שנבע מהפרשי ההצמדה כנגד ההכנסה מהריבית: לדבריו, המערערת לא הראתה באופן פוזיטיבי דרך בה ניתן לערוך את הקיזוז כאמור, וממילא אין כל סיבה שבית-המשפט יתור אחַר הקונסטרוקציה המשפטית שבהעזרתה ייערך אותו קיזוז. עם זאת, השופט זילברטל ציטט בהרחבה את האמור בספרו של הח"מ מיסוי שוק ההון ביחס לקיזוז הפסד פיננסי פסיבי השקָעָתי, תוך שהוא משאיר סוגיה זו בצריך עיון.
מחילת חוב בין צדדים קשורים
במבזק מיום 1.4.2015 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין פישמן רשתות (קישור לפסק-הדין).
השְאֵלה המרכזית שעמדה בבסיסו של פסק-הדין הייתה שאלת זכאותם של מר אליעזר פישמן ושל חברת פישמן רשתות לקזז הפסדי הון שנוצרו להם, לשיטתם, ממימוש ערבויות שנתנו לבנקים לטובת חברות בקבוצת פישמן, וזאת לאור העובדה שהראשונים מחלו לחברות אלו על חובן כלפיהן.
השופט אלטוביה ניתח את הלכת זיסו גולדשטיין כמו גם את המבחנים להתגבשותו של "חוב אבוד" וקבע, כי כדי לשכנע שמדובר בחוב אבוד על הנישום להוכיח נקיטת הליכי גבייה סבירים שלא הועילו או להוכיח שהחייב נכנס להליכי פירוק או פשיטת רגל וכי אין אפשרות או הצדקה כלכלית לנקוט בהליכי גבייה נגדו או להוכיח שבידי הנישום מידע אמין אודות החייב לפיו ברור שאין החייב מסוגל לפרוע את החוב בכלל; וכי במקום שאין וודאות בהיות החוב אבוד, לא ניתן להכיר בחוב ככזה מייד בסמוך למועד בו נוצר החוב והמועד לקביעה כזו אינו יכול להיות נתון לבחירה שרירותית של הנישום.
לגופו של עניין, ולאחַר שבָּחן את החברות החייבות, הונן העצמי ונכסיהן לשנה בה נתבע הפסד ההון (שנת-המס 2006), קבע השופט אלטוביה, כי חובותיהן של החברות כתוצאה ממימוש הערבות באותה שנה אינו חוב אבוד וממילא אין לקזזו כנגד רווחי ההון שנצמחו באותה שנה.
נציין, כי במקור קבע השופט אלטוביה, כי פסק-הדין בר פרסום למעט מידע הנוגע להכנסותיהם של המערערים ושווי נכסיהם שלגביו הוטל איסור פרסום; וכי מידע שמצוי ממילא בידיעת הציבור לרבות דרך דו"חות ציבורים, לא יחול עליו הצו האמור. ברם, היות שמספר אתרים משפטיים פרסמו את פסק-הדין במלואו (דהיינו, בניגוד לצו איסור הפרסום האמור, וככל הנראה בשוגג), כמו גם לאור ההלכה לפיה פסקי-דין בערעורי מס הם ברי פרסום בלא סייג למעט הסייגים הרגילים שבדין שאינם מתקיימים במקרה זה, החליט השופט אלטוביה, מאוחר יותר, כי אין עוד מקום להותרת צו איסור הפרסום החלקי על כנו, וזה בוטל.
על פסק-הדין הוגש ערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי השופטים מ' מזוז, א' חיות וע' פוגלמן, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בית-המשפט העליון קבע, כי אכן לא בכל מקרה נדרשת נקיטה בהליכי גבייה נגד החייב כדי לשכנע כי מדובר בחוב שאינו בר-גבייה וגם המשיב אינו חוֹלק על כך; אלא שטענת המערערים לפיה אין מדובר בחוב שאינו בר-גביה לא נדחתה מהטעם שלא נקטו הליכי גבייה: הקביעה העובדתית העומדת במוקד פסק-הדין קמא לפיה לא הוכח שאפסו הסיכויים לגְבות את החובות כבר שנת 2006, בסמוך להיווצרותם, יוסדה על שורת ממצאים עובדתיים שקבע בית-המשפט לגבי כל אחת מהחברות החייבות. ברם, המערערים לא ביססו על עילה להתערבותו של בית-המשפט העליון בממצאים אלה.
לאור האמור, קבע בית-המשפט העליון כי יש לאמץ את מכלוֹל הממצאים העובדתיים והמשפטיים שנקבעו בפסק-הדין קמא ואת המסקנה שנקבעה על יסודם ובהתאם יש לדחות את הערעור מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.
חשיפת נתוני גילוי מרצון
במבזק מיום 3.4.2016 דיווחנו אודות פסק-הדין שניתן בעתירה שהגיש עו"ד ורו"ח חגי גרוס לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח–-1998 ("החוק"), בגדרהּ ביקש העותר מבית-המשפט המחוזי בירושלים (בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים) להורוֹת למשיבים (רשות המיסים והממונה על חופש המידע ברשות) למסוֹר לעיונו פרטי מידע הנוגעים לבקשות של נישומים לרשות על-פי נוהל גילוי מרצון שפורסם ב-7.9.2014 (קישור לנוהל).
