ביום 12.9.2006 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב על ערעורו של רפאל מגיד.
המערער עבד בשנים 1994-1992 כמנהל מחלקת השקעות בחברת הביטוח אררט. בשנת 1997, הועמד המערער לדין פלילי והורשע, בין היתר, ב-58 עבירות של השפעה בדרכי תרמית על תנודות השער של ניירות-ערך ("הרצת מניות"). במסגרת פסק-הדין נשוא ההרשעה נקבע, כי המערער הפיק מפעילותיו בניירות-ערך הכנסה בגובה של 1.8 מליון ש"ח.
בעקבות זאת, הוציא פקיד-השומה למערער שומה המגדירה את פעילותו בניירות-ערך כמסחרית והוא חויב במס בהתאם. יש להדגיש, כי השומה הוצאה לשנת 1993 - שקָדמה לרפורמות במיסוי שוק ההון (תיקון 132 משנת 2003 ותיקון 147 משנת 2006) - כך שבעקבות השומה הפכו רווחיו של המערער מפטוּרים ממס לחייבים במס בשיעור רגיל.
המערער, מצידו, טען, כי פעילותו אינה מגיעה כדי עסק וכי הוא שכיר של חברת אררט ולא סוחר. בהתאם, טען המערער, כי הרווחים שהפיק פטוּרים ממס רווחי הון.
בית-המשפט המחוזי, מפי השופט מ' אלטוביה, ניתח את נסיבות המקרה בהתאם למבחנים המקובלים לעניין ההבחנה בין סוחר ומשקיע (ניתוח מקיף של מבחנים אלה מפורט בפרק 6 בספרנו מיסוי שוק ההון) וקבע, כי אכן מדובר בפעילות מסחרית החייבת במס הכנסה. זאת, בין היתר, לאור העובדה שהמערער ביצע 96 פעולות בניירות-ערך במשך 233 ימי מסחר.
עם כל הכבוד, בית-המשפט בחר לאמץ קנה-מידה מחמיר מדיי באשר למבחן התדירות. שהרי, אין חולק, כי 96 פעולות בכ-8 חודשים אינן מהוות, כשלעצמן, בגֶדר פעילות מסחרית (ראו בהקשר זה את החוזר המקצועי שהוציאו רשויות המס).
נראה אפוא, כי הנסיבות המיוחדות באותו מקרה ("מבחן הנסיבות"), ובפרט העובדה שהמערער הורשע בהרצת מניות, הביאו את בית-המשפט למסקנה, כי מדובר בפעילות מסחרית. לשון אחר, מסקנתו של בית-המשפט לא נבעה, לדעתנו, מתדירות העסקות אלא מהנסיבות האחרות באותו מקרה.