פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין חברת שי צמרות (אורנית).
המערערת התאגדה ברמאללה בשנת 1985 ובאותה שנה רכשה מקרקעין המצויים ביישוב אורנית.
במהלך השנים מכרה המערערת מגרשים בגדלים שונים מתוך אותם מקרקעין, כאשר בתקופה מסוימת אף מכרה מגרשים בהיקף וכמות העולה על אלה המצויים בידה וכן העמידה אותם כבטוחה לעסקות אחרות שאינן קשורות לעסקיה.
התנהלות זו הביאה לריבוי נושים, ריבוי בעלי זכויות, עסקות נוגדות, שעבודים, משכונות כפולים וחופפים, עד שבסופו של דבר הוגשה כנגדה בשנת 1997 בקשה לפירוק.
לאחַר כעשר שנים של הקפאת הליכים אוּשר על-ידי אסיפת נושי החברה כמו גם על-ידי בית-המשפט הֶסדר נושים למערערת שבסיסו כניסתה של חברת South Nelport SA – חברה שנרשמה והתאגדה בפנמה ("החברה הפנמית") – לפרוייקט, באופן כזה שהחברה הפנמית תחזיק ב-99% ממניות המערערת; ואילו 1% ממניות המערערת יוחזקו על-ידי מר רבי קמל ("קמל") – אזרח ותושב ארה"ב – המחזיק ב-100% ממניות החברה הפנמית
בעקבות ההסדר מכרה המערערת 111 מגרשים ("המגרשים"), כשמכירות אלו הן העומדות ביסוד השומה שהוּצאה למערערת: בעוד שהמשיב, מנהל מע"מ פתח-תקווה, סבור, כי עסקות אלו חייבות במע"מ, סבורה המערערת כי אין היא חייבת במס, שכּן היא אינה תושבת ישראל מאחַר שאינה נשלטת ומנוהלת מישראל וכן אזרח ישראלי אינו שולט בה; ולפיכך היא אינה "אזרח ישראלי" לצורך סעיף 1א(ב) לחוק מע"מ, שהוא התנאי לתחולת החוק מקום בו מדובר בעסקות שאינן מתבצעות בישראל אלא ב"אזור".
יצוין, כי המערערת דיוְוחה על מכירת המגרשים למנהל מיסוי מקרקעין כמכירות פטורות ממס לפי סעיף 16א לחוק מיסוי מקרקעין (עניינו של סעיף זה בהטלת מס שבח ומס רכישה באזור). מנהל מיסוי מקרקעין הוציא למערערת שומות וחִייבה במס, אך בעקבות ההשגות שהגישה המערערת (במסגרתן טענה את הנטען על-ידה בערעור זה) קיבל מנהל מיסוי מקרקעין את עמדת המערערת ופָּטרהּ ממס שבח. ברם, לאחַר שהוגש הערעור דנן, החליט מנהל מיסוי מקרקעין, מכוח סמכותו לפי סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין, לתקן את שומות מס השבח שהוצאו למערערת (בטענה, כי תיקון השומה נעשה על-בסיס עוּבדות חדשות שהתגלו) ולחַייבה במס שבח ממנו הופטרה.
בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, מפי השופט ד"ר שמואל בורנשטין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, נדרש השופט בורנשטין למונח "שליטה וניהול" המופיע בסעיף 1א לחוק מע"מ, והמשַמש הן לצורך הגדרת חבר-בני-אדם "תושב ישראל" בפקודת מס הכנסה והן לצורך הגדרת "אזרח ישראלי" בחוק מיסוי מקרקעין.
השופט התייחס לשתי הגישות ביחס למונח האמור – האחת, הגורסת כי מדובר בדרישה אחת ובמונח שיש לקוראו בהינף אחד ושאין להפריד בין חלקיו ומשמעו המקום שבו מתנהל "מרכז העניינים" של החברה, דהיינו המקום שבו מתקבלות ההחלטות המהותיות, הבסיסיות והחשובות של החברה; והשנייה, לפיה מדובר בשני תנאים מצטברים, דהיינו שיש לבחון הן את מקום ניהול החברה ובנוסף את מקום הַשליטה – וציין, כי הוא מעדיף את הגישה לפיה מדובר במבחן אחד.
השופט בורנשטין המשיך והתייחס לפסקי-הדין בעניין סולל בונה, ינקו וייס וניאגו וכן לחוזר מס הכנסה 4/2002 בנושא "קווים מנחים לקביעת שליטה וניהול" (קישור לחוזר), וקבע, כי היות שהנושא בנטל הראיה בערעורי מס הוא הנישום יש לצַפות כי הוא זה שיוכיח כי אותו אורגן שנטען על-ידו כי הפעיל "שליטה וניהול" אכן מסוגל להפעילם ו/או שהאורגן שרשות המס טוענת כי הוא שהפעיל את "השליטה והניהול" אינו מסוגל להפעילם; וכי "מסוגלוּת" זו אינה רק מסוגלוּת משפטית אלא שיש לבחון בידי מי הַשליטה בפועל.
לגופו של עניין, קבע השופט בורנשטין, כי המערערת לא הוכיחה, כי קמל, תושב-החוץ, הוא שהפעיל בה "שליטה וניהול", היא לא הוכיחה כי הלה היה מסוגל להפעיל "שליטה וניהול" והיא אף לא הוכיחה כי עמדה בפני קמל אפשרות בחירה של ממש, המבוססת על הפעלת שיקול דעת עצמאי ובלתי-תלוי בין אפשרויות שונות הקשורות למגרשים, אם בכל הנוגע לבחירתם, אם בכל הנוגע למכירתם ואם בכל עניין אחר הנוגע אליהם. להפך, כך קבע השופט, הרושם שהתקבל הוא כי עומר גיטליס, מנהל החברה שהינו תושב ישראל, הוא "המוח" העומד מאחורי פעילותה של המרערת בכל הקשור למגרשים; וכי הַשליטה והניהול במערערת הופעלו על-ידי גיטליס, ומשכך המערערת היא "אזרח ישראלי" כאמור בסעיף 1א(ב) לחוק מע"מ.
הגם שעניינו של פסק-הדין בשאלת החבות במע"מ, ברי כי פסק-הדין אוצֵר בחוּבּוֹ השלכות מהותיות לגבי מיסוי בינלאומי, ואנו ממליצים לקוראו בעיון.