על-פי הנטען בעתירה, מקבלת הרשות "במחשכים" החלטות הנוגעות למיליארדי ש"ח ללא שקיפוּת ציבורית, תוך אפליה קשה בין נישומים ותוך פגיעה קשה באמון הציבור במערכת.
עוד נטען (בין היתר) בעתירה, כי הרשות מגלה עמדה חשדנית ביחס לטענות הנישומים לגבי מקור ההון בגינו צמחו ההכנסות נשוא הגילוי מרצון; וכי מתעורר החדש שמא מנצלת הרשות את חוסר הברירה של הנישומים וגובה מהם "דמי חסות" תוך הנפת שוט ההליך הפלילי מעל ראשם.
טענה נוספת אותה העלה העותר היא שהליך הגילוי מרצון דומה במהותו להליך של תשלום כופר, ומשכך, כפי שמוטלת על רשות המיסים חובה לפרסם את החלטות ועדת הכופר (מכוח פסיקתו של בית-המשפט העליון בעניין התנועה לחופש המידע), כך חייבת היא לפרסם את ההחלטות ואת הסכמי השומה שנחתמו בהליכי גילוי מרצון, אם לא את שמם של הנישומים בהליכים אלה.
בתגובה לעתירה, הודיעה רשות המסים, בין היתר, כי לאחַר שיפוג תוקפה של הוראת-השעה (קישור להוראה), ב-30.6.2016, תמסור הרשות לעיונו של העותר את פרטי המידע המצויים במערכת הממוחשבת, בכפוף להסתייגות בנוגע למספר פרטים.
העותר, מצדו, לא הסכים להמתין עד לתום תקופת הוראת-השעה על-מנת לקבל את המידע שהרשות מוכנה למסור.
בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופטת נ' בן אור, דחתה את העתירה ברובה (קישור לפסק-הדין).
השופטת בן אור קבעה, כי אין כל ספק שהבקשה כשלעצמה (כשהיא מופשטת מן הביטויים הקשים שנִלוו לה) עולה בקנה אחד עם תכליות החוק, שכּן זכותו של הציבור לדעת כיצד מיושם נוהל הגילוי מרצון ומה הישגיו.
עם זאת, השופטת בן אור קיבלה את טענת הרשות לפיה חשיפת המידע עתה תביא להכשלת ההליך של גילוי מרצון הנשען על אנונימיות, על חשאיות ועל אמון במערכת וכן את טענתה הנוספת לפיה גילוי המידע המבוקש עומד בניגוד להתחייבות לסודיות.
לאור זאת, קבעה השופטת בן אור, כי הרשות תמסור לעותר את מרבית המידע המפורט במערכת הממוחשבת לא יאוחר מ-30 יום לאחַר תום תוקפה של הוראת-השעה; וכי היא אינה חייבת במסירת פרטי המידע שאינו קיים במערכת הממוחשבת (וראו לעניין זה את פרק ד' לפסק-הדין), שכן קיבוצו של מידע זה יחייב הקצאת משאבים בלתי-סבירה.
עוד קבעה השופטת בן אור, כי הרשות לא תמסור לעותר את מספרי הבקשות, אך היא תמסור את פרטי משרדי השומה בהם טופלו הבקשות וכן את שמות המיַיצגים, כאשר גם פרטים אלה יימסרו לא יאוחר מ-30 יום לאחַר תום תוקפה של הוראת-השעה.
ביום 20.7.2016 הגישה הרשות "הודעה ובקשה" במסגרתה נמסר כי תוקפהּ של הוראת-השעה הוארך בששה חודשים נוספים, כך שיפקע ביום 31.12.2016, ובהתאם התבקש בית-המשפט העליון לדחות את מועד מסירת פרטי המידע למבקש בהתאם, כך שיחול 30 יום לאחַר ה-31.12.2016.
עו"ד ורו"ח גרוס מצדו (שהגיש ערעור לבית-המשפט העליון על פסק-הדין, תוך שעיקר ערעורו עוסק, מטבע הדברים, בפריטי המידע שלגביהם קבע בית-המשפט קמא כי לא ייחשפו כלל) התנגד בתוקף ל"עיכוב ביצוע" של פסק-הדין.
בית-המשפט העליון, מפי השופטים י' עמית, קיבל את הבקשה (קישור להחלטה) במובן זה שפריטי המידע שעל רשות המיסים למסור לידי המבקש בהתאם לפסק-הדין קמא יימסרו לא יאוחר מ-30 יום לאחַר המועד הנוכחי של פקיעת הוראת-השעה (31.12.2016).
עוד נקבע, שמועד שמיעת הערעור, שנקבע במקור לחודש פברואר 2017, יוקדם למועד שלפני 31.12.2016.
מסירת מידע – מיסוי מקרקעין
פורסמה תוספת (קישור לתוספת) להוראת ביצוע מיסוי מקרקעין 7/2007 (קישור להוראה), שעניינה במסירת מידע לעובדים בשירות עו"ד-מיַיצג, כגון: עובדי חברות שירותים משפטיים, שליחים וכו'.